מדיטציה

24.11.13

בוקר. עדיין סתיו מאוחר. ללא גשם. צפייה.

כיסוי המיטה הירוק המחוספס מול החרוב הזכרי הפורח.

נשימה עמוקה וצלילה בעיניים עצומות שנפתחות מיד בחזרה. משהו מסרב לוותר על חוש הראייה. צלילה שניה פוגשת גושים עמוסי זיכרונות ותמונות, דאגות, הרהורים. לאט מתחילה לקרות מעין הפרדה בין תשומת הלב עצמה לבין התכנים המופעים בתוכה.

מתגלה המודעות למרחב הפוגש את האובייקטים המופיעים ונעלמים בו זה אחר זה.

יש רכות ועומק תחושת חלל קטיפתית פועמת מכילה, הזמן בולם לאיטו. כמו מכונית שחורה עתיקה העוצרת ברחוב לא סלול חשוך תחת פנס מסוגנן. ההתרחשות כבר מזמן השאירה אותי מאחור, פוגגה את קיומי, כול שנשאר הוא מודעות הניזונה מהאובייקטים המופיעים בתוכה. (האם ללא אובייקטים עדיין יכולה המודעות  להתקיים? האם אין היא בעצם סך כול האובייקטים הנמצאים בתנועה מתמדת של הופעה והעלמות?) נוצר הכרח לראות את כול המרחב כולו, מראשו ועד זנבו. כאילו תשומת הלב פונה לאחור, אל המקור ממנה נובעת המודעות אליה ומנסה לבלוע אל תוכה בבת אחת את כול המתקיים בה.( זו התנועה של הרכבת הנעה קדימה והברושים מול החלון טסים לאחור. שתי תנועות של זמן המאיינות זו את זו).

הדבר היחיד ששורד את ההתאיינות הזו, האובייקט האחרון הוא ה"כלום", השום דבר, החושך הקטיפתי שאין בו זמן או גבולות גזרה. עדיין אובייקט- עדיין מודעות שבתוכה הריקות הזו מתקיימת, נגיעה דקיקה על סף הדממה.

כול הסבר, כול ניסיון להבין, כול ניסיון להחזיק, כול ניסיון לומר לעצמך משהו עליו, מחזיר את עולם האובייקטים. אין שום ידיעה ולעולם לא תהיה. כמו אדם המגיע לתחנת רכבת ומוצא אותה ריקה מיד לאחר שהרכבת עברה בה. האם באמת עברה שם רכבת?

או אולי כמו אדם שאהובתו עזבה את העיר בזמן העדרו והוא פוסע בסמטאות מנסה לעקוב אחר ניחוח הבושם שנותר בהן. לעולם לא ידע האם דמיין את עקבות הבושם או שאכן העננה הקלושה ממשיכה להתקיים שם? אך כול עוד נשמה באפו יישאר הוא עומד בסמטה, לבדו, נושם את האוויר הקר הריק והמסתורין עצמו יהיה הניחוח הבשום שאליו הוא נעלם.

חדוה