ימי אביב מתנפלים בחומם על קצה זנבו של החורף. האדמה שלרגע נפתחה אל הגשמים והריחות נסגרת, נסדקת, שוכחת את החסד והנסים. הכל מתיבש מצהיב בן רגע, מתכופף מצטמצם.
חברים, חולפים במילים רכות וחכמות, בתלם שפתחתי בתוכי, בחיפוש אחר פתרונות לקושי שהופיע פתאום בחיי. אני מקשיבה ולומדת כיצד פתרו אחרים שאלות קשות ומורכבות. מה עשו, מה אמרו זה לזו. לרגע ההשראה זורמת משחררת אותי ממקומות שנתקעתי בהם, פותחת איזה סתימה עתיקת יומין, מאווררת את הדרך שבה נגשתי אל הדבר. אבל משהו לא נפתר, לא מוצא את המקום הנכון עבורי.
לוקח לי זמן להבין שאין משפט אחד, תובנה אחת, שנתן לישם בתוך עולמי שלי, מבלי לחטוא למרחב היחיד שיש בו ממש; מרחב ההקשבה לעצמי. כל כך רציתי שפתרונותיהם הנהדרים יחלחלו אל חיי, שמשפטיהם המנוסחים והברורים יצללו אל הכאוס שבתוכי, יארגנו אותו בהיגיון צרוף, יאירו בי את הנכון והצודק ויפרידו אותי לנצח מהטעות והבילבול.
כל התובנות הרוחניות שאספתי בחיי מתדפקות על ליבי ומכריזות על נחיצותן המיידית, על תפארתן ועליונותן. מושגים ורעיונות המדברים על חופש, הצורך לשחרר, לזרום, להכיר בארעיות, בחוסר השליטה ובמוות. הכל מתדפק על דלתותי מנסה לנכס אותי אליו, למצק אותי בתוכו, מזכיר לי את המסע שעשיתי דרך כאב וטעייה. בדם לבי חצבתי את ההבנות ההן, דרך רגשותיי, פחדיי, חשכתי וההצמדות אליה, לחמתי וניצחתי, ניסחתי וכתבתי. ועכשיו הן מתגלות במלוא מערומיהן, חיוורות וחסרות אונים מתפוגגות אל מול העובדות הפשוטות.
כל כך חיפשתי ביטחון, ידיעה, החלטיות,אך מול המורכבות הזו מתבקשת נסיגה לאחור, ראייה כוללת מרחפת, רוקדת, מתפתלת, משתנה, גמישה ומכילה, אני והאחר ועולמינו הרגיש הפגיע, החיפוש העדין אחר אושר, האומץ המופיע לפתע בתוכי להפוך לפירדה עיקשת מול בחירה מבלבלת. לעמוד נטועה במקומי ולא לזוז, לא לוותר לעצמי, להשאר למרות המשיכה האדירה למקומות שנראים נכונים יותר, ראויים יותר, רוחניים יותר. להשאר נעוצה באותה נקודה בתוכי ולומר :"לא מתאים לי".
ושוב אני מוצאת את עצמי ברכבת מול שורת הברושים הדוהרת, מרחפת ללא קול, מעל שדות השלף המצהיבים. מחליקה ברכות מול הנוף, הזמן, ההתפכחות. לעולם לא תהיה תשובה שאוכל לאחוז בה. לעולם לא אוכל לומר לי או לאחרים שהדברים הם כך או אחרת. לעולם המרחב הפוגש את אתגרי החיים יתפורר ויאבד ממוצקותו, יאלץ למצוא ענווה חדשה ומרסקת, להתנפץ שוב אל תוך הסירוב המהפנט והמפתה כל כך לנקוט עמדה שכבר עבדה נהדר, בנוסחאות חייהם של אחרים. שוב ושוב אהיה כמשורר זן הנודד בדרכים לא סלולות, עירומה ונעזבת, ללא כסות, ללא ביטחון, ורק הלילה באפלתו יוליך אותי אל סוד הדרך הנסללת בתוכי. נסללת ומוחקת את עצמה, מותירה אותי ללא נתיב חזרה, ללא זיכרון שיוכל לומר לי מי אני ומה עלי לעשות. רק בהיעדר האור נתן לראות את האור. רק בהיעדר הידוע, הברור, המוכר, המוסכם, הלעוס, נסלל לו הנתיב, זוהר בערפלי הלא נודע. נפרש מרגע לרגע מתוך התוהו ובוהו של החיים עצמם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה