אני הכי פשוטה כשאני
מקשיבה. במיוחד לאיזה ציוץ בחוץ. כמו לירגזי הזה עכשיו שקורא שוב ושוב את אותה קריאה מסתלסלת.
ההקשבה עצמה נעה אל הצליל ואתה בבת אחת מתבהר לי, מי מקשיב.
לא מתבהר ברמה שאפשר
להסביר את זה למישהו. להיפך התודעה, סך כל המחשבות והרגשות, מתגלה כמכלול אחד שלם,
הנמצא שם ומנסה תוך כדי ההתרחשות להסביר לי מה קורה, במונחים הלקוחים מתוך
מוגבלויותו.
ואז נהיה ברור שההקשבה
עצמה אינה קורת משם, אלא ממרחב הרבה יותר שקוף ושקט הנמצא מתחת לתנועה ולרעש של
המחשבה.
בתוך החלל של ראשי
מתגלה מרחב עם קירות רחוקים למדי זה מזה. בתוכו התודעה מתחילה למרוד בדממה כמו
ילדה עקשנית. היא מתגייסת ל"עזור" לכאורה, ל"שמור" עבורי את המרחב, לספק
לי הסברים שיעזרו לי למצק אותו, לקחת נתחים ממנו הביתה, להביא צייד לחברים.
כל מאמץ שהיא דוחפת
אותי לעשות, הנו נפילה בפח. שוב נדרשת כאן הקשבה ממוקדת למאבק הנמצא על גבול הנסתר
מהעין. התרחשותו קורית באלפיות שניה של תשומת הלב, וכולו מלא פיתויים שהפסיכולוגיה
הנזקקת שלי, לא מפסיקה לייצר עבורי.
אבל הצליל הטהור של
הירגזי ממשיך להציל אותי מעצמי.
ממשיך לקרוא להקשבה, לדרוש מתשומת הלב שלי לא להתפתות,
לשלוף אותי כמו בחכה מההרגל להיות אחת עם המחשבות והרגשות, כאילו אני זה הן. להפסיק להקשיב לרעש המחוספס והגס של תנועתן בתוך ראשי.
כל מה שאני יכולה זה לא
לעשות, ובהמשך גם להמשיך לא לעשות. להרפות שוב ושוב מכל ניסיון לפעולה שלכאורה
תעזור לי, להרפות אפילו מההרפיה עצמה.
זה כל כך שקוף וחסר
משקל. כשהעינים הפנימיות שלי מחפשות אותי הן לא מוצאות דבר מלבד הצליל העולה
ויורד, מצטרד לרגע ונסוג, מתרחק ומתקרב של שירת הירגזי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה