יום חמישי, 15 בספטמבר 2016

איך הסתיו יודע שהגיע זמן

















הסתיו החל לזרום בנוגה רך חודר את המעטפת הנוקשה שהעטיתי על עצמי במהלך חודשי הקייץ הלוהטים המלובנים מחום ושמש צורבת. הסתיו הוא זמן הרחמים כך ראיתי. תנועה של רכות אינסופית המאפשרת לנגיעה של הרוח וקרני החמה המתלכסנות לפרום אותי מבפנים להפתח להתמעטות האור, להתעוררות הגוף, להקשבה נשית סבילה ונהדרת.
אתמול אחר הצהרים, ברגע פשוט של התבוננות והתענגות על מעופה של להקת שרקרקים העוצרת למנוחה על קוצים ושיחים במעלה הגבעה שלנו, כוח רחום בקש ממני להקשיב רק לגוף, רק לגוף, להקשיב ולהענות לכל גחמה שלו.
שכבתי לי על הגבעה היבשה של סוף הקיץ, על גבי, על האדמה, הראש נח על סלע קשה ואפור, הקשבתי ואמרתי כן לכל דבר שהגוף ביקש ממני.
זה לא היה הרבה, קצת להתכווץ קצת להתמתח קצת להתנועע. הבטן העגולה מדי לטעמי החלה לצחוק עלי ועל הרעיונות שיש לי לגביה ולגבי צורתה. היא ביקשה ממני להקשיב לה עד הסוף - והקשבתי.
וראיתי שהגוף חכם בהרבה מהדעת המתעתעת, המקשקשת, שהבטן תמיד יודעת ושהידיעה הזו אינה נפרדת לעולם מהרגע, מהחושניות, מהתשוקה, מהמתיקות של החיים עצמם.
משהו בתוכי צעק, אני, עכשיו אני,אני,עכשיו.
פרץ של עוצמה מסחררת אמר לי מתוכי להפסיק לפחד מהאני הזה שכל כך הזהירו אותי מפניו(קראו לו אגו ודרכו עליו בבהלה) מהאנרגיה הסוחפת שלו, המטלטלת ושורפת וחיה, כל כך חיה בתוך העכשיו, בתוך הרגע.
על העפר תנועי עם האור והאדמה והריחות ושירקוקי השרקרקים הנוחתים לרגע יפיפה באור הסתיו, צונחים מהרקיע הענק צהובים ירקרקים וטורקיזים מבליחים, מבין השיחים החומים היבשים וגלד שהשמש צרבה בו את מכוותה האיומה, מכוות אוגוסט, ילטף את נגיעתך בזמן.
הרפי לתוך שערי גופך הנפתחים, הרגישי בפליאת הלשון בתוך פיך הנוגעת בפנימיות הלחיים, השפתיים, הנחיריים, בפליאת העור - והנגיעה הזו היא הידיעה שתמיד חיפשת.
הגוף יודע מרגע לרגע את החיים בתוך העכשיו, בתוך ההווה. כל החושים פעורים כשערים של חישה רגישה הנוגעת בחיספוס המתוק הריחני של כל הטקסטורות שנבראו, על מנת שנשאר נטועים ערים לחלוטין בתוך הרגע הזה שאין אחר מלבדו.
כל המדיטציות, הטקסטים שנקראו בכובד ראש, הרעיונות, הרעיונות, מצבור הידע הרוחני, הכל הכל, רק הרחיק ונטע איזו כמיהה מוזרה שלבשה צורת מחשבה מענה ושופטת.
אנו הנשים לבטח אין אנו צריכות בהם, משום שזה פה וזה עכשיו.
רק תפתחי להם ולך ואל תפחדי מהשגעון, הוא בן בריתך תמיד היה. עזר לך להקשיב לקולות החושניים בתוכך ולא לקולות שניסו להכתיב לך, ניסו להכריח אותך להתאים. למי? למה?
בתוך הסתיו החושני המונח על שפתיי נפרמת גם צורת החלום הנקראת "הארה". עשרים שנות עבודת אלילים בהן סגדתי לרעיון האלוהות הנמצאת שם בחוץ, גברית, אינטלקטואלית. בתחילה מרדתי בה בהתגלמותה היהודית, המחלקת שמים וארץ, טמאה,קדוש, שופט, כועס, נוקם, משיח יבוא אי שם בעתיד- ועכשיו גיהנום. ואחר כך דרך המזרח, הרדיפה אחר הישג רוחני, שלווה אין קץ ואושר ללא סיבה, פרס למי שיצליח, למתי המעט שיכולים ולאחרים נשארת רק התקווה.
המדיטציות קפוצות הפנים, סגורות המבט, שניסו להשתלט על התודעה, להשקיטה, להרגיעה, ללמדה לקח. אני יודעת שאי אפשר להשפיע עם התודעה על התודעה. היא שם רוטנת וגועשת באה והולכת.
אבל החיים עצמם חושניים וחזקים ממנה בהרבה. לא החושניות הניהליסטית המחפשת עונג כבריחה מפניהם ומפני מכאוביהם, אלא זאת הפעורה לרווחה שאינה פוחדת מהכאב והמוות, כאילו מצפה להם בשקיקה, טועמת בסקרנות את טעמם על לשונה וזוללת כל חווייה עד תומה ללא העדפה, בחגיגת חיים מתמשכת.
הבטן הגדולה מדי, ההומה שלנו מוארת.
לא, לא מוארת, עוד מושג גברי המנסה ללכת מעבר לחיים. לא מוארת אלא חיה, רוטטת את הבריאה באחדות פראית ומשוחררת, בתוך כל רגע, בתוך העכשיו, דוהרת באינטימיות שאין בה שניים על פני כל התחושות והטעמים והריחות הנספגים בה.
הזמן מלטף את החיים בחושניות השמורה לדקות בלבד, לרגעים הריחניים של תבשיל ומגע אוהב, לדם לזיעה לדמעות, לצמחים לציפורים שיודעות.
ואנחנו נשים, הגיע הזמן שלנו לדעת את מה שאנחנו יודעות, הרי אפילו הסתיו יודע שהגיע זמן.



יום שני, 23 במאי 2016

חזרה מיפן








חזרתי מיפן לפני יותר משבוע. הגוף טס מעל מדבריות הקרח הריקים מאדם של סין, מדבר גובי, סיביריה ושולי הקוטב הצפוני ונחת פה באמצע החמסינים הלוהטים של מאי. הנפש המשיכה ונסקה מחוץ לגרביטציה, מחפשת בבדידות מרחבי הקרח והכפור, המדבריות והגולגים את ביתה שאיננו עוד.
עדי שהיתה אתי ביפן, כתבה לי: געגועים.
אחר כך כתבה שפעם מעל מצוקי דבון באנגליה לפני שנים רבות חוותה את גופה נעזב ואת הנפש ממריאה אל על ועפה מעל המצוקים הלבנים. זה היה אושר, כתבה לי.

מה היה שם ביפן, שאלה אותי עוד.
הלב היה קרוע לרווחה, נוגע מעבר למרחק שנמתח במשהו שהיה שם ועודינו נוכח, כל כך כואב וחי המשהו הזה. אולי זו הטוטאליות שלהם, היא שואלת אותי , אולי זה הרגש שמחפש לו צורה מושלמת להתבטא בה, לא מסתפק ביופי פושר או יחסי, דורש את הכל לעצמו ומוכן למות למגע החיפוש אחר השלמות הזו.
כמו שאמר יוקיו מישימה, הסופר והמהפכן היפני: "היופי שורף את האצבעות הנשלחות לגעת בו".
קוראת את ספרו של קאוקוזו אוקאקורה, ספר התה. שיחה פנימית, שנדמה שנכתבה אתמול למרות מאה השנים הנמתחות בין יום הולדתו בשנות השישים של המאה ה19, לבין יום הולדתי שלי.
זו פואטיקה זועמת אודות יופי,  אמנות, שירה וטעמו המריר הקודר של ספל התה. תיאוריו מקנים לי את אזור הדימדומים שבין השלמה למהפיכה, בין שלוות הנפש לתשוקה האלימה לערוף ראשים.
יפן זוחלת מתחת לעור, מתמקמת ברווחים שביני לבין הבשר, עד שאיני יודעת את עצמי עוד. מה אבדתי שם, מדוע אני חוזרת בעיקשות לחפש בגנים הריקים שאזוב וטחב מכסים את אבני הבזלת הפזורות בהם, ברכות המים הצלולות שדגי זהב משתכשכים בהן, עצי איזוליאה כתומים מעל שבילים גרופים. הפעם נדמה שמה שמצאתי הנו האפלה, הצללים המכסים את אזור הדמדומים, שם תשומת הלב עצמה קורסת אל מול חלל ריק.
לבי מתגעגע אל המוות, לא של הגוף בהכרח, אלא אל מוות גדול אף מהגוף. מוות למבנה התודעה האנושית כולה, המתבטאת דרך התלמים החרוצים המוכרים בהם פועל מוחי שלי. מוות לסכלותה ואיוולתה של האנושות, המייצרת את אלוהיה במוחה הקודח ואז סוגדת לייציר דימיונה, מקריבה את החיים כולם עבורה. כשאני אומרת כאן אלוהים, אני מתכוונת לכל רעיון, אמונת יסוד הלובשת תחפושת של אידיאולוגיה, דתית וחילונית כאחד.
מוות של התשוקה הזועמת של בני האדם להשיג דבר מה שאינו נתן להשגה ולמחות את כל היפה והענוג בדרך לשם. אבל אני לא מתכוונת אל האנושות כדבר החיצוני לי, אלא כעצם מעצמי, בשר מבשרי האנושי המשתוקק, אשר מאס בעצמו ובהשתוקקותו.
רק שם מול הטבע ההרמוני שיפן השכילה לראות בו את חזות כל הטוב והיפה, רק שם, מתמוסס כיעורה של החמדנות, אל ההעדפה של פשטות, של הצללים על פני האור הגס הזוהר, של חללו הריק של הכד על הכד עצמו, אפלת קערת התה השחורה חומה העקומה על החרסינה בלובנה הבוהק.
רק שם גופי ולבי מוצאים מנוחה אחרונה וראשונה, נרגעים אל נוכח השקט והעידון.
החומר והרוח נהיים לאחד, ואתם אף אני יכולה להיעלם, להשאב אל ההעלמות עצמה.
מתחת לאבן אחת עתיקה השארתי פתק עם שמי, לא בקשה לעושר ובריאות כמו בכותל שלנו, אלא בקשה להמחק להטשטש להיעלם תחת הלחות הרטובה של טללי הבוקר. להרקב בערפילים ובגשם, להתמוסס כך שגופי יהפוך לאזוב הירקרק הזעיר ויוסיף מחומריו ליופי השקט המונח שם מאות שנים ללא כל הפרעה.






יום רביעי, 20 באפריל 2016

המיתוס של הבן ה"רשע".










דיוקן עצמי





במקלחת הבוקר, אחרי הקפה וטקסי המטאטא, הכלים והסחבה. אני תחת המים מגלה בהשתאות שאני הוא: הבן הרשע.
תמיד הייתי הבן הרשע. ידעתי את זה מילדות תמיד שלמדו את הטקסט הזה בבית הספר ושהורי דברו עליו, ובערב ההגדה כל שנה מחדש, הרגשתי את ההתכווצות הזאת בתוכי כי ידעתי. ידעתי והדחקתי.
"רשע מה הוא אומר? מה העבודה הזאת לכם? לכם ולא לו. ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל כפר בעיקר ואף אתה הקהה את שיניו ואמור לו בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים, לי ולא לו. אילו היה שם לא היה נגאל".

ההגדה כולה מלאה במיתוסים, סגירת חשבונות, שינון אבני יסוד, תזכורות לנראטיב העברי היהודי. הגדה היא מיתוס שיתגלגל וייצר יתד התקועה היטב במרחב הנפשי שלנו, מערכת חינוך מתומצתת להפליא של ערכים ושירטוטי דיוקן של אומה שאינה שוכחת.

מענין שדוקא ארבעת הקושיות מזמנות לשאול שאלות. מי שיודע שכל מבנה ליל הסדר בעצם הינו העתקה של מבנה ה"משתה" שהיה מקובל בתקופה היוונית הקלאסית, יודע שגם שאלת השאלות היתה חלק בלתי נפרד ממבנה הערבים הללו, שהיו אבן יסוד לפילוסופיה הקלאסית היוונית.(כדוגמת "המשתה- של אפלטון", המתאר את צורת ההגות הסוקראטית, דרך דיאלוג והצגת שאלות).

מטרת השאלות היתה לפתוח את שדה הידוע, לחקור אמיתות ותפיסות של מוסר ואמונה, על מנת להגיע למרחבים צלולים וחדשים, לגלות אפשרויות מסדר התפתחותי ופילוסופי גבוה יותר.
מה קרה באלפיים שנות התקיימותה של ההגדה? שאלת השאלות הושארה לילדים שאינם יודעים עדיין את החשבונות שיש לסגור עם כל צוררנו. וכן, השאלות עצמן משוננות דרך שירה מנחמת ואינן משאירות סימן שאלה אמיתי בסופה של אף לא אחת מהן.
מה שנקרא בשפה פשוטה: שאלות רטוריות שהתשובה עליהן כבר חרוזה ומתרמזת מאליה בתחילת המשפט.

הבן הרשע, תפקידו היה לשאול את השאלה האסורה, החוצה קווים, המפרידה ומבדילה אותו כיישות זרה, אחרת, מהעמלים בפרך, המקבלים עליהם עול מצוות, ואת עולו הכבד של מיתוס ישן ועבש. מערכת יחסים ילדותית בין אב קדמון תובעני ונקמני, המציל את ילדיו שוב ושוב לעת צרה, ומעניש אותם באותות ובמופתים אם סרחו.
הרשע כמו אחיו האחרים שאל כמעט את אותה שאלה כמו החכם, והתם, אלא שהזהות העצמית של הרשע מוצבת כבר מעבר לגבולות לקווים של השתיכות וקבלת הדין.

לפעמים כשאבי קרא בקול בהגדה את המשפט הרגשתי שהוא פוזל אלי והתבישתי. גם הוא ידע.
עכשיו כשהגיע הבשלות, יש ידיעה עצמית שאינה חוששת יותר, יש חרות אמיתית לצור את המיתוס שלי מחדש, לשאול שאלות נוקבות, להיות האחרת, הזרה, אפילו לעצמי ולתפיסת עולמי. זו הבודקת הכל, עודרת והופכת כל אבן במסלול החיים, ואפילו את קושיית הזהות העצמית עצמה, הנראת כל כך מוצקה ביחסים דואליים בין הבורא למאמיניו.

חג החרות הוא מיתוס שחובה על כל אחד ואחד מאתנו לצור כל שנה מחדש, ליצור ולהרוס שוב ושוב,על מנת לגלות מיתוס רענן ואמיתי אף יותר.


יום שבת, 6 בפברואר 2016

רק בבדידות הזו אני חיה במלואי









מאז הבוקר נופלות הטיפות בגלים על הגג מעלי, הואדי שקט ואפור נע בתוקף  מערבה כנגד מסך המים מולו. האוויר מנוקד בחלקיקים זעירים קפואים הנוגעים בפני בדרכי למעלה אל המיניבוס והמחסן.
הזמן מורד בתנועתו המבוייתת קדימה, מעדיף להישאר שרוע על הסלעים כשמיכה לחה, מותח את גבולותיו. אני מביטה מהחלונות במים היורדים על הזגוגיות, תולעים שקופות הזוחלות מטה מזגזגות מחליפות ביניהן ערוצי זרימה. מקשיבה לנגיעות הרכות של הגשם כשרוח מנערת מצבורי טיפות על הגג, צלילן עגול ומלא.

רחלי ישנה עדיין בבקתה למעלה, דני נסע להתכנסות של שומרי הגן, גי'נג'י החתול שלנו נוחר נחירות דקות על הספה ואנג'י הכלבה מכורבלת בשמיכת צמר חומה על הכרית שלה למרגלותיו.
הבית מסודר ונקי, נרות דולקים. עוד מעט אקום ואדליק את האש באח.
רק בבדידות הזו אני חיה במלואי. רק כשהזמן והמרחב אינם מתחספסים כנגד האובייקטים המכריחים אותי לצאת מהנקודה בה הכל קורס אל מרכזה ונעלם.
החסד שרויי פה שופע על פני כל המרחב, מפעפע ורוחש בביעבוע חסר גבולות. התודעה המנסה לבוא במגע עם הדבר הופכת לרכה וחושנית. עסיס החיים והיא, נשאבים פנימה בפעימה דמומה אל מקורם הנעלם.
לבד. בשקט. אני חיה לנצח בתוך עצמי.
החושים בבדידות הזו, נענים לטוטאליות של הקשבה, לקליטה המוחלטת, המתחוללת. הם נפתחים כשערים שתמיד היו שם, למקום הנמצא מחוץ לזמן. שם היא הארץ הלא נודעת שתמיד חיפשתי במסעותי, ארץ שהזמן עמד בה מלכת והיא תמיד טהורה טרייה , חדשה ומסקרנת. ארץ שהמחשבה אינה יכולה להכנס בשעריה ואת העדות לקיומה יכול לפגוש רק הלב.
שם הוא מגלה את עצמו קרוע לרווחה, משוגע, חסר מילים. אף פעם לא רציתי להיות בשום מקום אחר, כל הכמיהות שהיו הובילו לשם. 






יום שלישי, 2 בפברואר 2016

כיעורי הוא יופיי, אמרתי לפנים שלי הבוקר




תצלום: רחלי שפרעם





















כיעורי הוא יופיי, אמרתי לפנים שלי הבוקר.
כיעורכם הוא יופייכם, הודעתי להם, משחררת אותם לצנוח למקומם המדוייק החרוץ, התפוח, המתדלדל, המוכתם בכתמי שמש, הדומים לייבשות ואיים, באטלס לא מוכר.
אני מכירה באומץ של ארובות עיני להחשיך את גונו של העור המתכרכם סביבם, את אפעפי ששוב אינם מסגרות מתוחות סביב האור הנצחי הבוקע מתוככי עיני. היום ביום ההולדת החמישים ושש שלי אני משחררת את גופי, עורי, עצמותי ושיערי מהתפקיד הבזוי וכפוייה טובה שגזרתי עליהם, להיראות כמו משהו או מישהו, לספק דימויי חינני ומוצדק בעיני האנושות החסרה תמיד, האובססיבית, חסרת המנוח.
אני מוכנה להיות כעץ אלון זקן כפוף משנים של רוחות, חרוץ ואכול, שמותניו התעבו וענפיו השתרגו הרחק, נרקבים, נאכלים, מתפוררים וממשיכים להפיק עלווה ירוקה ומתפרצת כל אביב.
מה יהיה עם כל הכוח והאנרגיה העצומה שנשים משקיעות בלנסות לשווא להלחם בדבר הטבעי והמתוק של צמיחה והבשלה בזמן. כמה כוח עוצמה ויופי אמיתי יפרצו את דלתות המחשבה וישטפו את העולם.
כמה נשיות, הדומה לזרמי המים לכוחות הטבע, לאוקיאנוסים הצלולים, למעינות המרווים, להרים ולצמחים, לשאגת האריות, לקריאת הפילים, תחזור אל אפיקי הנחלים הגוססים ותרווה שוב את הפלנטה. הכל יחזור בבת אחת למקומו האמיתי והנכון, לפראיות החיה של היותינו חלק מהאדמה והשמים הנתונים לשינויים של מזגי אוויר, גאות ושפל, מחזורי ירח, קור וחום פריחה וקמילה.
אם נפסיק לקנות את קופסאות הפלסטיק המגוחככות של רוולון, קליניק, ועוד חברות קוסמטיקה. ונפסיק למרוח משחות המלאות באלפי כימיקלים, ונפסיק לשלם המון המון כסף למנתחים פלסטיים ולמזרקי בוטוקס, נכיר את החיים כפי שלא הכרנו עדיין.
נכיר את עצמנו כפי שלא ידענו שאנו יכולות. נשהה מבטינו על פני אשה, על פנינו, ונראה אותה כפי שהיא, פיסת טבע מהממת, מסתורית ומופלאה. לביאה, זאבה, ציפור נדירה, נודדת במרחבי הייקום, חופשייה וגאה בהיותה.

יום שבת, 2 בינואר 2016

בדיעה צלולה
















עכשיו אני בדיעה צלולה, יושבת בבית קפה זר, מקשיבה לצלילים אחרים הנובעים מגרונם של בעל הבית שאינני מכירה ומלצרית שמעולם לא ראיתי. את בית הקפה הקבוע שלי עזבתי היום, וצחוק מסוג אחר, מגיע אלי, כמו מוסיקה שקרובה לעצמה אבל קצת מפספסת. במורד הכביש הרטוב, אופנוע רועם  ויונה בודדה עומדת על שפיץ גג הרעפים, מולי.
האזניים שלי המקשיבות למרות כל כח התנגדותי, קולטות צרורות נתזים, הברות בשפה המדוברת כאן, הגרונית הזאת, שיכולה להשמע כל כך גסה, אך בפיהם של כמה משוררים היא רכה כקטיפה, ומבטאת את הענוגים שברגשותינו. אך כאן, הבוקר,היא גסה ומחוללת, מתכננת את מסיבת הסילבסטר, בין יניקת עשן סיגריה ופליטתו. כל כך משמימות הן ההברות על רקע הבוקר החורפי הגשום והנהדר.

מה גורם לשממה הזו? מה גורם לכל הרבה שעות של דיבור ריק, של צלילים הנהגים במיומנות כה רבה, עולים ויורדים, מתעקלים וצונחים הבעות ידיים, אצבעות מתעסקות בסיגריה, בכפתור או בדש בגד, בשיער. עינים לרגע עולות נפגשות ובמשנהו צונחות פנימה, מגששות אחר הביטחון הריגעי שמעניקים המוכחש והמודחק, והידיעה שישארו שם קבורים לבטח,תחת ערמות גיבובי המילים.
עכשיו אני שומעת: "אני, אני, אני" ואז אני שומעת: "הגאווה של ישראל" והקולות נהיים בטוחים ורמים יותר או אולי להיפך, צורמים יותר ובטוחים פחות. כאילו ההגייה המתרוממת, עובי הצליל הגרוני המחוספס, יוכלו לייצר קרקע בטוחה למישהו שם, הניצב במרפסת בית הקפה עם מיודעיו הנעלמים.
שני עצי פיטנה נעים ברוח המערבית העזה ועלי אקליפטוס צעיר, דקיקים רוקדים, מול ענן אפור סמיך, דקל סעור מתכופף לקיר המזרח בתפילה.
מגיל שש עשרה אני זוכרת את התהייה הזו, את ההקשבה מבחוץ, לקולות חבריי בחדרים האחרים, בהם לא ישבתי, מדברים, מכריזים הכרזות, צוחקים והכל ריק.
הרבה בדידות גזרה עלי ההקשבה הזו. הרבה מבחוץ, הרבה לבד, רציתי, כמהתי להיות כמותם, לנפנף ידיים ולהכריז הכרזות, לצחוק בעיצורים גרוניים ושאיבות אוויר הנדחקות פנימה והחוצה, בתסס העשיר של חלל הפה, אבל לא יכולתי.
לא יכולתי לרמות את עצמי ועכשיו אני יכולה פחות ופחות. אנשים נושרים מחיי, דברים שיכולתי לעשות, צורות שיכולתי להעביר בהן זמן, מקומות שיכולתי לנסוע אליהם, אנשים בעמדות מפתח שיכולתי להשתמש בקשרים אתם, כמו יד רפאים מנגבת אותם במחי.
במקום כל זאת, אני מקשיבה למשהו חרישי וחזק בתוכי שלוקח אותי אליו, הולכת שבי אחר תחושה סמוייה, מוצאת את עצמי מגרדת את קירות ההבנה, מקלפת בציפורני את מה שנדבק, מסירה שוב ושוב את עצמי מעצמי ושואלת שאלות שאינן משאירות לי מקום במרחבים שחייתי בהם.
אני בודדה אף יותר מהבדידות עצמה. אין מראה בחדר שתוכל לספר לי את אמיתותם של זיכרונותיי, על הרלוונטיות של געגועי. אין מראה אחת נקיה ככל שתהיה, שאפשר לסמוך עליה שתאמר שאני כאן. אין אף אחד שיכול לספר לי עלי. אין שום אמת או רעיון שאוכל להניח על כתפיהם את ראשי ולנוח.
הגעתי לכאן, לא במקרה. בכוונה רבה הגעתי לכאן, אחרי עבודה סיזיפית של שנים. בעיקר הגעתי לכאן דרך סרוב בלתי פוסק לכל מה שהוצע לי.
הפיתוי הגדול ביותר עבורי, כמו כולנו, היה והינו, ההצלחה. יש משהו בצירוף ההברות הזה וההבטחה הטמונה בהן, שתרבות שלמה על כל גיבוריה, צונחת על ברכיה, נכנעת ומייחלת מולן. כאילו בהכרת ההמונים בנו ובעבודתנו, טמונה איזה גאולה מהמצב הפתטי של היותינו בני אדם, בני תמותה, בני חלוף.

אני לא שונה, זה חזק ממני. סופרת כמו כולם את הלייקים בפייסבוק. אני רק יודעת שזו עוד התנייה, חלק מסך כל מה שהוטבע בי, בנו, ושיש דרך החוצה.
הדרך עוברת דרך סירוב מוחלט להאמין לכל דבר חנופה או הלל שמשהו אומר לנו עלינו. שלילה מוחלטת של כל תפיחה על השכם והתמכרות לתחושת ערך הנובעת מהחוץ. יש הבדל בין לשמוח בשיתוף של הלב, בנתינה שלנו את יכולותינו לאחרים, הידיעה המתוקה שזה נגע בהם ושהנגיעה הזו היא מרחב האהבה וההתמסרות שלנו. אבל המראה המעוותת שההצלחה ממציאה ללבינו התאב בידיעת ערכינו, עליה ועל מעלותיה ומורודותיה כדאי לוותר.
ממול לזה יש את ההקשבה כמו קול עדין על סף יכולת השמיעה, שניתן בכל רגע נתון לעצום את עינים ולגעת בה.
הנגיעה הזו שווה הכל.
היא מזכירה לי שאמת אינה רעיון כזה או אחר על החיים, שאמת זה לא דבר שאפשר להתווכח אודותיו. אמת זה משהו אחר. אמת זו האינטימיות עמוקה עם עצמי, צליל עדין של ידיעה חולפת, מדוייקת וצלולה. האמת תמיד לוקחת ממני איזו אשלייה או סיפור שרציתי להאמין בהם, ובמקומם מביאה לי משהו שלא ממש רציתי להכיר באמיתותו. אך יופיה הוא בכך שעם הכניעה לה, נהיה שלום בתוכי.
אמת זה צליל צלול שאינו שייך למחשבה, שאינו שייך לזמן או למוסכמות, אלא רק לעצמו.
אמת זה לעמוד לבד מול הכל, מול כל הקולות הרועמים בחדר, בתקשורת, בתרבות, בדת, ולשמוע את הקול הפנימי המדבר ללא מילים, ללא מושגים, דיבור שהוא יותר צלילת עומק למרכז הלב, נגיעה מרפרפת המצריכה המון המון שקט, כדי שלא נפספס אותה.
הדרך לצלילה הזו עוברת דרך ההבנה שאף אחד לא יכול לתת לי משהו, משום שאינני צריכה דבר. אני יכולה לחלוק אהבה, חמימות, נתינה וקבלה, טבעיים בכל מערכת יחסים, אבל בבסיס אני לא צריכה דבר.
זה מוזר, זה כל כך שונה ממה שלימדו אותנו, אבל זה כך. כל עוד אתה צריך שיכירו בך, שיגידו שהצלחת, שיגידו שאתה שווה ועוצמתי, אתה שבוי. כל כך הרבה אמנים נפלאים התרסקו ברגע שהקהל והתקשורת הפסיקו או התחילו להעריץ אותם. אם ואן גוך היה זוכה לתהילה, ציוריו לא היו מגיעים לרמה הטוטאלית של חופש יצירתי ונפלא כפי שאנו מכירים אותם.
כל מלה יכולה להיות קודש הקודשים של הסמל והאידאה המחכים בסבלנות, מאחוריה. כל מילה יכולה לרטוט את מנגינת החיים ולא את הקישקוש הריק של המחשבה. כל רגע יכול להיות רגע שבו אנו חולקים את הנגיעה האינטימית והאותנטית בנו ובאהבתנו. כל מה שנחוץ זו הקשבה, ואף אחד לא יוכל לעולם לעשות זאת עבורנו.








יום שבת, 26 בדצמבר 2015

המקום בו חולמות הגבעות









שמונה בבוקר, פותחת את היום בבית הקפה האהוב עלי בשנים האחרונות. יושבת בשולחן הקבוע ומחכה לשרשרת האירועים המוכרת ההולכת לגרום לי אינספור הנאות קטנות מוכרות ובטוחות. הקפה שמוגש לי על ידי המלצרית, חמצמץ. אולי שינו את חלב הסוייה, אולי את החברה המספקת את הקפה? הטבח הרוסי שהיה מעדכן אותי בחיוך, מה הניח במאפה שיוגש לי עוד רגע, כבר איננו. כבר זמן מה אני יודעת שהדברים פה משתנים במהירות. יש ריח של טיגון בחלל, השולחנות עדיין לא סודרו מאתמול, רק עכשיו מתחילה המלצרית לטלטל ולמשוך אותם מצד לצד ולטאטא סביבם.
אני בוחנת את הציפייה הזו שמלווה אותי מול החיים בכלל, שהדברים האהובים עלי לא ישתנו, לא יזוזו ממקומם הבטוח שהועדתי להם בתוכי.
בעיקר אני חושבת, על הגבעות המעוגלות שיד אדם לא נגעה בהן עדיין, ועל החרדה המתמדת המלווה אותי, שלא יחוסו עליהן. ואכן, פתאום, כשאני נוסעת ביום רביעי האחרון, לטבעון דרך הכביש לרכסים, אני רואה אחת מאהובותי העתיקות נפרדת מעצמה. זו היא גבעה בהירה קטנה מעוגלת להפליא, כולה מנוקדת בסלעים פזורים שפטינה אפרפרה וחזזיות בגווני סתיו שחמחמים, הפכו ברבות השנים להיות לה למעין עור רך. בין סלעיה, שיחים קוצניים מעוגלים, מושלמים, זוקרים חוטים חומים דהויים שקופים למחצה משתדלים להיכנע לתמונה הכוללת ולמרקמים שכוחות טבע וזמן סבלניים, עיצבו באהבה.  ועכשיו טרקטור כתום ענק, גורף בעצלנות איתנה, את פני הקרקע ואחיו הצהוב כבר קודח במקדחת ענקים, קיר לבן קמחי ודרך לבנה מתה שתוביל אל הבתים הכעורים, שכבר כבר יצוצו פה בפעם הבאה שאסע לטבעון דרך רכסים.
והלב הרי נחמץ, ויודע שזה הגורל המחכה כמעט לכל גבעה, ולכל הר וואדי. כי הרי האנושות גדלה ללא שליטה, ובתיה גדלים מתשוקה, והמכוניות חולמות על כבישים מהירים ורחבים ממה שהיה להן עד כה. ותמיד יש איש ציבור שלאחיו יש חברה קבלנית לסלילת כבישים וטחינת הרים. והטרקטורים הרי כבר כמה ימים עומדים ללא מעש ויש כל כך הרבה יופי ושלמות שאפשר לטחון לאבק. ואני חושבת על שנות השישים שאליהן נולדתי ומתגעגעת בטיפשות אל הכבישים הצרים המפותלים שהוליכו מתל אביב לאשקלון וירדו בהכנעה בגשר אירי לתוך נחל לכיש ועלו בחזרה. ועל כל הגבעות וההרים השלמים ומושלמים שציירה לה אנה טיכו, ברישומיה, במשיכות הפחם שגאלו את הנוף שהייקים חשבוהו למיובש ושומם. גאלו אותו ואת גופה שלה הפראי החושני שהשתקף בו בשלמות.
כל גבעה כזו שייכת לנו, אנה, אני אומרת לה בלבי. כל גבעה כזו רק הגוף שלנו יודע את עומקה קיסמה וסודותיה הכמוסים ואת מליוני בעלי החיים הרומשים בחמוקיה המוצללים, ואיך תחיה נשמתינו הרקומה מאור ואנרגית חיים, במרחבי הגוף, תאיו, ועצביו, ללא ההידהוד המתוק הזה של יד אלוהים בבריאתו.
ואני נושאת את הידיעה הזו, את הקדושה המתחייבת מכךבביטני ההררית, בשדי המתעגלות, בדומה לך גבעתי. ואנחנו הנשים כולנו יודעות באיזה מקום חבוי שהנוף הזה המלא וממולא בקרם החיים, אינו נפרד מאתנו. ובכל זאת אישה בת זמננו תעדיף וילה רחבת ידיים מוקפת חומת בטון גבוה, שהקיפודים לא יוכלו לעבור דרכה בזחילתם הלילית החשאית. וחניה סלולה שעשבים שוטים לא יצמחו יותר חס וחלילה, והזמן יעמוד מלכת בחומריה המתים. הגוף שלנו הזה המעוגל שנדחק בקושי למכנסי ג'ינס נוקשות, חזיות ומחוכים, כואב את כאבן של כל הגבעות, את כל העיגולים הנחשקים, את כל החשקים, את הפראות שנגזלה. את הצעקה הרמה שקפאה על שפתינו התחתונה המרעידה מעוצם העצירה, ההכחשה. את הכניעה לרעיון על נוחות, ביטחון, צבירת רכוש, מעמד חברתי וכלכלי, הפרדה וחוסר אהבה.
והזמן זז במהירויות משתנות, מוחק את אהבותינו אחת לאחת ומלמד אותנו משהו שקשה כל כך ללמוד. אולי על המוות הנוכח בכל רגע נתון ושום חומת בטון לא תעצור אותו על סף החיים המשתנים תמידית, נולדים מתים באותו הבל נשימה.
אבל אני מתפללת על הגבעות, אל הלב המתבונן הרך באשר הוא שיראה ויחוש את העושר העמוק הטמון בהן ויחוס.
ועוד אני מתפללת שאנו הנשים נתעורר אל עצמנו, אל העוצמה החבוייה בנו ולא נוותר עוד. לא נשתף פעולה עם הפחד,היוהרה,תאוות הבצע והנוחות. שנדע את עצמנו פשוטות ופראיות ונדע שהאדמה והגבעות והעצים והוואדיות והציפורים,הם אנחנו. ונעדיף את הצניעות והפשטות והחסכנות על קוסמטיקה מתה ואביזרי אופנה שיעניקו לנו לרגע את התחושה המוזרה שאנחנו מושכות וסקסיות.
וברור שאם לא נעצור בחריקת בלמים נחושה, ונחקור את אמות הסיפים, עמודי היסוד של התרבות שהוזלפה באינפוזיה דורסנית אל תוך מוחותינו, לא נדע מהו אושר אמיתי.
אולי, אם בשקט, נעצום עינים ונחוש את עצמינו לרגע מבפנים, נוכל לגעת במשהו שלמרות שאין לו מילים, הוא גדול מכל הרעיונות שבשבילם אנו מוכנים לשלוח את בנינו למות. נוכל לגעת במקום המדוייק שאנחנו הופכים בו לגבעות והן הופכות להיות אנו, שבו העצים נעים ברוח הפנימית של הוויתינו, שאנו המים הצלולים הנובעים ממעינות ההר והגשמים הזורמים אל הים.