כביש החוף נמס אל תוך הים

כביש החוף נמס אל תוך הים, רסיסי קצף מולבנים שואגים מתנפצים לרגע על החוף ומיד מרחפים אל-על כציפורים חסרות משקל. השמים צונחים מטה מאבדים גבולות אל תוך החול, האספלט, האדמה.

הכביש השחור הרטוב תחום על ידי גדר ההפרדה; פה הסופה, הפראות הים שיצא מכלל שליטה ומכה בסוכות הרחצה העירומות, ומכאן: המכוניות, הנתיבים המסומנים בצהוב ולבן, הסדר והשפיות.

הסערה כמו מבקשת לערבב לבלול להרוס את הגבולות בין חומרי הבריאה הנפרדים, מאתגרת ומטיחה אותם זה בזה מעבר לקצוות של עצמם, מבקשת למחות את החלוקות, להחזיר את מעשיי בראשית כולם לאחור למצבם ההיולי הראשוני.

לא פלא שהסופה הזו פוגשת כול כך הרבה היסטריה בתוכנו ובאמצעי התקשורת שלנו. האזהרות החמורות, הניסיון לצפות כול מהלך ולנסות לבלמו. זהו ניסיון נואש של תרבות שלמה לייצר את הבלתי אפשרי: תחושת ביטחון, נוחות ושליטה כמצב קבוע. הניסיון שלנו לשחק שח מול הלא נודע הפראי והבלתי ניתן לציפייה.

עכשיו ספונה בבקתה שרק סיימנו לבנותה ורוחות מערביות מכות בחלון הגדול ובחרוב שענפיו נקשרו לסלעים מבעוד יום, אני נרגעת סוף סוף אל הדבר האמיתי. מזהה שהפחד שגאה בי אל מול הדיווחים ששטפו דרך האינטרנט היה גרוע בהרבה מכול אי הנוחות הנמצאת כאן עכשיו. יותר מהנזילות, הברד, הרוחות הקפואות, הקור החודר לעצמות, אי הוודאות וחוסר האונים, הכול נראה קטן ממה שהמחשבה ייצרה בתוכי. הפחד מהפחד תמיד מפחיד יותר.

 חדוה