רק מה שאינך יכול לדעת אותו יש בו ממשות

חוזרת לכתיבה עצמה לאדמת הנפש. סערה בחוץ מתגלגלת מהים אל הרי המירון תוקפת את חודי העצים בגשם אלכסוני, האח בוערת הכלבים רצו איתי בין הסלעים וחזרו רטובים. ניה גרה אצלנו במיניבוס, דני נסע ליער עפר ללמוד את שפת הציפורים. ניסראגדתה מהראג' חברי החדש עבר לגור אתנו, כרוך בצהוב עז ישן על ידות הספה ואחר כך בחדר השינה על המדף. כל עולם ההתגלמויות מתחיל להתרופף ולהעלם לתוך הממשות היחידה. הזמן חוקר את עצמו בשאלות נוקבות, מברר ללא רחמים את מידת התקיימותו. העכשיו החמקמק כמו מצייר את הדלת שנסגרה בטריקה בינו, הבלתי נתן לידיעה, ולבין הציר של עבר ועתיד, שהתפיסה יכולה להם.

ומה עם הוואדי שואלות הציפורים בבעתה ומה אתו הגם הוא, הגם אתה וואדי? הגם אתה קורא במה שאינו נתן לקריאה, חולף על פני אותיותיו הזעומות, סופר מחזות משונים ורוצה לבלבלם עם מחזות אחרים, שלא נתן לאחוז בהם בשום צורה? ומה עם הציפורים שואלות הציפורים בבעתה? מה אתם, אתנו גם אנחנו שרויות באי קיום, באי התגלמות? גם אנחנו אוכלות ומחרבנות וכלום לא נשאר, ומה עם החיים שנחיו ואלו שעדיין לא? מה עליהם? ניסרגדתה מהראג' מתוק שלי, ניסראגדתה מהראג' שאינך קיים אלא בתודעתי ככל הדברים המתקיימים אך ורק בתוכי ללא יוצא מן הכלל. ללא יוצא. אין דבר המתקיים בעולם שאינו מצוי בתוך תודעתך, אומר ניסראגדתה מהארג'. אין דבר המתקיים מחוץ לידיעתך אותו. והידיעה אוי הידיעה אינה שווה דבר, הוא אומר, דבר אינה יכולה לתת הידיעה מהממשות הממשית. כמו ענני סערה חולפת היא לה, אי הממשות, תלויה לחלוטין בתשוקה ובפחד. אין לה קיום משל עצמה. אין לה קיום אלא בתוך הראש הספוג בפחד ותשוקה, המפחד להפסיק להתקיים ולמות, ומה נשאר באמת מה נשאר? כלום הוא אומר, כלום! רק מה שאינך יכול לדעת אותו יש בו ממשות. כמו מייג'ור מייג'ור במלכוד 22 שאפשר להיפגש אתו במשרדו רק כאשר הוא אינו נמצא שם. כך גם אתה כך גם אני, העצמיות העמוקה היחידה המתקיימת של כולנו נמצאת בדיוק במקום הזה שאין בו זמן אין בו חלל, אין בו מי שרוצה לדעת. רק עדות שקטה חסרת תנועה שאינה זעה שלא תמות ולא תיוולד. תמיד היא שם רק מודעת לכל ההתרחשות לכל האדוות היוצרות צורות אינסופיות על פני האוקיאנוסים, מבלי לגעת בה בעצמה, בממשות היחידה שאין לתפוס אותה באמצעות השכל, המחשבה, התודעה, החושים, הגוף. כלום, אין לתפוס אותה כי אין תופס. אין מי שיתפוס אותה כי אם אין מה לתפוס, אין נתפס. אפשר גם מיד לראות ולחוות את זה שמיד אבל על המקום, גם מסתבר שאין תופס. למי זה מסתבר? לתופס, שאיננו? ומתי כל זה קורה? עכשיו. אבל העכשיו אינו קיים באמת משום שאם לכדת אותו ברגע אחד סימן שזה כבר עבר, ואם תצפה לו כמו חתול דרוך, הרי שזה יהיה העתיד. אז מה זה עכשיו? גשם, גשם יורד עכשיו. כל טיפה חוצה את המרחב הקפוא שבין הרקיע האפור בדרכה אל האדמה הבוצית. מתי זה עכשיו שואל הבשר? מתי אני? ולמה? הוא ממשיך ושואל? וכשאמות מה יהיה? מי יהיה?

כוחה של תקווה

ככל שאני קוראת על רוע בעולם, רוע שנדמה בתקופה האחרונה הולך ומטביע את טיפת התקווה שנותרה  בגוף האופטימי התמים  הילדי שלי (המדלג עדיין מעל שלוליות ומקפיד לא לדרוך על קווים בין אבני מרצפת) הגוף השמח הזה שכולנו נולדנו לתוכו, נחשף לכל כך הרבה אכזריות וסבל עד שנדמה שאין תקווה, אין לאן ללכת, אין עתיד, אין פתרון.

תמיד היה רוע, תמיד הייתה תאוות בצע, תמיד היו אנשים במקום מסוים שגרמו לאנשים אחרים לסבול מכל מיני סיבות, אבל בדורנו תשומת הלב המסיבית שבה התקשורת חושפת שוב ושוב בפנינו את הבלתי נתן לתיאור; הפייסבוק, החדשות, הטלוויזיה, כול האוזניים והעיניים רואות את הרשעות, תאוות הבצע, האכזריות של תאגידים, ממשלות, התארגנויות כאלו ואחרות כנגד חסרי האונים, כנגד הטבע, בעלי החיים, שבטים באפריקה, מיעוטים בבאלי, מיעוטים בישראל, נשים בהודו, יתומים באוקראינה, איכרים הנמחצים תחת תאגיד מונסנטו בדרום אמריקה. האם באמת העולם הולך ונהיה מקום רע יותר או שאנחנו יודעים יותר? ומה עושים עם זה ? איך חיים עם זה מבלי לתת למשקל המוחץ הכבד מנשוא הזה למעוך אותנו, להפוך אותנו למיואשים, ציניים, מדוכאים? מה עושים עם התום הזה שלאט לאט כל הרוע הכביר נשפך עליו ומאיים להפכנו  לזקנים ומיואשים מבפנים, מה עושים עם הגוף הזה, עם הלב שכואב, לאן מסתכלים?

שנים השאלה הזו מטרידה אותי, מכאיבה לי, מבקשת שוב ושוב את תשומת לבי, שנים התשובה משתהה מלהגיע מונחת לה אי שם קרוב לסף הידיעה שלי, עלומה נסתרת מצפה, למה?

ואז ביום חמישי בעוד כפות ידיי אוחזות בכוס קפה מהביל שרק הוגש לי בקפה כרכור( עם שאוויש חם וזיתים) כשמראות הנסיעה הארוכה מהגליל לכאן שוקעים בתוכי, שדות נמתחים בין האוטוסטרדות, עץ בודד כפוף ברוח, ניילון מתדפק על כתם שמים מנסה להמריא לו רחוק מעמודי החממה המושכים אותו מטה. פתאום על פני הפורמייקה הבהירה נאמרות, נכתבות המילים שאיש לא הגה או אמר, צונחות להן רחומות ממקום שהדעת אינה יכולה להגיע עדיו, מופיעות כאותיות קודש על פני התווך המתקיים ביני לבין המטבח, ביני ובין מכונת הקפה, "כוחה של תקווה", אומרות המילים ומיד ללא היסוס מיותר הן פורשות את עצמן ואת כוחן ויופיין בפני.

כוחה של התקווה אינו קשור לדבר, אין זו כלל תקווה במובן של זמן, שאנו מטילים את מחשבותינו רחוק על פני העתיד העלום בניסיון לשלוט במה שיתחולל בו, זה לא התקווה הנובעת מהתרחשות מסוימת מותנית, זו תקווה אחרת הנובעת ממקום אחר.

כפות הידיים הן כאן ועכשיו על פני הזכוכית החמה העגולה ותשומת הלב צוללת פנימה כמו אופנוע ים צהוב אל לב לבו של האוקיאנוס, אל מעמקי מעמקיו השקטים השחורים, שם בתוכי ממש, במעמקי ממש, אני מגלה תקווה מסוג חדש, תקווה שאין לה קוטב.  בתוכנו ממש בתוך הגוף אני מגלה סוג של שער המבקש להיפתח לרווחה, דלת סתרים שאינה נסתרת כלל, המקום שבו תשומת הלב מביטה פנימה ברוגע, שוקעת פנימה ושם מתגלה סוג של כוח שליו שלם מרפא מלא אור. מקור של תקווה ועוצמה שפני השטח המלאי מהמורות אינם יכולים כלל לגעת בו, שלרוע אין בו מקום, משום שאין רוע במקום הזה ואין ההפך מרוע. יש את התקווה הזו שהיא ללא זמן, ללא סיפור, ללא מילים, כמו מעיין של מים חיים לנשמת האדם לנשמת היקום כולו, המקור הלא אכזב של כל התקוות, החור השחור שבו כל סבל וכאב נבלעים והופכים לאין. זהו כוח הנובע מהמקור עצמו, חופשי מאתנו מלא עוצמה וזוהר, זמין לכל אחד ואחת מאתנו, חסר מאמץ, אולי זה מי שאנחנו?

אני פותחת את עיני, קפה כרכור נראה דומה אך שונה. הקפה התקרר בכוס, השאוויש השאיר פירורי סומסום על לוח השולחן ואני מאחרת לשיעור יוגה.

על הרצפה רוקדים הצללים

על הרצפה רוקדים למטה ולמעלה צללים הנובעים מהעדר האור, מהחציצה בפועל של ענפים ועלים הנמצאים בין הגוף השמימי המכונה אצלנו כלאחר יד, שמש. הצללים תחומים במלבן שגזר החלון מתלכסנים בקו היורד בארבעים וחמש מעלות מקצה ארון  המגרות הימני אל צדו השמאלי ומגיעים כמעט עד הרצפה.

מזה שלושה ימים רוקדים להם הצללים בפראות נעים וזעים ברוח. רוח היא זרימה של תנועת האוויר הנמצא בינינו לבין היקום הדמום המתנשא מכאן, הווה אומר מרצפת המטבח שלנו ואל מרחבים שאינם תחומים בדבר, אינסופיים ללא שום קצה או גבול שנתן למדוד.

התנועה של האוויר הזה מניעה את העלים ותנועתם מרקדת לפני קרני האור השופעות מהמקור שבלעדיו כך אומרים לא יתכנו פה חיים כלל. לפראות הזו אנו קוראים סערה. כאילו במילה הזו נתן לאחוז, לסדר, לשלוט  דרך החזאי והמספרים המתארים את מהירות תנועתה לאורך קילומטר אחד(קמ'ש) בכאוס המכונה חיים.

אנחנו יושבים עם החתול והכלבה הקטנה המבוהלת ומחכים לרגיעה. עולים לרגע לגג ומסדרים יריעה שהתרוממה והחלה מכה באוויר כמו כנף של ציפור משוגעת. הצורות שיוצרת היריעה הנפתחת לאליפסות מנופחות מרהיבות הקורסות באחת למשטח דומם, נשארים אתי זמן רב אחרי שהיא עצמה כבר נקשרה למקומה, אולפה בחבכים וחבלים וטבעות וכבלים עם מותחנים והוחזרה ליעודה בכוח השרירים ומשקלו וכפות ידיו של דני. (באור ראשון כששערו מכה בפניו ועיניו דומעות החזיר את כל אותם עזרים טכניים מלאי חסד למקומם וקשר והניח ומתח עד שנרגעה המפלצת ששאגה והכתה בבית). עכשיו רק המרזב חורק וצללי העלים מרקדים באלכסון תחומים במלבן החלון ובמשולש האור.

ויש בי עמוק בתוכי משהו שמתבונן בכל הדברים הנראים לכאורה ברורים כל כך, סדורים ומוגדרים היטב תחת קטגורית ידוע, ידיעה, יודע, שמתמלא בפליאה חיה כאילו נלקחתי מכאן לתהומות יקומיים מרוחקים מעבר לנגיעת ידה המושטת במאמץ מתוח של התרבות האנושית כולה. נלקחתי לשם ויד מלאכים חסרת רחמים וחסודה עד אין קץ, מחקה בהרף עיין את כל ידיעותיי כולן ואפילו אותי את ידיעת עצמי מחקה ללא רחמים ואז אותתה בראשה בניע קלוש כמעט לא מובחן והוצנחתי בחזרה על ידי משרתיה הדמומים לכאן, שכוחה, עצומת עיניים, בורה, מחוקה ללא עבר ללא עתיד, בחזרה אל מיליארדי הפרטים הקטנים והגדולים המכונים כאן מציאות.

צללים של חלומות מרחפים בתוכי שואלים מישהו הנמצא ממש מעבר לי מאחורי גבי נסתר ושותק, חלומות שואלים את עצמם לגבי ממשותם, החיים שואלים את החלומות מי חולם את מי? הסערה שוככת לאיטה, סדרי עולם צונחים למקומם כמו פרורי אבק הנשאים ומתערבלים בקרן אור, מסתלסלים באיטיות כיקומים שלמים ונעלמים עם שינוי זווית השמש מעל הגג והיריעה המאולפת.