בבוקר על הדק מול הסלעים האפורים

בבוקר על הדק מול סלעים האפורים, שוב החורף ואני מחפשים להתאבד אל תהום מרחיקת לכת. 

אני נחשפת לחלק בתוכי שרוצה לקפוץ מעבר לחוויה האנושית המוגבלת  מעבר למוח המותנה מעבר לתבניות המוכרות, שמוכן להטיל את עצמו מחוץ לעצמו באלימות המטלטלת את מרקם חיי כל מספר שנים מחדש.

אני עוצרת באמצע היוגה ושוללת כל סמכות שאי פעם אמרה לי כיצד עלי להניע את גופי. השאלה העולה בי חותכת את האוויר האפרפר הלבנבן הסמיך.

"האם את מוכנה להרפות מכל מה שידעת אי פעם. אבל מהכול?"

הגוף מתחיל מחדש לנוע במקצב משלו, אני רק מצייתת לזמן, מונשמת, ננשמת.

הקצוות שלי אוחזות בתבניות ההגיוניות של החיים המוכרים. פרנסה, נשים מצלמות, העולם שבחוץ, הצלחה. כל זה נמצא בפריפריה של התודעה של הגוף החושב שיש כאן עניין של חיים ומוות, הישרדות, אימהות, אחריות. אבל במקביל קורית נסיגה זעירה כמו ההתמעטות של האור בסתיו. נסיגה מהפריפריה מהעור מהמוכר אל מקום אחר. קיימת ידיעה בתוך הכאוס שרק שם מתוך החשיכה שאינה יודעת את עצמה יכולה לקרות התנועה מעבר.

דני נסע לקנות עוד חומרי בנייה ובידוד וצבע וירקות אורגניים וסוף סוף נשארתי לבד מול המוות. בנוף הירחי של המקום אליו עברנו לגור, אני גוססת לבדי מטילה את עצמי מעבר לסלעים. (שתי יריות בוואדי. אנג'י הכלבה רועדת לרגע מסתכלת עלי מחפשת ביטחון).

חזרתי לכאן. לא במובן שהייתי כאן לפני כן. באתי לגור כאן רק בשנה האחרונה, אבל החזרה שאני מתכוונת אליה היא כמו חזרה גנראלית לסוף המתרחש מרגע לרגע. 

כבר לא מחפשת הארה רוחנית, כבר לא צמודה לאף מורה והחיים עצמם מתגלים כסמל של עצמם. התת מודע אינו רובד עמוק יותר של החוויה האנושית אלא רק מקום המסכם את התבניות לכדי צורות, מצייר סמלים תלת ממדיים כמו שביל, שער, האם הגדולה, על מנת לשמור תיעוד שהיינו פה.

כי באמת באמת באמת לעולם לא נדע אם אנחנו קיימים או לא.

האם אני מוכנה לחיות מבלי לספר לעצמי שיש משמעות לכול זה? מבלי לאחוז באף נראטיב? לפעול ללא מניע? לזהות את היווצרות הסיפור המתרחשת בכל רגע מחדש? האם אפשר לחיות כך?

חורף שאינו חורף מונח על הסלעים והוואדי, תפילות נושרות מהמצוק ומתרסקות אחת אחרי השנייה אל התהום. הגשם אינו נענע להן ולי. שקט.