אכן הייתי שם

הגוף שלי זוכר את התנועות של איסוף, טיאטוא, סיבון הכלים, ניקיון  החצרות והשבילים, איסוף הפרי החקלאי של העונה. הגוף זוכר דרך העור היבשושי הוורידים הציפורניים הרחבות, המחוספסות, הגוף הוא היחיד ששומר אולי על המשכיות מסוימת, הנמשים שנותרו במקומם על הזרוע, הברכיים המעוגלות שתמיד היו יפות במבנה העצמות שלהן,בדומה לרגל של סוס וסתרו חלקים אחרים גסים יותר.

התמונות והמראות עדיין שם חלקן על פני השטח ואחרות רובצות עמוק יותר וצריך לחפור אל החומר המופשט הנלוש האוורירי הרובץ באפלה אי שם בתוכי. אבל חסרה בי התחושה שההתחוללות הזו שהשפיע על מהלך חיי, אכן קרתה לי. לא במובן ההיסטורי של הדברים, אלא במובן שחוץ מהנמשים והברכיים ואולי מבנה האמה הדקה המובילה להתרחבות המפתיעה של כף היד עצמה, הכל כבר לגמרי אחר.

והגעגוע הזה שמעלה בי צלחת או ספל אמייל מעוגלים בלבן או תכלת ודלי פח או סיר אלומניום ואפילו  ההגיה של שמות החפצים הללו, מרמזת על משהו עלום ומלא אושר הנובע ישירות ממעמקי הסבל, היעיל יותר מהשמחה, לנעוץ בלב הזמן המשתנה את חוויית היותינו. נעוץ כתריז בבשר התחושה, בחריפות ובבדידות, שאז היתה בלתי ניתנת להכלה ועכשיו דווקא היא מעלה את הטעם המר מתוק, את ההוכחה הכמעט וודאית שאכן הייתי שם.