על האור ועל החושך

המטבח של אסתי

לאחרונה התחלתי יחד עם חברתי אפרת, צלמת גם היא, להיפגש עם אישה כבת תשעים, שבגיל 18, נשלחה לאושוויץ ביחד עם בני משפחתה. לאישה הזו קוראים אסתי.

פעם בשבועיים, שלושה, אנו מגיעות לביתה ומבלות במחיצתה את היום. בהתחלה צילמנו ובהמשך נבלענו אל תוך הרגעים הבלתי נתפסים שאסתי מגוללת בפנינו. זו חוויה שאינה ניתנת לתיאור אנו נשאבות כאילו הסלון של אסתי הנו מנהרת זמן  היונקת אותנו אל תוך מעמקיה. 

חשבתי הרבה על השואה  ועל המשיכה שלי אליה, משיכה שאינה מובנת לי. אני שוקעת בסיפורים ובחומרים, קוראת על מצבים שלא יאמנו, על סבל בקנה מידה שאי אפשר לתפוס. 
אני מוצאת את עצמי אומרת: מדובר על המאה העשרים, בסך הכל חמש עשרה שנה לפני שנולדתי. בפרספקטיבה היסטורית רחבה יותר השואה קרתה בתקופתי. הנני בת זמנה של אושוויץ.

אני שבה וקוראת את הגבורה הבנאלית של חיי היום יום במחנות, ברכבות, ביערות, ברחובות.  משום מה אני מוצאת המון אהבה בסיפורים הללו. לא יודעת להגיד אפילו אהבה למה. המוות כל כך קרוב מתחכך בכל רגע של קיום כחבר האינטימי ביותר. מדוע החיים בצל המוות והסבל נראים כל כך ממשיים? כאילו האינטנסיביות של מה שהיה שם עדיין יכולה להקרין ולגאול את המרווחים של חוסר המשמעות של חיינו המערביים הנוחים והבטוחים.

עם הקריאה עולה הכמיהה לחיות אחרת, אבל אני לא יודעת איך אחרת? כאילו הקול המרוסק שחודר את שריוני רוצה לספר לי על המשמעות של כל זה, על הרלוונטיות שיש למה שקרה שם על חיינו אנו.

אני לא מתכוונת לחיינו אנו כיהודים או ישראלים זה חסר שחר לחלוטין. זה לא עניין אתני השואה הזו, זה  עניין אחר לגמרי. זה גם לא קשור לשנאה או זוועה. זה לא קשור למה שהרוע עשה אלא לצד השני של הרוע למה שהחיים בצל המוות חשפו; יופי לצדו של כיעור, עוצמה שאין לתארה לצידה של חולשה, עזרה הדדית אומץ לב, אהבה וחוסר פחד בתוך פחד מוות. 

כמו שאסתי אומרת: "בבוקר קמנו וראינו שנשארנו בחיים, התפלאנו שלא מתנו וכך אמרנו אחת לשנייה, תראי לא מתנו, נשארנו בחיים."

היא מספרת והאפלה אופפת את הנשמה, את הקיום האנושי באכזריות שכמה שאני מנסה אני לא מצליחה לדמיין. ובתוך האפלה כמו מנהרה של אור נוהרת אלי, מדברת אלי, מושכת אותי בעבותות אליה אל תוכה. אני האור והחושך אני הרוצחים והניצולים וכאב וחמלה משתוללים בתוכי, לצידה של שנאה ורצון לנקום מופיעות תחושות עזות חסרות מילים.

ויש בי משהו שמעדיף את מנהרת הזמן בסלון הקטנטן של אסתי על התפלות היומיומית, שיודע שאסתי אפרת ואני חולקות סוד שאינו קשור לעבר אלא להווה.

להתאהב בעצמי

אתי הילסום

כשסיימתי לקרוא בפעם הראשונה את יומנה של אתי הילסום "השמים שבתוכי", לא יכולתי להיפרד ממנה. עדיין לא הייתי מוכנה להניח לקרבה שנוצרה בנינו להתמוסס. התחושה הזו ליוותה את הקריאה לאורך חציו השני של הספר. מיששתי צירופי מילים, טעמתי כול רגע שהוצע לי בנדיבות ליבה, נשמתי את הצריפים בווסטרברוק, את התינוק של יופי  שהונח במגרה ליד מיטתו. הכרתי את החייל הצעיר שדרכו ניסתה אתי להבין את המבנה הפנימי של אכזריות, שאפתי את השמים שהלכו וצמחו בתוכה, הכול הכול עשיתי אתה ביחד.

רק שבניגוד לה שנפרדה מהחיים באומץ, אני לא יכולתי להיפרד ממנה. המשכתי לחפש אותה בפניהם של העוברים ושבים. יום אחד בדואר בכרכור אישה צעירה במעיל צמר, השעינה את אופניה על מעקה ברזל ולרגע החסרתי פעימה. היא דמתה לאתי, בגילה במראה, בעיניה הנוצצות בפיקחות והתרסה. כשיצאה מהדואר הלכתי אחריה שתי כיכרות עד שנעלמה מעיני, מדוושת לאיטה בשלווה אל מעבר לתחום שיגיונותיי.

המשכתי להתגעגע. מדי פעם קראתי פיסקה לבנות בקורסים שלי, אבל קולי נשמע ריק, חלול, אתי לא הצליחה לעבור מלב אל לב, היא נשארה בלתי מושגת. צריך היה להתמסר לכול הספר כולו על מנת לחוש לעומק את הרטט המסוים של היותה.

בחמש עשרה בינואר מלאו מאה שנה להולדתה. היא מתה באלף תשע מאות ארבעים ושלוש. ההתאהבות הזו במישהי שמתה שבע עשרה שנה לפני שנולדתי, התאהבות מייסרת, אפופה בכמיהה לפגוש אותה ולומר לה שהיומן שלה הגיע אלינו, חצה את הקווים ויצא אל האור בכול השפות, לא הניחה לי.  

את יום ההולדת שלה ביליתי בסוג של סערה רגשית, הצפה וגעגוע.

שוב הוצאתי את הספר הכחול שחור מהתיק במשך השיעור שהעברתי באותו היום, אבל הפעם לא קראתי, לא יכולתי.

רק בצהרים, כשיצאתי לסיבוב קצר במטע האפרסקים שהחל לפרוח, זה היכה בי בבת אחת.

אני לא יודעת אם זה נשמע נרקיסיסטי מה שאני הולכת לומר ואם כן, כבר לא אכפת לי. בבת אחת הבנתי שאתי היא לא תופעה חיצונית לי. זאת אומרת שהיופי שפגשתי ביכולת של האישה המופלאה הזו לבטא את האינטימיות העמוקה עם חבריה, האנשים במחנה והאנושות כולה, קיים בתוכי. מה שהתאהב באתי, מה שראה אותה, מה שנסער מהאיכויות של אהבת אדם, כנות, אומץ, בהירות, תשוקה לחיים, נמצא בתוכי. אחרת לעולם לא הייתה מתקיימת היכולת להדהד ככה אתה. בבת אחת יכולתי להרפות מתחושת הכיסופים, ולהיכנע להתאהבות חדשה, להתאהבות בעצמי.

אני לא מדברת כאן על אהבה עצמית  במובן החולני של המילה, אלא ההכרה הפשוטה שאנו כולנו עשויים מיופי ועדינות ויכולת עצומה לאכפתיות ולאהבה, ושאפשר כבר להפסיק לנסות להיות מישהו, להגשים איזה רעיון או ייעוד ופשוט להרפות קודם כול לתוך זה.

ראיתי את אתי מתרחקת על אופניה בין שתי שורות עצי אפרסק שרק החלו לפרוח ובפעם הראשונה יכולתי לתת לה ללכת.

הרחם הפורייה של החיים

מוקדש באהבה, לאתי הילסום, שבשבוע הקרוב

ימלאו מאה שנה להולדתה.

יום אחד בפינצ'לי, לונדון, שם התגוררתי לאחר שסיימתי את לימודי בבצלאל, אמרה לי סוזנה חברתי, בסוג של התפקחות:  "גיליתי שתמיד רציתי להיות אמן, אבל אמן גבר, לא אמן אישה."

אחר כך במסע הרוחני רציתי להיות, אדם רוחני, אדם ער, לא אישה רוחנית ערה. משום מה זה נשמע פאתטי הנשיות הזו בהקשר של רוחניות. הערצתי מורה רוחני "גבר" הערצתי את דרכו, (בצורה כול כך נשית) ושאפתי כמו כולם סביבי לנוע מעבר לזהות עצמית. ההזדהות עם ג'נדר הייתה השלב הראשון והבסיסי בתנועה מעבר לכול הגדרה ולנשירת הזהות הנפרדת. ניסיתי בתוכי לנוע מעבר לכול ההתניות הנשיות הרגשיות, האימהיות, הביולוגיות.

בפרוש אני אומרת כאן "ניסיתי" מכוון שברור שזה נועד לכישלון מלכתחילה.

זה נכון, כמודעות  טהורה ואינסופית, אין אנו אדם או גבר או אישה או כול דבר אחר. אך מסתבר שהמודעות הזו בחרה להתגלם בחומר דווקא בצורה מאוד ספציפית  ולא רק כך סתם להתגלם, אלא שמתוך השלל האינסופי של מופעים מרהיבים וצורות מורכבות, היא בחרה להתגלם באחת מהצורות המרהיבות ביותר על הפלנטה הזו, דרך גוף של אישה.

אישה עבורי זו ישות המסוגלת דרך מרכז ליבה לאחוז בשני הקצוות של הקיום. מצד אחד לדעת שאין כול ממש בשום התגלמות, ומצד שני להיות האם הגדולה היולדת מתוכה את הבריאה הצומחת וקמלה, חיה ונמוגה, הרחם הפורייה של החיים עצמם .

המון שנים ניסיתי להתמזג עם הארכיטיפים של מורים רוחניים גברים, שהמודעות הטהורה לקחה אותם  אל הריקות. לקחה אותם  אל המערה הדמומה החשוכה (שלא הייתה זקוקה להרחיק לנדוד אל הפסגות המבודדות של ההימלאיה אלא שכנה בטבעיות רבה בתוך הנרקיסיסטיות של עצמם).

וכול השנים הללו, משהו לא הסתדר לי. במהלך התנסויות מרחיקות לכת  שלקחו אותי אל האין,  אל הריק המוחלט, חשבתי על בתי שישנה בחדר הסמוך. פחדתי לשחרר כי הייתי חייבת לקום בבוקר ולדאוג לה לאוכל ולבגדים, להיות שם בשבילה. אפילו שחרור רוחני נראה היה כתנועה אגואית מדי עבור האימהות.

הפלנטה דיברה איתי, התייפחה באזני, הייתה הרחם שממנה ילדתי עצים ושיחים ובעלי חיים שונים שהחלו להיעלם בגלל הוונדליזם חסר ההיגיון המכונה קידמה. היא לא כיוונה אותי מעולם אל הריקות אלא אל המרחב שממנו נברא הכול.  אל הכוח הראשוני המיני הפראי שהוליד את היופי הצורב והמתוק המכונה טבע. היא כיוונה אותי אל תוך ליבה הרחב ובקשה שאקשיב לה, שאקשיב לה ואדבר עם ילדיה האלימים.

כשהקשבתי לה גיליתי שאני אישה, אחותה, התגלמותה בגוף. גיליתי שאני היא- היא, ושמעולם לא היה זה אחרת. גיליתי שאפילו הריקות, התודעה האינסופית היא רק חלק מהתמונה.

אחרי שנים של מסע רוחני שעל דיגלו היו חרוטות מילים כמו: הארה, שחרור, ריקות,  אני מסירה את קרומי החלום מעל עיני ובוחרת בחיים עצמם. אני בוחרת בדמויות כמו "אמאצ'י" (האם המחבקת)  http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%90%D7%98%D7%94_%D7%90%D7%9E%D7%A8%D7%99%D7%98%D7%A0%D7%A0%D7%93%D7%9E%D7%90%D7%99%D7%99 
שבמו ידיה ירדה עם אנשי קהילתה ומתנדבים אל המים הגועשים וחילצה משם את אנשי כפרה בזמן הטייפון. אני בוחרת באתי הילסום שהעדיפה להישאר במחנה הריכוז כי שם הרגישה את ליבה כ"לב הפועם של האנושות כולה", ושם יכולה הייתה לעזור לבני אדם ולהקל מעט על סבלם.

הגיע הזמן שאנו כנשים נבחן מחדש את המיתוסים של שחרור וההארה שהוכתבו לנו מאז ימי הבודהא ועד אושו (שהנחה את תלמידותיו לכרות את רחמם, על מנת להשתחרר מכבלי הנשיות).

האם באמת הדממה היא כול מה שיש? או שהדממה היא התשתית שעליה נוצרו החיים; תוססים, מלאי אתגרים, מהולים בהסכמה להרגיש, לכאוב ולשמוח, ללדת ולמות. חיים שכול מה שמופיע בהם הוא מערכת יחסים אינסופית המלמדת אותנו על האפשרות לאינטימיות אהבה והרמוניה בין שמים וארץ.

שדות הבור של ההשראה

זה מצחיק איך שבני אדם מתייחסים ליצירות אמנות כאילו להן יש תוקף אמיתי ומוצק.

בני אדם אוספים אותן, סוחרים בהן הופכים אותם לאובייקטים שאנשים עשירים מחזיקים בכספות שלהם. אבל בעצם אין בכלל דבר כזה אמנות אלא ההשראה בלבד. המגע המעודן של הנפש האנושית במרחבי הזמן.

האם אפשר לכלוא את זה במוזיאונים ובגלריות, לאסוף את זה במרתפים כחפצים המקנים עושר חומרי למחזיקים בהם?

ההשתלטות הזו של בעליי ההון על ההשראה הקולקטיבית, חושפת את האבסורד של הקיום האנושי.

השראה היא אינסופית, חופשיה במהותה, אינה שייכת לאיש, אינה ניתנת לצבירה.

האנושות כ"חסר" מתמיד המנסה להתמלאות דרך צבירה, מנסה לאגור את ערכי הרוח שמעולם לא היו שייכים לאיש מלכתחילה. הכוח שהביא להיווצרותם נובע ממרחב יצירתי פראי ונדיב של יופי והרמוניה הניגר מסתורי ועמוק ואינו ניתן לשיוך או שליטה.

אולי אם נפסיק לרגע להתרוצץ ולנסות לצוד אותו, לנכס אותו, לשלוט ולסחור בו, אולי נגלה את שטח ההפקר, שדות הבור המעלים ניחוחות עשביית חורף שופעת שמעולם לא זרענו.

אולי נוכל לגלות את מחוזות ההשראה הפנימיים האינטימיים ביותר וחסרי הפנים הצומחים בנו ללא כול מאמץ.

מהי ההשראה? מדוע נדמה לנו שהיא מוגבלת בכמות, בזמן, מוגבלת לאנשים מסוימים ולאחרים אין חלק בה?

אולי השראה היא הרגעים שבהם נושר לרגע המחסום הדמיוני בנינו לבין הפראות היפיפייה של החיים עצמם ואנו מגלים שאנו הזרם הזה. ואז לפני שנסגר החלון, אנו נשבעים לעצמנו (מבלי לדעת זאת אפילו) שנספר, נצלם, נצייר, נכתוב, נרקוד, נשתף, את הדבר שהתגלה לנו עם עצמנו ועם אחרים.

מי שטעם את המתיקות הזו של אותנטיות מוחלטת, הספוגה באינטימיות ואמת עם האמנות אותה הוא מבטא, לא יוכל להתפשר ולצור משהו אחר. כול חייו יאבק להיות במגע הבלתי אמצעי עם הדבר וישלם על כך כול מחיר שיתבקש (ולא חסרים דוגמאות ליוצרים שאבדו את חייהם ושפיותם במסע הזה).

ההשראה היא מי שאנחנו. המהות העמוקה והנסתרת של קיומנו. כמו נהר של אור ויופי אנחנו זורמים מהאין אל היש ובחזרה אל האין ,וכול מה שנותר לאחר הסתלקותנו, הם טיפות גשם רכות שהותרנו באהבתנו, על פני האדמה.