אני אוהבת את האפלה

אני אוהבת את האפלה, את האפלה שבאפלה, לא זו שרואים בסרטים אלימים, 
שיש בה רוע לב ואלימות,אלא זו הנחבאת בתוך הויתור על המאמץ לדחוף את האור 
בכוח לחזית הקיום, להעדיף אותו על פני האין אור, אולי בכלל להעדיף.

אני אוהבת את החלל העצום שאפשר לרחף בו ללא סוף כשמסכימים לחושך, שמסכימים לא להכריח את האור להיות, כשהשחור הופך לאין ספור גוונים בתוך עצמו, עלטה וחושך ואפלוליות ללא אור ללא שמים ללא צורך בתקווה. שם מתחיל משהו חדש שאין בו כיוון מסויים. שם השחור שהוא הכי שחור בולע את כל השחורים היחסיים את תוך אינותו הכבירה.

אפילו לי קשה להבין מדוע זה כך, דוקא שם? למה באין הזה אני ניגאלת מעצמי, מאחרים, למה זה נדמה כיותר אמת ופחות שקר, למה דוקא זה קורא לי אל תוכו פנימה, מפתה אותי בכלום שלו להתמוסס אל הכלום שלי?

מי שלא נגע באפלתו, לא נגע בעצמו. מי שלא צלל חסר אונים אל הטירוף נטול השליטה שבקרקעית הוויתו, אין לו שום סיכוי  לפגוש את החיים בכוליותם. מהצל העמוק אל גווני הגוונים שהטליהם המתכהים מונעים את אור השמש מלחדור את החדרים חסרי החלונות והדלתות של הנפש שנכנעה לצורך המוחלט בכניעה. שם באלימות של הרצון להיות חפשי, הצניחה אל החלל האין סופי מתחילה. שם תהילת המוות נולדת, סוף הבשר הופך לדאייה חסרת משקל אל מרחב נטול זמן. המקום בו רוח וחומר אחד הם ומעולם לא היו נפרדים. המקום בו התודעה קורסת אל תוך עצמה, כל אובייקט הופך לנשר הדואה במרחבים, 
לרגע, צובע את החושים בקיומו וביופיו ונעלם.

השחור שבשחור שורף את הפחם ומכהה את המאורות עד שהכל מתמוסס במהופך, נוצר מהכמיה אל התנועה שאינה רוצה דבר, אלא את החופש בלבד. אפלת הליל של נשמת האדם  בוקעת את השכבות המוכרות לנו, על מנת לחדור הלאה אל החלל העמוק של המודעות המתקימת מעבר לכל מניע. 
היקום ששנות האור עדיין נעות בו לאחור, נאסף אל המקור בלהט אפל וחסר רחמים. עצם ההתהוות מעולם לא קרתה ולא התחלקה למתבונן ולמושאי התבוננותו. התשוקה, כמו במחול פלאמנקו זועם של מוות ואהבה רוקדת את ריקודה האחרון. החומר שם עושה אהבה עם חומר, והכמיהה הנכאבת של הלב היא חמלה. היא לבדה, אוחזת את כדור הארץ בחלל האינסופי. היא הגשר בין היש לאין. היא הנה כוח המשיכה המאפשר לנו להיות תלויים בין קריסה לתוך השמש הבוערת, לבין ההיפלטות אל יקום אפל וקפוא. שם בשיווי המשקל הזה אנו מרחפים כמודעות טהורה, חופשייה, ומנהלים את חיינו הקטנים והמכווצים מעדיפים גלידה בטעם וניל על שוקולד, מתקוטטים, שונאים, מתים.

חומר אפל שאינו יודע את עצמו, שאינו יודע את אורו. לב שאינו מכיר את את מקורו, שאינו מכיר את אלמותו, שמפריע לפרחים ולעצים לפרוח ולנשרים לדאות, שכמה לגאולה אך מסרב להעניק אותה לעצמו.

באפלה הריקה מכל תוכן, בחור השחור היושב במרכזה, ישנה גאולה שקטה וחסרת פניות. כל כך שקטה שאפילו בגאולה כבר אין צורך יותר. כל כך אפלה שאין שם כל תשוקה לאור. כל כך שחורה שיש בה את כל האור שאי פעם רצינו.