הגעגוע הזה כבר שנים
תוקף אותי פתאום, מוצא אותי לא מוכנה לו, מתחפש לאוביקטים מתחלפים, התאהבויות
מכלות שלא סיפרתי עליהן לאיש, חלומות בהקיץ, דימיונות, כמיהות, הכל שורף אותי
מבפנים מבקש לו משהו שאינני יודעת מהו. רוצה אותי לעצמו לספוג אותי אל תוך האדמה
שמחכה לי , כמו ריקוד פלאמנקו, שחור ואדום. קצוות חרוכים של עצבים חשופים.
במשך השנים האוביקטים
התחלפו ורק הבעירה עצמה נשארה. אותו געגוע אותה כמיהה, אותם כנפיים זעירות או
כבירות הנושאות את הנפש והדימיון מעל נופים שהעין לא ראתה ולא תראה. אותה נסיקה בוערת
בלהבות, בכאב וגעגוע, שמעלים דמעות בעיני ברגעים הכי פחות מתאימים. כך ללא סיבה
הלב מתפקע לו מול שמים שחורים, מול פריחה סגולה עדינה בעשב, מול דיוקן במוזיאון,
ברגע של גשם ראשון (הסדינים הלבנים הולכים וומתכהים, סופגים לתוכם את הרטיבות).
היום בבוקר על הספה
מול הנר, כוס הקפה והמדיטציה,זה היכה בי אחרת. קרתה ראייה מפתיעה, מחרידה, מכאיבה ומרוממת נפש,
שבניגוד לכל מה שבחרתי לדמיין לאורך חיי, הדבר הזה שכל כך התגעגעתי אליו, יושב גם
הוא על הספה.
לא לידי, לא לצידי,
לא מולי, לא בתוך גופי, לא מחוצה לגופי, אלא בפשטות במקומי. הרגש בכה תמרורים,
התאבל, השתוקק לנגיעה המזדחלת כלפי הדבר ההוא המונח כתיקווה בזמן ומחכה לי. הדבר שדרך
התנועה המתמדת כלפיו, למדתי לחיות.
נזכרתי במה שאמר
יוג'י קרישנמורטי " אם הייתם יודעים מה זה, לא הייתם נוגעים בזה במקל".
הלכתי לעץ החרוב ולא יודעת למה, הקאתי את הנשמה ליד שורשיו. חזרתי לספה, לכוס הקפה
ולמדיטציה. העולם התרחק בשאונו הממכר, העצים נמוגו אל תוך הערפל הלבנבן שהתרומם
בין האבנים שמול הבית לרכסים הרחוקים במזרח. נגעתי באפשרות למפגש אחר עם התכנים הממלאים
את חיי, מלווים בתחושת בעייה, קונפליקט, צורך בפתרון. זה לא שהפתרונות צריכים להשתדרג,
זה פשוט מעולם לא היה שלי. מעולם לא יכולתי לשנות שם דבר, להזיז אבן ממקום למקום.
את העולם ההוא, הזה, אבדתי ליד שורשי העץ והעולם שפגשתי עוד לא היה כלום. לא היה
עולם. ובאופן מוזר גם לא היה בו דבר הזקוק לפתרון. הוא ישב בתוך עצמו מוכה ערפל,
סומא לרווחה, נחוש בשתיקתו, במרחביו. מעולם העולם לא היה העולם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה