ציפור שקטה, חרשת ואמיצה

שושנה עם בובה ועגלה.

אתמול בשיעור יוגה חילקה לנו המורה אטמי אזנים על מנת שנוכל לשמוע את צליל הנשימה שלנו בצורה טובה יותר. מאז לא הסרתי אותם.

ממד שלם של חיים החל להפרש בפני באמצעות השתיקה שאפפה את העולם החיצוני. פתאום היה שקט. הנשימה כשל חיית פרא שאבדה רסן, החליטה להשתולל בתוכי. הקשבתי לחייה הזו, לצעדיה על פני האדמה שנשמעו מבפנים כמו תופים גדולים מכים, אחת שתיים- אחת שתיים. הבטן והראש הפכו לתיבת תהודה שבה מתחוללים אלפי נקישות, חריקות ובחוץ הכל נדם.

"אף אחד בעולם לא מפריע לי להקשיב לעצמי, אף אחד לא מפריע לי... להקשיב לעצמי". כמו נס פח השמן והלחם עם הדגים של כריסטוס, ותחיית המתים ועוד כל מיני ניסים קטנים וגדולים, קיבלתי את עצמי בחזרה. הגוף התחיל לזוז מעצמו, מוסיקה רחוקה תפסה שליטה על אברי וטלטלה אותם כבובת סמרטוטים וגעגוע ענק כמו הגל העצום שהופיע במשך שנים בחלומותיי שטף את הווייתי בהזכרות מתוקה.

כן, כך בדיוק היה כשהייתי בת חמש. כל כך לא החשבתי את עולמם של המבוגרים, כל כך לא התעניינתי בחייהם המשמימים, שיכולתי להיות קשובה. כל הזמן הייתי קשובה וכל הזמן שמעתי. אבל לא את ההוראות והנחיות ודיבורים וציוויים והפחדות ואיך צריך ומה צריך, אלא לחית הפרא הזו שהסתתרה בתוך הגוף שלי. חית בר קטנה מלאה בחושים לא נפרדת מהעשבים והרמשים הזוחלים בהם ובתוכה. יכולתי פתאום להבין את התלונות האינסופיות שהיו להורי ולמטפלות בקיבוץ על האוטיזם הקיצוני שלי. אוטיזם שגרם לי למחוק את קולותיהם הרמים, הנוזפים, עוד לפני שהגיעו לאזני. לפעול כאילו מנגנון רחוק וחיצוני מפעיל אותי מבפנים, מתעלם מהם בכוונה. כל הפעמים שעמדתי בפינת הכיתה עם הראש לקיר, כל הפעמים שלא לקחו אותי לים, כל הפעמים שמשכו לי באזנים, שנזפו בי, שהאשימו אותי, שהלכתי ברגל לבית הספר דרך השדות, הכול נבע מדבר אחד בלבד, מכך שהקשבתי לקול שהיה חזק מהדיבור שלהם.

 בסלון של המורה שלי ליוגה, על המזרון הדקיק האדום פרשתי כנפיים והתחלתי לדאות מעל המצוקים. ציפור שקטה, חרשת ואמיצה. ראיתי את הכניעה העצובה שכמעט כל הילדים בעולם, בסופו של דבר, נאלצים להשלים אתה. תפיסות העולם ההישרדותיות, האומללות של המורשת האנושית, המושמעות שוב ושוב והולמות בכוח עצום בנפש הילד הרכה. הולמות בצורה של הוראות, הנחיות, איומים ועונשים, עד שההקשבה המתוקה הפתוחה לרוחות השמים נעלמת נמוגה ונשכחת. עד שהילדים, שאנו כל כך מתלהבים מהמתיקות שלהם, יום אחד מוקדם מדי בחייהם הצעירים, נראים כמו מבוגרים עצובים בפנים רכות של ילד. מסע בלתי נמנע של אונס שאנו כהורים עברנו ועכשיו אנו מעוללים לילדינו בגלל אמונות יסוד שלא העזנו לחקור, לבדוק עד הסוף, ואולי פשוט לשלול, על מנת לאפשר למשהו חדש ושמח יותר לחיות.

מי צריך הצלחה בחיים, שפרושה בית של מאתים או חמש מאות מטר ומכונית שעולה כמו בית של חמש מאות מטר? מי צריך  ללמוד כל החיים דברים משעממים על מנת שנוכל לעבוד בדברים עוד יותר משעממים, על מנת שנוכל לקנות דברים מיותרים ולהפריש פנסיה שמנה, על מנת שנרגיש ביטחון. מי צריך ביטחון אם המחיר הוא וויתור על החיים עצמם?

כל זה נפרש לפני עם שתיקת העצים, דממת הרוח, דומיית הרחוב. שני אטמיי אזנים בצבע כתום עז, שנתחבו ליום שלם ומנעו ממני חוש בסיסי אחד, אפשרו לי לצלול למעמקי האוקיאנוס של הקשבה.