האומץ של העצים

זה כבר היום החמישי לרוחות העזות המטלטלות את ענפי העצים  בתזזית. הטבע נאלץ להישאר בחוץ ולעמוד בתנועה הפראית השקופה של מיליארדי חלקיקי אוויר המכים בחוסר התחשבות ברקמה העדינה של זמן בוטני, בריאה איטית אימהית היולדת עלה ועוד עלה בסבלנות אין קץ.

האומץ הזה של העצים להישאר מחוץ  לבתים המוגנים ולספוג את הכוח העצום שזז חסר התחשבות, נושם ונושף כמו חיית פרא ענקית בצמרותיהם, נוגע בי.

האומץ הזה נוגע בי עמוק, מכריח אותי לתהות על הנקודה המסתורית הזו במרכז הלב שמתחילה לכאוב. אין זה כאב על אובדן או סוג של צער המוכר לי בדרך כלל, זהו כאב אחר.

למרות הרעש הסואן בחוץ והענפים המכים על קירות הבית, אני מוצאת שאפשר להסיט בעדינות את תשומת הלב אל תוך הנקודה הזו, לנוע אל מעמקיה, אל החושך הקטיפתי הרך שקרן אור חיצונית מעולם לא האירה. ככול שאני מרפה לתוך הנגיעה הזו הכול נעלם ונוצר מחדש כפי שהוא באמת, נטול מילים.

שום רעיון, ניסיון לתפוס או להבין אינו יכול להמשיך להתקיים שם. כול מה שאי פעם נאמר לי, כול מה שאי פעם האמנתי בו מתמוסס אל הפעימה השקטה הממשיכה לנוע פנימה. הכול כואב ושקט, קרוב יותר משקרוב יכול להיות. כול החיפוש הזה אחר הארה נראה כול כך גס וילדותי. "אין שום סמכות בעולם" אני ממלמלת לעצמי "מעולם לא הייתה, זה רק זה, פה ועכשיו בתוכי ושקט, למה חיפשתי בחוץ כשזה בפנים"?

החתול הג'ינג'י שלנו מתיישב על ברכיי ומתחיל לגרגר. "אולי יש הארה לגברים והארה אחרת לנשים"? אני חושבת לעצמי תוך כדי שידיי מלטפות את הפרווה הרכה הנכנעת לאצבעותיי הסוללות בה נתיבים של מגע ורוך.

העצים מוכי הרוח מתכופפים בתוכי, מרכינים ראשם לפני הכוח המטלטל אותם כבר חמישה ימים ברציפות. אני בוכה.

למה בוכה? לא יודעת למה. הכול כול כך קרוב, איך אפשר לאהוב באמת, להישרף כך ללא הפער המתוק הזה שנועדנו לנצח?

הלב הוא המקום החי הפועם הנמצא בדיוק בין דואליות ואי דואליות, בין אחדות מוחלטת לבין הבריאה המתפוצצת באלפיי מופעיה, ססגוניותה, מורכבותה.

אני רוצה לומר לכול אישה שהייתה אי פעם בכול סוג של מסע רוחני שאלוהים נמצא בדיוק בתוך מרכז הלב שלה. שכול מה שאי פעם נוכל לעשות זה להיכנע רק לזה. שיש משהו בנו הנשים שבאמת באמת יודע, ושהאסון הגדול ביותר שלנו הוא כניעה מתמשכת לסמכות של רעיונות (או מורים) במקום ההקשבה הפשוטה והמידית הזו למרכז הלב.

 יש שם מרכז מלא תבונה, יותר נכון, יש שם מרכז שהוא התבונה עצמה. יש שם ידיעה פשוטה שממשיכה לזרום ואינה עוצרת לעולם. כול מה שהדבר דורש הוא הקשבה מלאה, שאינה  מתמצקת לרעיונות, הבנות ותפיסות. הקשבה מלאה המוכנה להינגע לרגע ומיד לשחרר הכול לפני שמשהו הופך לרעיון או תובנה מוצקים בתוכה.

הרוח כבר מרפה מעט, העצים מותחים זרועות מהוססות אל האוויר והעלים ממשיכים לצמוח במסירות סבלנית.
עוד רגע תתחלף התנועה הפראית הזו בעננים שמנמנים וגשם ירד על האדמה והצמחים. 

.