אני לא יכולה לכתוב אלא

אני לא יכולה לכתוב אלא את מה שאני כותבת. אני לא יכולה אלא להיות פועלת פשוטה במפעל חיי, להתמסר כל בוקר לעבודות המתבקשות; טיאטוא רחיצה השקייה הרטבה הברשה ניגוב הצבה מחודשת של חפצים. אני לא יכולה שלא לבוז לכסף למרות שאני זקוקה לו כמו כולם.

 אני שבוייה במקסם האור, עובדת אותו במקדש חיי, בביתי בפשטות קירותיו, בריקות המתבקשת ממני לכרוע אפיים ארצה.
אני לא יכולה שלא לראות את התכולה העצומה הגועשת בתוכי, סוחפת אותי לקטבים של אור וחושך, גאולה ויאוש. אך משהו בי כבר יודע שאני נבדלת ממנה.

לעיתים ברגעי חסד בלתי צפויים האור והמים עושים אהבה, רוקדים בתום לב מוחלט על הרצפות, משכיחים ממני את הגבולות שלימדו אותי להאמין בקיומם. כשאני לא מתבלבלת תהליך חיי עצמו הנו ההתקדשות היום יומית של היותי. האור והחושך של התמסרות למים לאדמה ולמוות.

קשה לנסות ללכוד את כל התובנות העצומות האלו שמופיעות ונעלמות משאירות אותי נרגשת ובודדה. הכל נמס אל עצמו אל מרחב העננים המתקיים בין הדחוס והחומרי אל הרוטט הנעלם. 

בערפל הסמיך מתקימת תנועה מגששת קדימה; נפתחת, לא דוחפת, מתמסרת לא חודרת, מתרווחת לא דורשת, כנועה ביראת קודש בהקשבה מוחלטת ללא משוא פנים ללא בחירה. התרגשות משונה מרעידה אותי; חומר יקומי שעדיין לא עוצב, ערפילים מלאי חמלה ורוך. לא כלפי אלא כלפי כל מי שמוכן להיות שם ולוותר על עצמו למענו. זהו כאוס שאינו סופר את מי שאנו סבורים שהננו, פראי ויפיפה כמו טנגו, ללא מוסיקה, כמו הנשים אפופות העשן של טום ווייטס, כמו בילי הולידי ביום רע במיוחד. הכל שם, נעדר עדיין אך כבר מחכה למילים המוזרות הללו שנאמרות פה עכשיו. גם הן חומרי גלם שצריך לילד מהן, משמעות  ויופי. 

החומרים משגעים אותי. האצבעות למשל יודעות דברים שלא חלמתי שאפשר לדעתם. כפות הידיים שלי חכמות כמו מכשפות עתיקות. הן נוגעות בחימר כאילו הלכו לצור ממנו אדם. הזמן  אצור בזיכרונן, גם השיכחה. בתוך החושך והשיכחה נזכרות הידיים בתווי הפנים שיצרנו לפני שהתחיל הזמן. לפני שקראנו לצורה הזו אדם. הייתי רוצה לשתף בהתרגשות הזו אבל אי אפשר. היא עשוייה מהחומר העדין והמשוגע הזה, שאם אגע בו במילים, הוא יאבד מצורתו מחיותו מתקפותו.

אלו חומרים היוליים המתקיימים  בשולי התודעה בערפל סמיך. רק ההתרגשות המשונה הזו דוחפת אותי אל מעמקיו האפלים, לחלץ משם גושים שלמים של צורות חצי מפוסלות חצי קיימות להביא אותן  ולתת להן שמות ובית.
אני עצמי כצורה נבדלת לכאורה, נעלמת אל לידתן, נעלמת אל תוכן, נמזגת בהן מאבדת את פני בפניהן. זו האקסטאזה שנגזרה עלי ועל שכמוני, כמו שק כבד בעל משקל אינסופי, שמי אשר הבעירה אחזה בו לעולם לא יורידו מכתפיו. שואבי המים וחוטבי העצים של הרוח, יורדים לנקבות פיסחים ואילמים, ומתוך העלטה חוצבים שם מים חיים טהורים וזכים. 

להתאהב בעצמי

אתי הילסום

כשסיימתי לקרוא בפעם הראשונה את יומנה של אתי הילסום "השמים שבתוכי", לא יכולתי להיפרד ממנה. עדיין לא הייתי מוכנה להניח לקרבה שנוצרה בנינו להתמוסס. התחושה הזו ליוותה את הקריאה לאורך חציו השני של הספר. מיששתי צירופי מילים, טעמתי כול רגע שהוצע לי בנדיבות ליבה, נשמתי את הצריפים בווסטרברוק, את התינוק של יופי  שהונח במגרה ליד מיטתו. הכרתי את החייל הצעיר שדרכו ניסתה אתי להבין את המבנה הפנימי של אכזריות, שאפתי את השמים שהלכו וצמחו בתוכה, הכול הכול עשיתי אתה ביחד.

רק שבניגוד לה שנפרדה מהחיים באומץ, אני לא יכולתי להיפרד ממנה. המשכתי לחפש אותה בפניהם של העוברים ושבים. יום אחד בדואר בכרכור אישה צעירה במעיל צמר, השעינה את אופניה על מעקה ברזל ולרגע החסרתי פעימה. היא דמתה לאתי, בגילה במראה, בעיניה הנוצצות בפיקחות והתרסה. כשיצאה מהדואר הלכתי אחריה שתי כיכרות עד שנעלמה מעיני, מדוושת לאיטה בשלווה אל מעבר לתחום שיגיונותיי.

המשכתי להתגעגע. מדי פעם קראתי פיסקה לבנות בקורסים שלי, אבל קולי נשמע ריק, חלול, אתי לא הצליחה לעבור מלב אל לב, היא נשארה בלתי מושגת. צריך היה להתמסר לכול הספר כולו על מנת לחוש לעומק את הרטט המסוים של היותה.

בחמש עשרה בינואר מלאו מאה שנה להולדתה. היא מתה באלף תשע מאות ארבעים ושלוש. ההתאהבות הזו במישהי שמתה שבע עשרה שנה לפני שנולדתי, התאהבות מייסרת, אפופה בכמיהה לפגוש אותה ולומר לה שהיומן שלה הגיע אלינו, חצה את הקווים ויצא אל האור בכול השפות, לא הניחה לי.  

את יום ההולדת שלה ביליתי בסוג של סערה רגשית, הצפה וגעגוע.

שוב הוצאתי את הספר הכחול שחור מהתיק במשך השיעור שהעברתי באותו היום, אבל הפעם לא קראתי, לא יכולתי.

רק בצהרים, כשיצאתי לסיבוב קצר במטע האפרסקים שהחל לפרוח, זה היכה בי בבת אחת.

אני לא יודעת אם זה נשמע נרקיסיסטי מה שאני הולכת לומר ואם כן, כבר לא אכפת לי. בבת אחת הבנתי שאתי היא לא תופעה חיצונית לי. זאת אומרת שהיופי שפגשתי ביכולת של האישה המופלאה הזו לבטא את האינטימיות העמוקה עם חבריה, האנשים במחנה והאנושות כולה, קיים בתוכי. מה שהתאהב באתי, מה שראה אותה, מה שנסער מהאיכויות של אהבת אדם, כנות, אומץ, בהירות, תשוקה לחיים, נמצא בתוכי. אחרת לעולם לא הייתה מתקיימת היכולת להדהד ככה אתה. בבת אחת יכולתי להרפות מתחושת הכיסופים, ולהיכנע להתאהבות חדשה, להתאהבות בעצמי.

אני לא מדברת כאן על אהבה עצמית  במובן החולני של המילה, אלא ההכרה הפשוטה שאנו כולנו עשויים מיופי ועדינות ויכולת עצומה לאכפתיות ולאהבה, ושאפשר כבר להפסיק לנסות להיות מישהו, להגשים איזה רעיון או ייעוד ופשוט להרפות קודם כול לתוך זה.

ראיתי את אתי מתרחקת על אופניה בין שתי שורות עצי אפרסק שרק החלו לפרוח ובפעם הראשונה יכולתי לתת לה ללכת.