לבדי מול הלילה. כוס
יין אדום ספרדי, על השולחן הקטן בסלון. נביחת כלב בואדי משרטטת את המרחק בין
המדרון שלנו לשלהם. העיפות אינה מביאה לשינה אלא רק לעוד עיפות.
שוב
מוצאת עצמי מול גל האש העצום בתוכי, משהו בי אומר כבר לא אכפת
לי מכלום כבר לא אכפת לי מהאכפתיות שלי. אבל הלב ללא גיל נשרף בלהט הלילה הזה תחת
היסטורית ירחים חצויים מנופצים מנסה לגעת באור של עצמו דרך תקווה. גבר ואישה
והעולמות השלמים הקורסים ביניהם. כמה אבוד הניסיון הזה.
רק בלילה מאוחר כשהעיפות
כבר מזמן היתה אמורה להכריעני משהו זועק בתוכי, לא! לא אתן ולא
ארשה לא אסכים. לא רוצה ולא אסכים; הנח לי להשבר ולנקום ולשתות את
דם הרקיעים, דם יקומים הנח לי לכאוב ולשנוא ולכעוס ולחיות. הנח לי
לצלול אל חוסר השפיות של הלילה והיין.
לבדי מול הלילה מול כל הלילות שהיו מאז נבראו המאורות. אני אישה מול החיים מנסה ללדת אותם מתוכי ומפסידה בכל סיבוב לאדמה הבולעת אותם. לא משנה כמה הם יפים וחכמים, אני צופה בהם כבר דורות מתקמטים וכלים נעלמים הופכים לזבל עלים וקליפות יבשות נרקבות. ובכל המוות הזה אני מוצאת יופי מוטרף, בכל קמט בכל קפלול של חיים, כל גרגר חול, חרק, עלה, אבן שדה, חלקת מים, גבעת טרשים, הכל ספוג בדבר הבלתי נלאה הקורע הזה. כבר מזמן הייתי מוותרת אבל היופי מנצח את המרד, פורץ לו נתיבים חדשים בתוכי מכניע אותי למערכת חוקים סודית השולטת בי. יש המון דרכים נבונות לישב את המכלול הזה. לעיתים נדמה שניסיתי וכשלתי בכולן. היופי לבדו נותר, בודד כסכין לחם בדי איכר רעב.
לבדי מול הלילה מול כל הלילות שהיו מאז נבראו המאורות. אני אישה מול החיים מנסה ללדת אותם מתוכי ומפסידה בכל סיבוב לאדמה הבולעת אותם. לא משנה כמה הם יפים וחכמים, אני צופה בהם כבר דורות מתקמטים וכלים נעלמים הופכים לזבל עלים וקליפות יבשות נרקבות. ובכל המוות הזה אני מוצאת יופי מוטרף, בכל קמט בכל קפלול של חיים, כל גרגר חול, חרק, עלה, אבן שדה, חלקת מים, גבעת טרשים, הכל ספוג בדבר הבלתי נלאה הקורע הזה. כבר מזמן הייתי מוותרת אבל היופי מנצח את המרד, פורץ לו נתיבים חדשים בתוכי מכניע אותי למערכת חוקים סודית השולטת בי. יש המון דרכים נבונות לישב את המכלול הזה. לעיתים נדמה שניסיתי וכשלתי בכולן. היופי לבדו נותר, בודד כסכין לחם בדי איכר רעב.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה