לבדי מול הלילה

לבדי מול הלילה. כוס יין אדום ספרדי, על השולחן הקטן בסלון. נביחת כלב בואדי משרטטת את המרחק בין המדרון שלנו  לשלהם. העיפות אינה מביאה לשינה אלא רק  לעוד עיפות. 

שוב מוצאת עצמי מול גל האש  העצום  בתוכי, משהו בי אומר כבר לא  אכפת לי מכלום כבר לא אכפת לי מהאכפתיות שלי. אבל הלב ללא גיל נשרף בלהט הלילה הזה תחת היסטורית ירחים חצויים מנופצים מנסה לגעת באור של עצמו דרך תקווה. גבר ואישה והעולמות השלמים הקורסים ביניהם. כמה אבוד הניסיון הזה. 

רק בלילה מאוחר כשהעיפות כבר מזמן  היתה אמורה להכריעני משהו זועק  בתוכי,  לא! לא אתן ולא ארשה לא אסכים. לא רוצה ולא אסכים; הנח לי להשבר ולנקום ולשתות את דם  הרקיעים, דם יקומים הנח לי  לכאוב ולשנוא ולכעוס ולחיות. הנח לי לצלול אל חוסר השפיות של הלילה והיין.

לבדי מול הלילה מול כל הלילות שהיו מאז נבראו המאורות. אני אישה  מול החיים מנסה ללדת אותם מתוכי ומפסידה בכל סיבוב לאדמה הבולעת אותם. לא משנה כמה הם יפים וחכמים, אני צופה בהם כבר דורות  מתקמטים וכלים נעלמים הופכים לזבל עלים וקליפות יבשות נרקבות. ובכל המוות הזה אני מוצאת יופי מוטרף, בכל קמט בכל קפלול של חיים, כל גרגר חול, חרק, עלה, אבן שדה, חלקת מים, גבעת טרשים, הכל ספוג בדבר הבלתי נלאה הקורע הזה. כבר מזמן הייתי מוותרת אבל היופי מנצח את המרד, פורץ לו נתיבים חדשים בתוכי מכניע אותי למערכת חוקים סודית השולטת בי.  יש המון דרכים נבונות לישב את המכלול הזה. לעיתים נדמה שניסיתי וכשלתי בכולן. היופי לבדו נותר, בודד כסכין לחם בדי איכר רעב.

מחוץ לקרעי הזמן

אובך סמיך מכהה את הערים הרצות מולי מערבל את הבתים והעצים לכתם דהוי אחיד, לרגע אדמה  חרושה עד האופק נדיבה ורכה תחומה בשורת אקליפטוסים .

אני שמה לב לשנים, לריקמה האנושית החולפת תמידית כחומר גמיש מלופף סביב עצם וסחוס נמוג אל האדמה. אני שמה  לב אלי. בשר עצם וקצות עצבים, חושניות כבירה הממשת את ריחו וחיספוסו של הזמן, שואפת בשקיקה את הכלייה הנובטת בו. שואה שקטה מוחקת שכבות, צורות חיים, משאירה דף חלק בחלל עצום שחור משחור של ריק.

רמז  דק פרוש על השיחים המצהיבים בלחות הבוקר, קורים מתוחים ביני ובין שכבת העשב הסמיכה. הצמחים האדמה, דורשים ממני מילים, רעיונות מנוסחים. למרות התובענות הזו המופיעה משום מקום מסרב הדבר לתת את עצמו. החלק הזה, נשאר מרחף מעל הנוף והתנועה ויש משהו במוח שלא מצליח לבקוע את מחסום השפיות הסדורה.
שכבת שיחים לחה נרקבת ומשחירה בגשם, אולי מחכה ליקוד החמה של הקיץ, לשיגעון השורף.
הההבטה הפאסיבית דרך החלונות הגדולים משאירה את הרמז תלוי באויר, סוד הפרוש על הנוף .
שדות נדיבים של יופי פרושים עד מעבר לאופק חרושים באור. הופכים בטן רכה כלפי השמים, מציעים את רכות האויר ואת החופש להיות. יותר מלהיות אני רוצה לדעת! לדעת משהו בבירור לדעת משהו בעוצמה. לדעת שכל הכוח המטורף הזה בקרבי כל שקיקת החיים הזו יש בה כיוון ותכלית, יש בה רעיון עמוק נפלא מלא טוב יופי ונדיבות. אבל הסוד אינו נפתח. וכך כלואה בין הכמיהות הסותרות בין אמת לגעגוע אני טסה ברכבת הזו בין קרעי הזמן אל עתיד חסר צורה שהעבר כבר ביקר  בו והתקווה או אי התקווה שדדה אותו מעצמה.

האור, ממשיך ונמזג בנדיבות אין קץ על השדות, על קמטי התלמים, על צילם המגשש אחר צורה, מנסה להמתח עד האופק עד הים, עד מעבר לכל הצורות. 
גם אני צורה לכאורה בעוצבת בצלם הצללים, נוגעת באור ובזמן, בכלייה ובמותי שכבר התרחש במרחביו. יקומים שלמים מתנגשים זה בזה מתעקמים נעלמים וחוזרים, ומי אני נקודת מבט ריקה מלאת רגשות לא רלוונטיים, נטיות לב, קנאות והתקשרויות. חומר יקומי אפל מלא בטירוף בפראות וביכולת עוצרת הנשימה, לראות כל זאת.

חופש

אנחנו כל כך כמהים לחופש אך פוחדים מהמשמעויות שלו, חופש אמיתי יכול לנבוע רק מכך שנוכל באמת להקשיב לעצמינו, בשקט ובאומץ. במילה לעצמינו אני מתכוונת לצליל עדין הנשמע ממעמקים, חופשי מהתניות ברמה כל כך מטורפת שבדרך כלל היינו חושבים שמדובר בסוג של שיגעון. חופש בניגוד לדעות המקובלות, אינו לעשות מה שמתחשק לי מכוון שמה שמתחשק לי, אינו נובע מחופש, אלא מכבילה להרגלים שנוצרו על מנת לספק עבורינו סוגים שונים של פיצוי. הפיצוי, באופן פראדוכסאלי, הנו על הסבל הנגרם לנו מכך שאין אנו מעזים להיות חופשיים באמת. הרגלים והתמכריות שהתפתחו במהלך חיינו, בעיקר מכך שלא הצלחנו להיות נוכחים בתוך המערכת הפנימית שלנו. חוסר הנוכחות מתבטא בכך שאנו מדחיקים רגשות, מדחיקים את תחושת העוצמה שלנו, מדכאים תשוקה ליצירתיות, לחיים, להרפתקנות, נכנעים למקובל, לפחד קולקטיבי, ולאמונות ואידיאולוגיות שהוחדרו למוחינו, וכל זאת במקום להקשיב לאותנטיות המדברת אתנו תמיד, ונובעת ישירות ממעמקינו.

המערכות המדכאות להן אנו קוראים "חינוך" הורסות, במשך השנים שאנו שוהים בהן, את היכולות שלנו להקשיב. יש קול חרישי וצלול שיודע את האמת, אבל מגיל צעיר לימדו אותנו להתעלם ממנו, לחוש אשמה על התכנים שעולים בו, חריגות, בדידות, חטא, ובהמשך אבדנו את היכולת להיות אתו במגע.

חופש אמיתי הנו לחזור לקול השקט הזה להקשיב לו, לא משנה מה מתחולל בחוץ. להאמין  לו, לא משנה כמה הוא נראה רחוק מהקונצנזוס. הקול הזעיר הזה מבקש מאתנו להיות אנחנו עצמנו ולהשתחרר מכל ההמולה והפחד המקיפים אותנו. זה לא קול מנומס ונחמד אלא הצליל הטהור המוחקמחסנים עתיקים מעלי עובש ומתפוררים מיושן של רעיונות שצברנו לגבי המציאות, מצבורים שהוחדרו אלינו  משחר ילדותינו.

 כדי  להקשיב לצליל החופשי הזורם בתוכנו יש צורך להפסיק להקשיב לקולות הצורחים את עצמם למוות בחוץ ,יוצרים שוב ושוב את הזהות הבדוייה הקולקטיבית והאינדבידואלית, שלנו דרך הפחדות והזדהויות.
להיות חופשי זו הכמיהה העצומה שמפוצצת את הלב של כל אחד מאתנו מגיל צעיר. כולנו יודעים שאת זה אנו  רוצים יותר מכל. אבל יחידים מעיזים לבחור בו.

אם נעז לרגע לשלול את הידוע והמוכר לנו, נוכל לבוא במגע עם פרצים מופלאים של שמחה פשוטה שאינה תלויה בדבר, נוכל  אולי, לגלות  בתוכנו יצירתיות שאינה קשורה לסדרים חברתיים המקובלים. אם נקשיב לעצמנו נראה שהפעולות היחידות הגורמות לנו אושר עמוק ואמיתי אינן קשורות לשום הכרה בנו, או תגמול חיצוני ,אלא נובעות מזרם חופשי מלא תשוקה וחושניות אל החיים עצמם. 
כל אחד מאתנו הוא שער לעולם שלם עשיר ומגוון להפליא הנובע מהייחודיות שלנו, הכישרונות הרגישות והתשוקה העוברות דרכו. אם נמרוד במערכות המסרסות שחונכנו על בירכיהן, נוכל להתחיל לגלות מה הנתיב המרגש  ויוצא הדופן שבאנו לחיות ולגלם.

זה לא שינוי שנתן לבצע ביום אחד. זהו שינוי המצריך התמרה סבלנית, מרידה עיקשת, הקשבה עירנית ודרוכה לקולות המופיעים בנו, יכולת הבחנה הנובעת מכנות ואומץ, אבל התוצאה הנה כל מה שאי פעם קיווינו לו.

לבד מול זה צלולה ושקטה

אני עומדת בדיוק במקום בו פעולה ואי פעולה נפגשים, זמן ואין זמן נבלעים אחד בשני. בנקודת המפגש הזו אני מתקיימת, כחומה, כחסימה, בין היפוכי הקטבים. יש הכרח גמור בכך שאהיה, שאהווה, שאתקיים! לכן אני לכודה בתוך קפלי הזמן, אובדת בתוך שמיכת הפוך הרכה שהוא מייצר עבורי.  דרך פעולה אובססבית בחיים, אני מוצאת את עצמי ממשיכה להאבק בקיומו, בתנועתו הנמרצת קדימה, מחכה לכנפיים שהובטחו לי.
אבל האני הזה, אין לו ברירה אלא למצוא דרך  להתגלם, ועצם קיומו הופך לפקק בתוך הפיסיקה הפשוטה של התנועה הרוטטת; הופעת החלקיקים והעלמותם.

אם אעז לרגע לצלול אל החלל בתוך גופי, אעלם והזמן יעלם אתי.

כן נכון הוא פראי, כן הוא מלא תשוקה אל עצמו, אל היכולת שלו להיות, לקרום עור במרחב שבו דבר אינו מתמשש. הוא עצמו ולא אחר יוצר את אשליית קיומו וגם נעלם בתוכה מרגע לרגע.

הוא זה המסתתר בנבכי חידת הקטבים שהמוח אינו יכול להכיל או לישב. כמו פעמון שהוכה פעם אחת וצלילו הולך ונמוג בפסגות ההרים. 

צליל שגסיסתו תלווה כל חוש שמיעה הנולד ומת אך הוא עצמו לעולם לא ידום. זו היא גוויעתו העדינה של האינסוף אל הזמני והקצוב, של  גל הים ההופך כיוון ונסוג לאחור, של הנשיפה ההופכת לשאיפה, של הלילה המתמוסס עם בוא האור.
כדי לאכול את המילים האלו בפה בבטן המוח חייב להיכנע, להכיר במגבלה התוחמת את יכולת התפיסה שלו. ידיעת אי ידיעתו. ידיעת כניעתו וקריסתו על מנת לדעת ידיעה אחרת, מיידית, חושנית, חיה. חובה וזכות הכחשותו, יהפכו לענן רך, לרגע נצחי מלא עונג של הקשבה. זו היא הקשבה נטולת בחירה, ריקה כמו החלל עצמו, שבה בדיוק כמו חלקיק המופיע ונעלם, ייוולדו החיים פראיים ומלאי תהילה וירקדו בתוכינו.

זו היא הפיסיקה החדשה של הקיום. זה המקום שחלקיקים יוצרים את רכות החומר וחושניותו, זה המקום בו כולנו קורסים אל האחדות המתקיימת בכל בלאוו הכי. 
החימר הרך על שולחן העבודה שלי מוותר על צורתו עבורי, אלוהים מוותר על עצמו עבור דבר גדול ממנו בהרבה. זו ההתבגרות שלנו שאינה זקוקה לסמכות אב נוקם ומעניש. 
ההתבגרות שלנו כחומר חווה חומר, כרטיטה מלאת חסד מתפשטת דרך אנרגיה של אהבה, מתרחבת אל עצמה, ממלאת את כל הקיים או יותר נכון מגלה את עצמה, רחבה, קרועה לרווחה אחת עם האינסוף, אחת עם כל קיים.

כל עוד לא נכיר במכניזם המוגבל של המוח שלנו ונמרוד בו, נמשיך לקרוע זה את זה ואת האדמה המופלאה הזו לגזרים. 

כל מה שדרוש לנו זו אינטימיות מוחלטת עם עצמנו; בתוכה תמיד נזהה את הרפטטיביות התבניתית של מוח המסוגל לעבד נתונים בצורה מסוימת אך נכשל לחלוטין בתמונה הגדולה. אם נבין זאת נוכל מתוך צלילות למרוד ברגשות העזים השולטים בנו דרך דפוסי מחשבה, פרשנות, זיכרונות, רצון מתמיד לעונג ופחד מכאב. נלמד להכיר את הדרך בה מנגנון המחשבה פועל בתוכנו, מכווץ את שרירי הגוף ומייצר סיפור אשר אנו מאמינים בו, מבלי לחקור את מקורותיו האמיתיים.

בתוך האינטימיות עם עצמנו נוכל להפגש עם הזמן כפי שהוא באמת, חף מדחפים, מחוספס כנייר זכוכית עדין, כמו ויברציה של צ'לו תחת קשת ההולכת לאחור וחוזרת, מנגנת את הכמיהה העצומה החבוייה בנו. אולי נגלה שאנו עשויים מהכמיהה עצמה, ונוכל סוף סוף לנוח מהמחשבה המתסכלת שיש משהו הנמצא אי שם בחוץ, שיוכל אי פעם להעניק לנו גאולה. משיח של נייר על חמור לבן וענף שקד פורח בידו, ג'יפ חדש ונוצץ, או כל דימוי אחר שהושתל בנו והפך מבלי דעת למושא, לאובייקט, נחשק ומפתה עבורנו.

אני יודעת שזו דרך לאמיצים בלבד, אבל נדמה לי שהגיע הזמן שנהיה אמיצים. כל כך הרבה דם וכאב נשפכים לשווא. כל כך הרבה חוכמה פונה לנתיבים שהתלמים החרוצים בהם אינם מאפשרים צלילות אמיתית. האומץ הזה מחייב להיות לרגע לגמרי לבד, ללא מסורת, ללא אב ואם, ללא משפחה או עם. לבד עם הכלום. לבד עם האומץ לחוש את עצמינו מבפנים ולהאמין שמה שאנו רואים, הנו אמתי.

באך עשה את זה בכל פוגה שכתב ועוד רבים המשמשים לנו השראה, נותנים לנו כוח לדעת שזה אפשרי.

אני מסימת לכתוב,על רקע ההזעקה שעולה ויורדת כרגע ומספר בומים שנשמעים במרחק, מנכיחים עבורי את כל מה שנכתב כאן בצורה חיה וחומרית לחלוטין.

ואני לבד מול זה צלולה ושקטה ואומרת שהגיע הזמן.

אני לא יכולה לכתוב אלא

אני לא יכולה לכתוב אלא את מה שאני כותבת. אני לא יכולה אלא להיות פועלת פשוטה במפעל חיי, להתמסר כל בוקר לעבודות המתבקשות; טיאטוא רחיצה השקייה הרטבה הברשה ניגוב הצבה מחודשת של חפצים. אני לא יכולה שלא לבוז לכסף למרות שאני זקוקה לו כמו כולם.

 אני שבוייה במקסם האור, עובדת אותו במקדש חיי, בביתי בפשטות קירותיו, בריקות המתבקשת ממני לכרוע אפיים ארצה.
אני לא יכולה שלא לראות את התכולה העצומה הגועשת בתוכי, סוחפת אותי לקטבים של אור וחושך, גאולה ויאוש. אך משהו בי כבר יודע שאני נבדלת ממנה.

לעיתים ברגעי חסד בלתי צפויים האור והמים עושים אהבה, רוקדים בתום לב מוחלט על הרצפות, משכיחים ממני את הגבולות שלימדו אותי להאמין בקיומם. כשאני לא מתבלבלת תהליך חיי עצמו הנו ההתקדשות היום יומית של היותי. האור והחושך של התמסרות למים לאדמה ולמוות.

קשה לנסות ללכוד את כל התובנות העצומות האלו שמופיעות ונעלמות משאירות אותי נרגשת ובודדה. הכל נמס אל עצמו אל מרחב העננים המתקיים בין הדחוס והחומרי אל הרוטט הנעלם. 

בערפל הסמיך מתקימת תנועה מגששת קדימה; נפתחת, לא דוחפת, מתמסרת לא חודרת, מתרווחת לא דורשת, כנועה ביראת קודש בהקשבה מוחלטת ללא משוא פנים ללא בחירה. התרגשות משונה מרעידה אותי; חומר יקומי שעדיין לא עוצב, ערפילים מלאי חמלה ורוך. לא כלפי אלא כלפי כל מי שמוכן להיות שם ולוותר על עצמו למענו. זהו כאוס שאינו סופר את מי שאנו סבורים שהננו, פראי ויפיפה כמו טנגו, ללא מוסיקה, כמו הנשים אפופות העשן של טום ווייטס, כמו בילי הולידי ביום רע במיוחד. הכל שם, נעדר עדיין אך כבר מחכה למילים המוזרות הללו שנאמרות פה עכשיו. גם הן חומרי גלם שצריך לילד מהן, משמעות  ויופי. 

החומרים משגעים אותי. האצבעות למשל יודעות דברים שלא חלמתי שאפשר לדעתם. כפות הידיים שלי חכמות כמו מכשפות עתיקות. הן נוגעות בחימר כאילו הלכו לצור ממנו אדם. הזמן  אצור בזיכרונן, גם השיכחה. בתוך החושך והשיכחה נזכרות הידיים בתווי הפנים שיצרנו לפני שהתחיל הזמן. לפני שקראנו לצורה הזו אדם. הייתי רוצה לשתף בהתרגשות הזו אבל אי אפשר. היא עשוייה מהחומר העדין והמשוגע הזה, שאם אגע בו במילים, הוא יאבד מצורתו מחיותו מתקפותו.

אלו חומרים היוליים המתקיימים  בשולי התודעה בערפל סמיך. רק ההתרגשות המשונה הזו דוחפת אותי אל מעמקיו האפלים, לחלץ משם גושים שלמים של צורות חצי מפוסלות חצי קיימות להביא אותן  ולתת להן שמות ובית.
אני עצמי כצורה נבדלת לכאורה, נעלמת אל לידתן, נעלמת אל תוכן, נמזגת בהן מאבדת את פני בפניהן. זו האקסטאזה שנגזרה עלי ועל שכמוני, כמו שק כבד בעל משקל אינסופי, שמי אשר הבעירה אחזה בו לעולם לא יורידו מכתפיו. שואבי המים וחוטבי העצים של הרוח, יורדים לנקבות פיסחים ואילמים, ומתוך העלטה חוצבים שם מים חיים טהורים וזכים.