אם נסתכל על העצים בטח נבין

הצליל הנמוך העמוק של מטוסי הכיבוי  מעל הוואדי, כמו המהום הבאס החלוד של נזירים טיבטיים במנזר הררי רחוק, שיכבת שמים מאובקת מעשן וגרגרי אבק מחושמלים, נחצת בקווי תפר אלכסוניים. הרוח נושאת את החול והאבק בתוכה מתנפלת על כל מה שעומד ומתנגד למסעה העיוור כלפי הים. הכל מכוסה נע מנותק נמצא ולא נמצא סביב. 

ההר ממול מצהיב מיובש, שוקע לתוך האובך העכור של צהרי יום, השיחים ועצי החורש עטופים באפרפרות סדוקה. 

המטוסים שנעו מזרחה צללו מעבר להר, התרוממו ושוב חזרו וצללו. האש ברכס מאחור לא נראית עכשיו יותר, רק ענן מסוגנן בעיגולים מקציפים ושוליו צרובים בגווני חום, מעיד על היער ההולך וכלה תחתיו.

כמו בתחנת חלל מנותקת אנחנו פה. צופים בשינויים המתרחשים סביב לנו מכורבלים בצעיפי צמר וכובעים להגנה מפני הרוח הקרה החודרת לעצמות. העולם נעלם ואתו הטיולים בהר, השוטטות בין גינת הירק והעצים שאנו מגדלים במדרון. המיניבוס נעזב ביחד עם הציורים העציצים והפרחים שהעסיקו אותי כל הקיץ. 

שקט בתוך הולם הסערה. דמום קופא לו המרחב עצמו.האינטנסיביות הופכת שם לבוראת היקומים הנמסים ונמוגים בתנועתה חסרת הנאמנות של תשומת הלב עצמה.

החושך יורד במהירות עצומה כאילו הושלכה השמש ממרום כיסאה אל האדמה וכובתה שם. האפלה עולה קרה ומצומררת מהחומריות הדחוסה רחבה הידיים של הארץ הפרושה על השיחים הנמוכים הפריכים מבצורת ארוכה מדי. הבית על פתחיו הרבועים מחשיך לפני החוץ, זוהר קלוש רך אחרון על האבן החלקלקה ביני ובין מלבני האור של דלת הכניסה.

מסביבי בני אדם מאשימים זה את זה, שורפים זה את זה, נחלקים למחנות ומתבצרים. העצים והצבים משלמים את המחיר לאנוכיות המטורפת הזו של הזדהויות ילדותיות עם רעיונות ואידיאולוגיות מופרכות.

האש עושה את מלאכתה מעידן ועידנים, שורפת את הכל. לא שואלת: מי האלוהים שלך? אתה בשמאל או בימין? אתה אוהב או שונא? רך או קשה? האדמה על ילדיה התמימים, בעלי החיים והצמחים שנטעו בגן העדן האבוד שלנו, עולים באש ללא תלונה מבלי להאשים או לזעוק, מבלי לנפנף ולהתלהם. 

כך בשקט הם נאנקים תחת הלהבות, שקטים ותמימים מתמסרים בזה אחר זה לעוצמה הארגמנית הטורפת אותם, משאירה את הירוק החי מפוחם ומת.

אם נסתכל על העצים בטח נבין שאנו חייבים להפסיק. בטח נבין שאין מצב שמישהו יכול להיות צודק בתוך זה. בטח נרכין ראש ונבקש מחילה מהאדמה שילדה אותנו ואת אחינו העצים ואת בעלי החיים יפי הכנף והנפש, שזיכו אותנו בנוכחותם התמה והטהורה. נוכחות שקטה הממלאת ומציתה בהשראה את משוררינו מאז היוולדינו כאנושות. אם נראה עץ אלון משורג גזע בן מאה או מאתיים שנה מפוחם כולו, בטח נבין שהתבלבלנו ושחייבת להיות דרך אחרת. אם נחשוב על האיטיות של הצבים מול מהירות ההתקדמות של האש בטח נבין. כל ילד היה מבין. רק אנחנו המבוגרים לא מצליחים.

עובדות המופיעות בתוך המציאות הפשוטה הנן סמלי החלימה בהקיץ של התרבות שלנו. עץ זקן מפוחם ומת בגלל שינאותינו, הנו סמל רב עוצמה לטיפשותינו. מי יתן ויסלחו לנו העצים, מי יתן ונתבגר ונראה את פשטותם של הדברים הנצבים נכוחים מול עינינו ולא את סיפורי הבלהות של דמיונינו. מי יתן ונתעורר אל האחדות הזורמת בכל, אל האנושיות שאינה מפרידה בין עץ, צב, מוסלמי, נוצרי או יהודי. מי יתן?

כמו העלה הזה ברוח

עכשיו הרוח מכה בעוצמה בשיחים, ועליהם המולחמים אל הענפים הדקים משחררים את זרועותיהם להתרשרש בנחשולים סוערים, תלויים להם באוויר המחושמל, בין החופש להתנתק ובין החיבור החומל של ההזנה, שייכות ומגבלה.

ויש שמי מהם ניתק ועף אל מחוץ להגדרה, לצורה שאנו רואים אותה כ"שיח" ו"עץ", ומממשיך למסע משלו באוויר הסואן, מסתחרר כאילו ניצח את חוקי הגרביטציה במעוף כלולות עם השמים.

בזמן שכל זה מתרחש באינטנסיביות מחוץ לחלון חדר השינה שלי, משהו בפנימיותי ממשש את כובדו העצום של המרכז בתוכי, את שידרת הספינה של הווייתי, הופך את החיכוך בין הנצחי העומד ללא זיע בזמן, ובין הנע, הנסער והמתהווה.

שתי ממלכות, שני מרחבים, שלעד ירבצו חסרי מנוחה, כאריות טרף זועמים שבוייתו על עמודי שער אבן עתיק; הכלום חסר הזמן, המרחב שדממה דקה שואבת את לשדו ופורקת את אפלתו בתוך הוואקום הריק והמרהיב של אנרגיה טהורה, ומצדו השני; המלאות הגועשת העולה על גדותיה, תסס חושני של חיים ופירות מבשילים ונרקבים על שפתותינו המושטות, לטעום, לחטוא, להתמזג, להתאהב, לרקוד את עצמנו למוות עד שנאבד ברקב ביופי ובזמן.

כמו העלה הזה ברוח התלוי בסערה המרעידה את חייו הקצרים, גועשת ונושאת אותו איתה, כך גם אני נושאת בתוכי את אובדני ושחרורי, את מותי המרחש בכל רגע מחדש, מותיר את תודעתי ריקה והמומה.

הרוח הזו השורקת בחוץ; בסמלי החלימה של החיים עצמם, מספרת לי על מהותם הנחבאת של הדברים. מספרת לי על הכוחות העצומים המניעים את תיאטרון הבובות המתחפש למוצוקויות להן אנו קוראים "נסיבות חיינו". בתוך הסערה והכאוס הריבוי והבילבול של הרצונות הסותרים המופיעים בחיי כולנו כאנושות, אני רואה את הסוד, כל כך גלוי לעין, כל כך פשוט, עד שאני מתמלאת בתמיהה, מדוע איש אינו מבחין בו.

זהו סוד פשוט ולא דרמאטי, לא כזה שמישהו מרים מהרצפה אם הוא במקרה מוצא אותו, לא כזה שאנחנו באמת רוצים לראותו. זה סוד ששולל את כל הנחות היסוד שלנו ומשאיר לנו רק מרחב אחד לעבוד אתו.

רק את מרחב החקירה והשלילה המתמדת של כל הצורות הנגלות לנו, ההתנתקות מההזנה המטמטמת של תבניות החשיבה והתרבות המפטמות את תודעותינו ברעיונות כזב, בפחדים ותשוקות. רק בהתבוננות חסרת רחמים על מנגנוני התפיסה שלנו, אפשר יהיה לבוא במגע עם הסוד הפשוט הזה.

אין זה סוד המעניק לנו דבר מה, אלא להפך, זה סוד הלוקח מאתנו את הסיפור כולו. חופר ומכרסם מתחת לבנין הקלפים המדומיין שהקמנו ביחד עם האנושות בעמל רב. אבל כשאנו לרגע עוצמים את ענינו ובאים אתו במגע, אנו יכולים לחוות במלוא הפשטות את הביטחון והברכה הנמצאים אתנו תמיד ואינם זקוקים לדבר.

לרגע ניתן לנו להניח בעדינות ובשקט את היד על הלב, לעצום עינים ולחוש את מה שיש, את הכובד המתוק והחי של הווייתינו השקטה והנוכחת.

הכתיבה חיכתה לגשם כדי להיות

הכתיבה חיכתה לגשם כדי להיות, כדי לזרום חסרת התחשבות במורד הצוקים האפורים, בתוך העננים הנמוכים המתפקעים בנינו לבין הוואדי. הריחות עכשיו אופפים הכל, עלי החרוב ופרחיו מתבוססים ברטיבות על הסלע הגדול מחוץ לחדר השינה. האדמה כמו פולטת אד חמים מתוכה מתפרשת לה בנינוחות גמישה ועוטפת את הסלעים הרטובים סביב. יש איזה אושר בלתי נתפס באויר הספוג מים הנושא בחובו ניחוח כבד המתפשט ללא מאמץ מהמרוות, גלדי הקוצים היבשים, האבנים הנוצצות, ההופכות גב עצל נרגע מחודשים ארוכים בהן נאפו בחומה היוקד האכזרי של השמש.

עכשיו פרצי רוח הומים לרגעים בחרוב ובאלונים, עדת טיפות שנתלו בעליהם נתכות ברסס על זגוגיות החלון.

ומה עם האדם, היכן הוא בכל זה? האם הוא היישות המתבוננת מבחוץ ומתארת את ההתרחשות הזו, רגע לפני שיחזור להקיש על המקלדת, לתכנן מהלכים עתידיים בעולמו המתרוצץ?

ככל שהבית פתוח יותר לתנועה הזו של מזגי האוויר המתחלפים מרגע לרגע, אני נכנעת להקשבה, לרוח המשתנה, לתנודה המרשרשת של שיחי האלון במורד הבקעה האפופת סלעים עתיקים הרובצים בה ללא תלונה מיליוני שנים.

ממול הטרקטור הענק הצהוב, הופך את המדרון הפראי לאבק חוזר לקדוח במקצביו המכניים, הרוח שורקת לרגע נאבקת בצליל הזה החלול המתכתי המופק במרחבי העתיד בהם מדמיין לו האדם את ההר לרחובות כרך ישרים מצופים באספלט אפור.

העצים נרעדים, מגיבים בירקות לחה לכל תנועה של הרוח, נענים לריקוד חי חסר שליטה שכולנו לכודים נעים בתוכו. ברחם היקומית הזו שמציעה לנו את הכל בנדיבות אין קץ, אנו בוחרים בנוחות בשליטה, במוות המתחפש למוצר ,למותג, בחומרים הבוהקים כרעל של פלסטיק ומתכת.

האדמה הולכת ונפרשת בטנה הרכה סופגת את הגשם ומפנה את פגיעותה כלפי השמים האפורים.

כל אדם חייב למחוק את הכול, אני חושבת לעצמי, להיות חופשי מהתרבות הזו המכה בנו כמו רכבת פלדה הדוהרת במורד האלים של חיינו, של הזמן הקצוב הזה שנועדנו לחיות ולמות בו. כל אדם חייב להקשיב למיתוס השקט הפנימי העדין, המתנגן באוזניו מאז ילדותו. כל אדם חייב להיכנע לאדמה ולשמים הנמצאים בתוכו ולתת להם מקום. לדעת שהם והוא הנם רטט החיים הגועש ורוקד באחדות שאין בה שניים. כל אדם חייב להמציא את עצמו מחדש דרך ההקשבה והכניעה למזגי האוויר לריחות הגשם, לתנועת הרוח, ללבו הפתוח לרווחה הנושם את עצמו ונזכר.

האספלט, תפקידו לקחת מאתנו את הזכות הבסיסית הזו של החופש, כי בלי האדמה והעצים, הים והשמים, אנחנו נדונים לשיכחה ממאירה' סרטן העתיד החרד המבקש לו רק נוחות פיזית סטרילית, סרטן הפנסיות וביטוחי החיים, משכורות ומיסים, מכוניות, טלוויזיה ובוטוקס.

לעצים הרטובים אחרי הגשם יש ריח כל כך חזק, שהוא יכול לנצח לרגע את השיכחה. שהוא יכול לעזור לנו למרוד את המרד שלא מרדנו, לצעוק את הצעקה שלא צעקנו. אותה צעקה התקועה במעמקי גרוננו שהדחקתה הופכת אותנו ואת חיינו לתבוסה מתמשכת.

אני שומעת אותה מתגלגלת במורדות המיוערים של ההרים ניתכת על הסלעים, כמו הגשם הזה היום, משחררת כל אחד מאתנו מכלוב הברזל של המחשבה שניטעה בו; מחשבה שיש מישהו שם בחוץ שיודע יותר מאתנו מי אנחנו, ומה משמעותם של חיינו. חיינו המאולפים שספגו מאז  שחר ילדותינו את הסמכות התבניתית של מוסדות מתים, זהויות לאומיות ודתיות שהוכתבו לנו בעודינו רכים מכדי לנצח את הצורך הנואש, להיות נאהבים, שייכים. דורות על דורות הלכודים בלבירינט התפיסות שמועברות אלינו דרך ה DNA   של האומללות האנושית.

מול כל אלו נצב לו הטבע על כוחותיו, יופיו ושלמותו. על רגעיו המשתנים ללא הרף. על האור הנע תמידית, חושף פרט ומעלים אותו, עם בוא החושך הרך, העננים, הריחות, הטעמים, השיכרון, בעלי החיים והעופות הפורשים כנפים ודואים ללא מאמץ לתוך השמים הכחולים, בתוך אורה של השמש המקיימת כל.

עוד לא מאוחר מדי, אני אומרת לעצמי, לקום בבוקר סתווי ולחוש את טעמן של הטיפות הנוגעות בפני, ולדעת שגם היום נגזר עלי להמציא את המיתוס של חיי מחדש, להקשיב לציית ולהיכנע לו ובאותה נשימה ליצור אותו מתוך הכאוס של הקולות והדחפים. לתת בו אמון ולדעת שתקפותו שברירית יותר מהערפל הרטוב בחוץ וכשתזרח השמש יכול אף הוא להתפוגג אל האין.