מחוץ לקרעי הזמן

אובך סמיך מכהה את הערים הרצות מולי מערבל את הבתים והעצים לכתם דהוי אחיד, לרגע אדמה  חרושה עד האופק נדיבה ורכה תחומה בשורת אקליפטוסים .

אני שמה לב לשנים, לריקמה האנושית החולפת תמידית כחומר גמיש מלופף סביב עצם וסחוס נמוג אל האדמה. אני שמה  לב אלי. בשר עצם וקצות עצבים, חושניות כבירה הממשת את ריחו וחיספוסו של הזמן, שואפת בשקיקה את הכלייה הנובטת בו. שואה שקטה מוחקת שכבות, צורות חיים, משאירה דף חלק בחלל עצום שחור משחור של ריק.

רמז  דק פרוש על השיחים המצהיבים בלחות הבוקר, קורים מתוחים ביני ובין שכבת העשב הסמיכה. הצמחים האדמה, דורשים ממני מילים, רעיונות מנוסחים. למרות התובענות הזו המופיעה משום מקום מסרב הדבר לתת את עצמו. החלק הזה, נשאר מרחף מעל הנוף והתנועה ויש משהו במוח שלא מצליח לבקוע את מחסום השפיות הסדורה.
שכבת שיחים לחה נרקבת ומשחירה בגשם, אולי מחכה ליקוד החמה של הקיץ, לשיגעון השורף.
הההבטה הפאסיבית דרך החלונות הגדולים משאירה את הרמז תלוי באויר, סוד הפרוש על הנוף .
שדות נדיבים של יופי פרושים עד מעבר לאופק חרושים באור. הופכים בטן רכה כלפי השמים, מציעים את רכות האויר ואת החופש להיות. יותר מלהיות אני רוצה לדעת! לדעת משהו בבירור לדעת משהו בעוצמה. לדעת שכל הכוח המטורף הזה בקרבי כל שקיקת החיים הזו יש בה כיוון ותכלית, יש בה רעיון עמוק נפלא מלא טוב יופי ונדיבות. אבל הסוד אינו נפתח. וכך כלואה בין הכמיהות הסותרות בין אמת לגעגוע אני טסה ברכבת הזו בין קרעי הזמן אל עתיד חסר צורה שהעבר כבר ביקר  בו והתקווה או אי התקווה שדדה אותו מעצמה.

האור, ממשיך ונמזג בנדיבות אין קץ על השדות, על קמטי התלמים, על צילם המגשש אחר צורה, מנסה להמתח עד האופק עד הים, עד מעבר לכל הצורות. 
גם אני צורה לכאורה בעוצבת בצלם הצללים, נוגעת באור ובזמן, בכלייה ובמותי שכבר התרחש במרחביו. יקומים שלמים מתנגשים זה בזה מתעקמים נעלמים וחוזרים, ומי אני נקודת מבט ריקה מלאת רגשות לא רלוונטיים, נטיות לב, קנאות והתקשרויות. חומר יקומי אפל מלא בטירוף בפראות וביכולת עוצרת הנשימה, לראות כל זאת.