אכן הייתי שם

הגוף שלי זוכר את התנועות של איסוף, טיאטוא, סיבון הכלים, ניקיון  החצרות והשבילים, איסוף הפרי החקלאי של העונה. הגוף זוכר דרך העור היבשושי הוורידים הציפורניים הרחבות, המחוספסות, הגוף הוא היחיד ששומר אולי על המשכיות מסוימת, הנמשים שנותרו במקומם על הזרוע, הברכיים המעוגלות שתמיד היו יפות במבנה העצמות שלהן,בדומה לרגל של סוס וסתרו חלקים אחרים גסים יותר.

התמונות והמראות עדיין שם חלקן על פני השטח ואחרות רובצות עמוק יותר וצריך לחפור אל החומר המופשט הנלוש האוורירי הרובץ באפלה אי שם בתוכי. אבל חסרה בי התחושה שההתחוללות הזו שהשפיע על מהלך חיי, אכן קרתה לי. לא במובן ההיסטורי של הדברים, אלא במובן שחוץ מהנמשים והברכיים ואולי מבנה האמה הדקה המובילה להתרחבות המפתיעה של כף היד עצמה, הכל כבר לגמרי אחר.

והגעגוע הזה שמעלה בי צלחת או ספל אמייל מעוגלים בלבן או תכלת ודלי פח או סיר אלומניום ואפילו  ההגיה של שמות החפצים הללו, מרמזת על משהו עלום ומלא אושר הנובע ישירות ממעמקי הסבל, היעיל יותר מהשמחה, לנעוץ בלב הזמן המשתנה את חוויית היותינו. נעוץ כתריז בבשר התחושה, בחריפות ובבדידות, שאז היתה בלתי ניתנת להכלה ועכשיו דווקא היא מעלה את הטעם המר מתוק, את ההוכחה הכמעט וודאית שאכן הייתי שם.

סוד הדרך הנסללת בתוכי

ימי אביב  מתנפלים בחומם על קצה זנבו של החורף. האדמה שלרגע נפתחה אל הגשמים והריחות נסגרת, נסדקת, שוכחת את החסד והנסים. הכל מתיבש מצהיב בן רגע, מתכופף מצטמצם.

חברים, חולפים במילים רכות וחכמות, בתלם שפתחתי בתוכי, בחיפוש אחר פתרונות לקושי שהופיע פתאום בחיי. אני מקשיבה ולומדת כיצד פתרו אחרים שאלות קשות ומורכבות. מה עשו, מה אמרו זה לזו. לרגע ההשראה זורמת משחררת אותי ממקומות שנתקעתי בהם, פותחת איזה סתימה עתיקת יומין, מאווררת את הדרך שבה נגשתי אל הדבר. אבל משהו לא נפתר, לא מוצא את המקום הנכון עבורי.

לוקח לי זמן להבין שאין משפט אחד, תובנה אחת, שנתן לישם בתוך עולמי שלי, מבלי לחטוא למרחב היחיד שיש בו ממש; מרחב ההקשבה לעצמי. כל כך רציתי שפתרונותיהם הנהדרים יחלחלו אל חיי, שמשפטיהם המנוסחים והברורים יצללו אל הכאוס שבתוכי, יארגנו אותו בהיגיון צרוף, יאירו בי את הנכון והצודק ויפרידו אותי לנצח מהטעות והבילבול.

כל התובנות הרוחניות שאספתי בחיי מתדפקות על ליבי ומכריזות על נחיצותן המיידית, על תפארתן ועליונותן. מושגים ורעיונות המדברים על חופש, הצורך לשחרר, לזרום, להכיר בארעיות, בחוסר השליטה ובמוות. הכל מתדפק על דלתותי מנסה לנכס אותי אליו, למצק אותי בתוכו, מזכיר לי את המסע שעשיתי דרך כאב וטעייה. בדם לבי חצבתי את ההבנות ההן, דרך רגשותיי, פחדיי, חשכתי וההצמדות אליה, לחמתי וניצחתי, ניסחתי וכתבתי. ועכשיו הן מתגלות במלוא מערומיהן, חיוורות וחסרות אונים  מתפוגגות אל מול העובדות הפשוטות.

כל כך חיפשתי ביטחון, ידיעה, החלטיות,אך מול המורכבות הזו מתבקשת נסיגה לאחור, ראייה כוללת מרחפת, רוקדת, מתפתלת, משתנה, גמישה ומכילה, אני והאחר ועולמינו הרגיש הפגיע, החיפוש העדין אחר אושר, האומץ המופיע לפתע בתוכי להפוך לפירדה עיקשת מול בחירה מבלבלת. לעמוד נטועה במקומי ולא לזוז, לא לוותר לעצמי, להשאר למרות המשיכה האדירה למקומות שנראים נכונים יותר, ראויים יותר, רוחניים יותר. להשאר נעוצה באותה נקודה בתוכי ולומר :"לא מתאים לי".

ושוב אני מוצאת את עצמי ברכבת מול שורת הברושים הדוהרת, מרחפת ללא קול, מעל שדות השלף המצהיבים. מחליקה ברכות מול הנוף, הזמן, ההתפכחות. לעולם לא תהיה תשובה שאוכל לאחוז בה. לעולם לא אוכל לומר לי או לאחרים שהדברים הם כך או אחרת. לעולם המרחב הפוגש את אתגרי החיים יתפורר ויאבד ממוצקותו, יאלץ למצוא ענווה חדשה ומרסקת, להתנפץ שוב אל תוך הסירוב המהפנט והמפתה כל כך לנקוט עמדה שכבר עבדה נהדר, בנוסחאות חייהם של אחרים. שוב ושוב אהיה כמשורר זן הנודד בדרכים לא סלולות, עירומה ונעזבת, ללא כסות, ללא ביטחון, ורק הלילה באפלתו יוליך אותי אל סוד הדרך הנסללת בתוכי. נסללת ומוחקת את עצמה, מותירה אותי ללא נתיב חזרה, ללא זיכרון שיוכל לומר לי מי אני ומה עלי לעשות. רק בהיעדר האור נתן לראות את האור. רק בהיעדר הידוע, הברור, המוכר, המוסכם, הלעוס, נסלל לו הנתיב, זוהר בערפלי הלא נודע. נפרש מרגע לרגע מתוך התוהו ובוהו של החיים עצמם.

קצוות חרוכים של מוות ותהילה

הגעגוע הזה כבר שנים תוקף אותי פתאום, מוצא אותי לא מוכנה לו, מתחפש לאוביקטים מתחלפים, התאהבויות מכלות שלא סיפרתי עליהן לאיש, חלומות בהקיץ, דימיונות, כמיהות, הכל שורף אותי מבפנים מבקש לו משהו שאינני יודעת מהו. רוצה אותי לעצמו לספוג אותי אל תוך האדמה שמחכה לי , כמו ריקוד פלאמנקו, שחור ואדום. קצוות חרוכים של עצבים חשופים.

במשך השנים האוביקטים התחלפו ורק הבעירה עצמה נשארה. אותו געגוע אותה כמיהה, אותם כנפיים זעירות או כבירות הנושאות את הנפש והדימיון מעל נופים שהעין לא ראתה ולא תראה. אותה נסיקה בוערת בלהבות, בכאב וגעגוע, שמעלים דמעות בעיני ברגעים הכי פחות מתאימים. כך ללא סיבה הלב מתפקע לו מול שמים שחורים, מול פריחה סגולה עדינה בעשב, מול דיוקן במוזיאון, ברגע של גשם ראשון (הסדינים הלבנים הולכים וומתכהים, סופגים לתוכם את הרטיבות).

היום בבוקר על הספה מול הנר, כוס הקפה והמדיטציה,זה היכה בי אחרת.  קרתה ראייה מפתיעה, מחרידה, מכאיבה ומרוממת נפש, שבניגוד לכל מה שבחרתי לדמיין לאורך חיי, הדבר הזה שכל כך התגעגעתי אליו, יושב גם הוא על הספה.

לא לידי, לא לצידי, לא מולי, לא בתוך גופי, לא מחוצה לגופי, אלא בפשטות במקומי. הרגש בכה תמרורים, התאבל, השתוקק לנגיעה המזדחלת כלפי הדבר ההוא המונח כתיקווה בזמן ומחכה לי. הדבר שדרך התנועה המתמדת כלפיו, למדתי לחיות.

נזכרתי במה שאמר יוג'י קרישנמורטי " אם הייתם יודעים מה זה, לא הייתם נוגעים בזה במקל". הלכתי לעץ החרוב ולא יודעת למה, הקאתי את הנשמה ליד שורשיו. חזרתי לספה, לכוס הקפה ולמדיטציה. העולם התרחק בשאונו הממכר, העצים נמוגו אל תוך הערפל הלבנבן שהתרומם בין האבנים שמול הבית לרכסים הרחוקים במזרח. נגעתי באפשרות למפגש אחר עם התכנים הממלאים את חיי, מלווים בתחושת בעייה, קונפליקט, צורך בפתרון. זה לא שהפתרונות צריכים להשתדרג, זה פשוט מעולם לא היה שלי. מעולם לא יכולתי לשנות שם דבר, להזיז אבן ממקום למקום. את העולם ההוא, הזה, אבדתי ליד שורשי העץ והעולם שפגשתי עוד לא היה כלום. לא היה עולם. ובאופן מוזר גם לא היה בו דבר הזקוק לפתרון. הוא ישב בתוך עצמו מוכה ערפל, סומא לרווחה, נחוש בשתיקתו, במרחביו. מעולם העולם לא היה העולם.