ציפור שקטה, חרשת ואמיצה

שושנה עם בובה ועגלה.

אתמול בשיעור יוגה חילקה לנו המורה אטמי אזנים על מנת שנוכל לשמוע את צליל הנשימה שלנו בצורה טובה יותר. מאז לא הסרתי אותם.

ממד שלם של חיים החל להפרש בפני באמצעות השתיקה שאפפה את העולם החיצוני. פתאום היה שקט. הנשימה כשל חיית פרא שאבדה רסן, החליטה להשתולל בתוכי. הקשבתי לחייה הזו, לצעדיה על פני האדמה שנשמעו מבפנים כמו תופים גדולים מכים, אחת שתיים- אחת שתיים. הבטן והראש הפכו לתיבת תהודה שבה מתחוללים אלפי נקישות, חריקות ובחוץ הכל נדם.

"אף אחד בעולם לא מפריע לי להקשיב לעצמי, אף אחד לא מפריע לי... להקשיב לעצמי". כמו נס פח השמן והלחם עם הדגים של כריסטוס, ותחיית המתים ועוד כל מיני ניסים קטנים וגדולים, קיבלתי את עצמי בחזרה. הגוף התחיל לזוז מעצמו, מוסיקה רחוקה תפסה שליטה על אברי וטלטלה אותם כבובת סמרטוטים וגעגוע ענק כמו הגל העצום שהופיע במשך שנים בחלומותיי שטף את הווייתי בהזכרות מתוקה.

כן, כך בדיוק היה כשהייתי בת חמש. כל כך לא החשבתי את עולמם של המבוגרים, כל כך לא התעניינתי בחייהם המשמימים, שיכולתי להיות קשובה. כל הזמן הייתי קשובה וכל הזמן שמעתי. אבל לא את ההוראות והנחיות ודיבורים וציוויים והפחדות ואיך צריך ומה צריך, אלא לחית הפרא הזו שהסתתרה בתוך הגוף שלי. חית בר קטנה מלאה בחושים לא נפרדת מהעשבים והרמשים הזוחלים בהם ובתוכה. יכולתי פתאום להבין את התלונות האינסופיות שהיו להורי ולמטפלות בקיבוץ על האוטיזם הקיצוני שלי. אוטיזם שגרם לי למחוק את קולותיהם הרמים, הנוזפים, עוד לפני שהגיעו לאזני. לפעול כאילו מנגנון רחוק וחיצוני מפעיל אותי מבפנים, מתעלם מהם בכוונה. כל הפעמים שעמדתי בפינת הכיתה עם הראש לקיר, כל הפעמים שלא לקחו אותי לים, כל הפעמים שמשכו לי באזנים, שנזפו בי, שהאשימו אותי, שהלכתי ברגל לבית הספר דרך השדות, הכול נבע מדבר אחד בלבד, מכך שהקשבתי לקול שהיה חזק מהדיבור שלהם.

 בסלון של המורה שלי ליוגה, על המזרון הדקיק האדום פרשתי כנפיים והתחלתי לדאות מעל המצוקים. ציפור שקטה, חרשת ואמיצה. ראיתי את הכניעה העצובה שכמעט כל הילדים בעולם, בסופו של דבר, נאלצים להשלים אתה. תפיסות העולם ההישרדותיות, האומללות של המורשת האנושית, המושמעות שוב ושוב והולמות בכוח עצום בנפש הילד הרכה. הולמות בצורה של הוראות, הנחיות, איומים ועונשים, עד שההקשבה המתוקה הפתוחה לרוחות השמים נעלמת נמוגה ונשכחת. עד שהילדים, שאנו כל כך מתלהבים מהמתיקות שלהם, יום אחד מוקדם מדי בחייהם הצעירים, נראים כמו מבוגרים עצובים בפנים רכות של ילד. מסע בלתי נמנע של אונס שאנו כהורים עברנו ועכשיו אנו מעוללים לילדינו בגלל אמונות יסוד שלא העזנו לחקור, לבדוק עד הסוף, ואולי פשוט לשלול, על מנת לאפשר למשהו חדש ושמח יותר לחיות.

מי צריך הצלחה בחיים, שפרושה בית של מאתים או חמש מאות מטר ומכונית שעולה כמו בית של חמש מאות מטר? מי צריך  ללמוד כל החיים דברים משעממים על מנת שנוכל לעבוד בדברים עוד יותר משעממים, על מנת שנוכל לקנות דברים מיותרים ולהפריש פנסיה שמנה, על מנת שנרגיש ביטחון. מי צריך ביטחון אם המחיר הוא וויתור על החיים עצמם?

כל זה נפרש לפני עם שתיקת העצים, דממת הרוח, דומיית הרחוב. שני אטמיי אזנים בצבע כתום עז, שנתחבו ליום שלם ומנעו ממני חוש בסיסי אחד, אפשרו לי לצלול למעמקי האוקיאנוס של הקשבה. 

תמימים ועירומים

בדרך לתל אביב בקרונות השמורים, פיסת בורגנות אליטיסטית, אוטיסטית, עוטה גינונים של מחלקה ראשונה. קרעי שדות טסים, עמודים מתנגשים בשמש פורסים את השמים לרצועות של תכלת ריקה. האנושות דוהרת באמצעות טכנולוגיה מתקדמת למקומות מעבר להגדרה, מעבר להשגה, מעבר לחיים. לאן את הולכת? לאן את נוסעת? תגידי לאן?

הפונקציה של המוח המכונה מחשבה, כמו תאונה קטלנית שפגעה בנו והפכה אותנו לנכים. אנו קורבנות של תפיסות העולם שלנו, של האינטרפרטציה המוגבלת והתגובות האוטומטיות המפרשות את המערכת החושית שלנו. אנו רואים בחוץ את מה שחינכו אותנו לראות, את מה שנוח לנו לראות. מאמצים בשמחה כל דבר שלא יכריח אותנו לבקוע את קליפת הקונצנזוס המשמימה והמכאנית המכתיבה את בחירותנו.  מדוע אנו יכולים לעבוד בטרוף כל כך הרבה שעות ביממה, להשקיע את כל מרצנו בלהשיג חפצים מתים שלעולם לא יסבו לנו כל אושר, אך לעולם לא נטרח לחקור את המנגנון של מערכת התפיסה הגורם לנו להאמין ללא עוררין במחשבות המקובלות של תרבותנו?
הרי אם נתחיל להעביר בפשטות את תשומת לבנו פנימה אל המרחב שעליו פועלים כל הכוחות החיצוניים הללו ונפסיק לקבל אותו כמובן מאליו, אולי נתחיל לראות מה מסתתר מתחת לכול הדקלומים, הציטטות, כותרות העיתונים, הכרזות השדרנים. נתחיל לגלות שתחת הכותרת "חופש" ודמוקרטיה, קימת מערכת צינית הרואה בנו ההמון חסר הפנים: "צרכנים".
פשוטו כמשמעו, תפקידינו בעולם החופשי שבו נתן לנו "חופש בחירה" הוא בעיקר החופש לצרוך מוצרי "צריכה".

אנו רצים לתל אביב ברכבת עובדים כמו מטורפים, חוזרים הביתה מותשים, בדיוק בזמן כדי לצנוח מול מקלט הטלוויזיה שבאמצעותו מיד נקבל שטיפת מוח הגונה, בדבר מה צריך שיהיה ברשותנו, איזה בית או מכונית כדאי שנרכוש ובעצם: מי אנו אמורים להיות.
עם הדימוי של בית החלומות אנו מקבלים גם עצות בקולות קטיפה ובחיוכים בלונדיניים על איך נמלא אותו בג'אנק נוצץ על מנת שילדינו יוכלו לשחק בצעצועי פלסטיק מכוערים ומטופשים. הפרסומות מציירות לפנינו עולם אשלייתי של דימויים סינטטיים ואנו משתעבדים לחלום, מוכרים את חיינו בנזיד עדשים ריק מתוכן.

התוצאה היא חורבן. חורבן של הדבר היחיד בעולם היכול להעניק לנו שלווה, מלאות, ושמחה, ללא כל עלות – הטבע.

ככל שהטבע נעלם ומערכות מתוכננות של כבישים, אספלט, צורות נשלטות של ארכיטקטורה, הופכות להיות העולם אתו אנו באים במגע, הגוף והנשמה מתכווצים ו"המחשבה" תופסת עוד נתח, עוד שכבה של קיום נגזלת מאתנו.
אני מרימה את מבטי מהדף ומתבוננת החוצה.

מחלונות הרכבת ניבט אזור התעשייה ההרוס של צפון מפרץ חיפה; קרוניות מעוקמות, מכלי פלסטיק, שרידי טכנולוגיה שסיימו את חייהם. קילומטרים ארוכים של חומרים מתים שכובים על צידם במקום שפעם זרם נחל, גדלו עצים ועשב. עכשיו רק צחנת הקישון, גוף המים השחור שהיה פעם מים חיים שחיות ובני אדם יכלו לשתות מהם, לשחות בהם- זורם גווע אל הים.

חוץ ממני אף אחד לא מסתכל, כולם שקועים בסמארטפונים, אף אחד לא רואה. עולם וירטואלי הולך וכובש את המקום הפראי שבו אלוהים התהלך בגן ואנו היינו בו תמימים ועירומים.

איך לדעת מה הוא הקול האמיתי בתוכי?

בבוקר על הסלעים מקשיבה לצלילי אביב מוקדם, שקדיות פורחות בעננות צחורות בוואדי הכהה מולי. אור צונח ונעצר במצוקי המדרון, מתיישר לקו אלכסוני, משפכים זהובים מאירים את העצים והפריחה מאחור. קפה מר מתוק.

מתוך האוויר המתחמם, הצונן, עולה שאלה. אני מקשיבה לה.

איך אפשר לדעת מה הוא הקול האמיתי בתוכי?

פתאום נדמה לי שכל חיי הייתה זו השאלה היחידה שהייתה ושבאמת יש לה משמעות. הרי הכל נגזר ממנה. כל התלבטות המובילה לבחירה, סוללת את הנתיב לבחירה הבאה, לסגנון החיים, למערכת הפסיכולוגית הממהרת להתקשר ולאמץ תבנית קיום מסוימת. החיים הם הנגזרת של כל רגע אשר בו אנו מעדיפים דבר אחד על פני השני. השאלה הזו היא העורכת הראשית בסרט שאנו קוראים לו: החיים שלי.

יש כל כך הרבה קולות בתוכנו. כל אתגר שהחיים מניחים לפתחנו דורש מענה. גם אם אין אנו נענים לאתגר ונותנים לזרימת האירועים לבחור עבורנו, גם אז בעצם מתרחשת בחירה של פתרון מסוים. איך אני יכולה לדעת מסך כל הקולות הנשמעים מהו הקול האמיתי יותר?

נדמה לי שבהוליווד פתחו ז'אנר שלם של סרטים שהקתרזיס שלהם המופיע בדך כלל בחלק האחרון של הסרט, הוא הרגע בו מפנה הגיבור עורף לבחירות הפחות "מוסריות" של עצמו, פונה כנגד הנוחות, הפחד, החולשה, הרצון בעונג ובביטחון, ובוחר בדבר האמיתי העמוק יותר. כצופים אנו יודעים שהדבר היה מונח שם מתחילת הסרט. אנו הופכים למעין "סופר אגו" של הגיבור, "סופר אגו" המחכה בסבלנות לרגע המכונן, רגע החניכה וההתבגרות שלו כאדם. זהו הרגע שבו הוא ייעצר על הדרך המובילה לאבדון רוחני ומוסרי ויבחר בקול האמיתי והטוב.  זהו רגע של "אל חזור", רגע לא הישרדותי, שגם אם מחירו יהיה מוות פיזי, באותה נשימה יהיה זה רגע הלידה מחדש. (כל זה מתרחש ממש מולנו על המסך, אנו  צופים בגב הפונה אל הדרך הסלולה והגיבור פותח בריצה לכיוון אותו השאיר מאחור- המוסיקה נוסקת, הכינורות עולים בוכים באקסטזה ).

למרות הציניות יש כאן יסוד אמיתי, אנו לא מתרגשים סתם. הסצנות השטוחות הללו מבשרות על חיפוש אותנטי הקיים בכל אחד מאתנו, רק שבניגוד לסרט אין רגע אחד מכונן שבו קורת הבחירה. החיים הם ממזרים יותר, תובעניים הרבה יותר, הם דורשים מאתנו לבחור שוב ושוב ושוב.

זה לא שאפשר לענות על השאלה הזו ברשימה סדורה של עשרים סעיפים שאם נבחן על פיהם כל רגע בחירה מכונן – נבחר נכון יותר. השאלה מפנה אותי למקום אחר שקט מאוד, מקום שבו יכולה להתרחש בכלל הקשבה לאתגר, לשאלה, להתרחשות, לבחירה.

ההקשבה יכולה לעזור לנו למצוא את המניע הנסתר בכל כיוון. המניע עצמו תמיד צלול יותר מהאופן שבו מופיעה המורכבות המתישה של סעיפי הקונפליקט. למשל אם המניע הנסתר הוא צורך בביטחון, פחד, עצלות, חוסר רצון לנוע מחוץ להרגלים מקובעים, כנראה שכדאי ללכת מעבר לו ולבחור אחרת. באופן ממש מעצבן החיים מעצבים את אירועי הבחירה כך שלכל כיוון יש מחיר. הנקודה היא אינה המחיר הנגלה בהכרח, אלא המחיר הפנימי העמוק יותר. אם נבין שבכל רגע של בחירה יש גם רגע של חניכה, נוכל לדעת בקלות מה מאתגר אותנו יותר, מה דורש מאתנו לצמוח מעבר לגבולות המוכרים. לעומת זה בקלות רבה נוכל להבחין במה משאיר אותנו קטנים ומכווצים.

 אם אתם חווים שהיתם בצומת הזו כבר כמה פעמים ותמיד פניתם שם ימינה מכוון שאת הדרך משם כבר הכרתם, זה הרגע לפנות שמאלה.

יש לבחירות הנכונות ניחוח משכר של אי וודאות, של הרפיה אל תוך תהום, של סכנה, של חכוך עם משהו חדש, לא מוכר. אני קוראת לזה חיים.

כמו שאמר רומי, איך לומדות הציפורים לעוף? הן נופלות אל התהום ושם צומחות להן כנפיים.