להתאהב בעצמי

אתי הילסום

כשסיימתי לקרוא בפעם הראשונה את יומנה של אתי הילסום "השמים שבתוכי", לא יכולתי להיפרד ממנה. עדיין לא הייתי מוכנה להניח לקרבה שנוצרה בנינו להתמוסס. התחושה הזו ליוותה את הקריאה לאורך חציו השני של הספר. מיששתי צירופי מילים, טעמתי כול רגע שהוצע לי בנדיבות ליבה, נשמתי את הצריפים בווסטרברוק, את התינוק של יופי  שהונח במגרה ליד מיטתו. הכרתי את החייל הצעיר שדרכו ניסתה אתי להבין את המבנה הפנימי של אכזריות, שאפתי את השמים שהלכו וצמחו בתוכה, הכול הכול עשיתי אתה ביחד.

רק שבניגוד לה שנפרדה מהחיים באומץ, אני לא יכולתי להיפרד ממנה. המשכתי לחפש אותה בפניהם של העוברים ושבים. יום אחד בדואר בכרכור אישה צעירה במעיל צמר, השעינה את אופניה על מעקה ברזל ולרגע החסרתי פעימה. היא דמתה לאתי, בגילה במראה, בעיניה הנוצצות בפיקחות והתרסה. כשיצאה מהדואר הלכתי אחריה שתי כיכרות עד שנעלמה מעיני, מדוושת לאיטה בשלווה אל מעבר לתחום שיגיונותיי.

המשכתי להתגעגע. מדי פעם קראתי פיסקה לבנות בקורסים שלי, אבל קולי נשמע ריק, חלול, אתי לא הצליחה לעבור מלב אל לב, היא נשארה בלתי מושגת. צריך היה להתמסר לכול הספר כולו על מנת לחוש לעומק את הרטט המסוים של היותה.

בחמש עשרה בינואר מלאו מאה שנה להולדתה. היא מתה באלף תשע מאות ארבעים ושלוש. ההתאהבות הזו במישהי שמתה שבע עשרה שנה לפני שנולדתי, התאהבות מייסרת, אפופה בכמיהה לפגוש אותה ולומר לה שהיומן שלה הגיע אלינו, חצה את הקווים ויצא אל האור בכול השפות, לא הניחה לי.  

את יום ההולדת שלה ביליתי בסוג של סערה רגשית, הצפה וגעגוע.

שוב הוצאתי את הספר הכחול שחור מהתיק במשך השיעור שהעברתי באותו היום, אבל הפעם לא קראתי, לא יכולתי.

רק בצהרים, כשיצאתי לסיבוב קצר במטע האפרסקים שהחל לפרוח, זה היכה בי בבת אחת.

אני לא יודעת אם זה נשמע נרקיסיסטי מה שאני הולכת לומר ואם כן, כבר לא אכפת לי. בבת אחת הבנתי שאתי היא לא תופעה חיצונית לי. זאת אומרת שהיופי שפגשתי ביכולת של האישה המופלאה הזו לבטא את האינטימיות העמוקה עם חבריה, האנשים במחנה והאנושות כולה, קיים בתוכי. מה שהתאהב באתי, מה שראה אותה, מה שנסער מהאיכויות של אהבת אדם, כנות, אומץ, בהירות, תשוקה לחיים, נמצא בתוכי. אחרת לעולם לא הייתה מתקיימת היכולת להדהד ככה אתה. בבת אחת יכולתי להרפות מתחושת הכיסופים, ולהיכנע להתאהבות חדשה, להתאהבות בעצמי.

אני לא מדברת כאן על אהבה עצמית  במובן החולני של המילה, אלא ההכרה הפשוטה שאנו כולנו עשויים מיופי ועדינות ויכולת עצומה לאכפתיות ולאהבה, ושאפשר כבר להפסיק לנסות להיות מישהו, להגשים איזה רעיון או ייעוד ופשוט להרפות קודם כול לתוך זה.

ראיתי את אתי מתרחקת על אופניה בין שתי שורות עצי אפרסק שרק החלו לפרוח ובפעם הראשונה יכולתי לתת לה ללכת.