הכמיהה לאינטימיות

רחוב המייסדים כרכור, שמש חורפית זוחלת לאיטה אל הכפור הצלול, משרטטת בתנועה סבלנית את הזמן הנמתח בין ישן  לחדש. בתים צנועים עם מרפסות רעפים נחבאים בין עצי פקן ואבוקדו  למול טור בניני דירות חדי זוויות באפור עכבר וחניות מקורות.

הזמן זורם וקופא, בדיוק אל נקודת האיפוס בה אני יושבת וכוס הקפה בוערת בין כפות ידיי.

מאז שהתחלתי לכתוב את הבלוג הזה, משהו החל לנוע בתוכי כמו עובר המותח לפתע זרועות רכות ואיתנות כאחד ומתכוון לצאת אל אוויר העולם. ככה באומץ שאינו שלו, הוא נוטש את הקן החמים האפל ופורץ אל האור.

שנים של התבוננות, נגיעה, מישוש והסכמה להישאר חשופה, שנים של מוכנות להתנפץ מבלי לעשות חשבון לכאב שנדמה היה ששוב ושוב הולך להרוג אותי. שנים. בבת אחת הסתיימה תקופת האינקובציה, הדגירה הסבלנית, והלידה הזו קורית חופשיה אפילו ממני .

יש הסוברים שהרצון העמוק הבסיסי ביותר הנמצא באדם הוא הרצון בעוצמה (ניטשה). אני מגלה שהרצון, הכוח הגדול והעמוק ביותר הנחבא בתוכנו הוא הרצון לאינטימיות. זו כמיהה המלווה אותנו מהרגע בו עזבנו את אפלת הרחם ועד מותנו. זו כמיהה המשנה את צורתה בכול גיל; מהצורך של התינוק להיצמד לאמו, הצורך להתמזג דרך התאהבות וסקס, הצורך לבנות משפחה, קהילה ואפילו הצורך להשתייך לעם. מעגלים הולכים ומתרחבים של אינטימיות המוצאת את ביטוייה במיליארדי צורות שונות ומשונות.

אמנות, אהבת טבע, חקירה מדעית, פילוסופיה, פורנוגרפיה, קולינריה, רוחניות, כול אלו הן  צורות של הענות לכמיהה לאינטימיות, להתמוססות אל תוך האובייקט אותו אנו בוחנים או שואפים להתמזג עמו. הקולנוע מצליח יותר מכול מדיה לייצר את תחושת ההיעלמות הזו. סרט משובח הוא סרט בו שכחנו את עצמנו לחלוטין ונעלמנו אל קרביו המפותלים עד שהיינו לאחד עמו.

מה היה קורה אם היינו מתייחסים אל המוות עצמו כסוג של חזרה אל תוך האינטימיות העצומה  שמקיפה אותנו. חזרת חומרי הבריאה שהרכיבו את גופינו אל מקורם הבראשיתי בחיק האדמה. ההתמוססות הסופית של החומר הנפרד לכאורה אל רחמה העצומה של גאיה הנעה ומתאחדת גם היא אל היקום האינסופי? אולי היינו מגלים יכולת גבוהה יותר להיות באינטימיות עם החיים ועם המוות.

חדוה