בשש וחצי בבוקר התחיל הנס הזה שאנו קוראים לו גשם

"למה כשבני אדם הורסים מה שבני אדם אחרים בנו זה נקרא ונדאליזם,
אבל כשבני הורסים את הטבע זה נקרא קידמה"?

(מתוךהפייסבוק)

בשש וחצי בבוקר התחיל הנס הזה שאנו קוראים לו גשם לזלוג בעדינות על האדמה, העצים, גג  הבית, הסלעים. עלי הכותרת הדקיקים של פרחי החורף נפתחו כמו גביעים ונתנו לטיפות לגלוש אל תוכם.  אי אפשר היה להגדיר במילים את העדינות הזו . הנגיעה של טיפות המים הזעירות בעלווה של החרוב. געגועי נרטבו גם הם רוו ונספגו בחסד.

בשמונה וחצי יצאה השמש והאירה את רבבות הטיפות התלויות. הנחל למטה זרם. האוויר הקר צבט את קצה האף ואצבעותיי הסוגרות על הזכוכית החמימה של כוס הקפה. לרגע ידעתי שלא סתם זכיתי, שחייבת אני לדבר את הדבר בשפתיי, לגעת בליבותיהם של בני האדם ולהזכיר להם שהאושר הטמון בפשטות הזו, הוא הדבר שאנו מחפשים אחריו כל חיינו.

המלאות של גן העדן היא כאן ואינה נמצאת אי שם במרחבים שלאחר המוות. אלוהים נתן לנו את גן העדן על מנת לעבדו ולשמרו, ואנו מאבדים אותו נתח ועוד נתח, מלבישים אותו שלמה של קניונים ובטון ואספלט, צפיפות וכיעור.

המשאב היחיד שלא יהיה נתן לעולם להחזירו לקדמותו הוא הטבע על מגוון בעלי החיים, הציפורים, החרקים, הצמחים, הסלעים, המתקיימים בהרמוניה בלתי נתפסת בתוכו. גן העדן הוא היכולת שלנו להיות שרויים בתוך טבע בלתי מופרע, בשקט, ממוזגים עם כוחות הריפוי והיופי הקורנים ממנו ללא מאמץ.

הקפיטליזם והדרוויניזם לקחו מאתנו את הרגע הנטול תנועה כלפי העתיד, הרגע החף מכל צורך לשנותו. רגע שאין בו פגם, שהוא שלם וטהור.  פרוייד והפסיכולוגיה המודרנית הפכו אותנו ערים לכאוס הפנימי שלנו, לקולות השונים המתווכחים ורבים בתוכנו. הפכנו לתלויים על חוט דק ואכזרי של מודעות עצמית לחוסר השלמות שבנו. אולי בכלל אין אבולוציה, אלא ההפך יש דה-בולוציה, הליכה לאחור אל תוך הכאוס אל תוך הגיהינום הנחשף דרך העיוורון שאנו מגלים כלפי הפלנטה ומרקמי החיים המהממים החיים בתוכה?

כולנו אוהבים לנסוע לחופש למקומות שהמודרניזציה עדיין לא הגיע אליהם, אבל כשליד הבית שלנו הולכים לעקור חורשת אלונים בת חמש מאות שנה(וזה קורה בימים אלו בכרכור, ליד הגינה הקהילתית)  אנו נדים בכתפינו וקוראים לזה המחיר של קידמה. כולם בארץ מתפעלים מיופיו ושונותו של הישוב כליל שבגליל, אבל אף אחד לא עוצר לרגע לחשוב שפעם מתחת לכל הבטון הזה שמכסה את הציליוויזציה שלנו היה הכול נראה כמו בכליל. ושעדיין אפשר לעצור את הבולדוזרים, שאינם פרי "פורס מאג'ור" אלא תוצאה ישירה של הבחירות של כל אחד ואחת מאתנו.

המון המון אנשים חושבים כמוני, אבל מעטים מסוגלים להיות ממש מעורבים והילחם בתופעה העצובה הזו. מה שקורה הוא שכל אחד מתחיל להילחם רק כשאלימות הבלתי מתקבלת על הדעת של הנדל"ניסטים, או גורמים ציבוריים ופרטיים אחרים, מגיעה לחצר ביתו.

מי נאבק כרגע לעצור את חוות הגז ההולכת להיות ממוקמת בצמוד לישוב בת שלמה וליד שמורת טבע שהוכרה על ידי אונסקו כאזור בעל ערך מורשת עולמית? אנשי בת שלמה, קבוצה קטנה שאפילו המועצה האזורית שלהם( חוף הכרמל), הגוף הציבורי שהם בחרו בראשו רק לפני מספר חודשים, אינו תומך בהם. כן מדובר בכסף, בהרבה כסף. תמיד הרי מדובר בכסף.

כל מי מאתנו שיודע עמוק בתוך לבו שהעצים והצמחים והגשם הם  חלק בלתי נפרד מגופינו ונשמתנו מחויב להשמיע את קולו, מחויב כלפי עצמו וכלפי ילדיו ונכדיו, לשמור על גן העדן שנמצא כאן. החסד של הגשם מזכיר לי שאנו תלויים על כדור מסתורי בתוך יקום אינסופי ושכל תושביו החיים בו אחים הם.

בבוקר על הדק מול הסלעים האפורים

בבוקר על הדק מול סלעים האפורים, שוב החורף ואני מחפשים להתאבד אל תהום מרחיקת לכת. 

אני נחשפת לחלק בתוכי שרוצה לקפוץ מעבר לחוויה האנושית המוגבלת  מעבר למוח המותנה מעבר לתבניות המוכרות, שמוכן להטיל את עצמו מחוץ לעצמו באלימות המטלטלת את מרקם חיי כל מספר שנים מחדש.

אני עוצרת באמצע היוגה ושוללת כל סמכות שאי פעם אמרה לי כיצד עלי להניע את גופי. השאלה העולה בי חותכת את האוויר האפרפר הלבנבן הסמיך.

"האם את מוכנה להרפות מכל מה שידעת אי פעם. אבל מהכול?"

הגוף מתחיל מחדש לנוע במקצב משלו, אני רק מצייתת לזמן, מונשמת, ננשמת.

הקצוות שלי אוחזות בתבניות ההגיוניות של החיים המוכרים. פרנסה, נשים מצלמות, העולם שבחוץ, הצלחה. כל זה נמצא בפריפריה של התודעה של הגוף החושב שיש כאן עניין של חיים ומוות, הישרדות, אימהות, אחריות. אבל במקביל קורית נסיגה זעירה כמו ההתמעטות של האור בסתיו. נסיגה מהפריפריה מהעור מהמוכר אל מקום אחר. קיימת ידיעה בתוך הכאוס שרק שם מתוך החשיכה שאינה יודעת את עצמה יכולה לקרות התנועה מעבר.

דני נסע לקנות עוד חומרי בנייה ובידוד וצבע וירקות אורגניים וסוף סוף נשארתי לבד מול המוות. בנוף הירחי של המקום אליו עברנו לגור, אני גוססת לבדי מטילה את עצמי מעבר לסלעים. (שתי יריות בוואדי. אנג'י הכלבה רועדת לרגע מסתכלת עלי מחפשת ביטחון).

חזרתי לכאן. לא במובן שהייתי כאן לפני כן. באתי לגור כאן רק בשנה האחרונה, אבל החזרה שאני מתכוונת אליה היא כמו חזרה גנראלית לסוף המתרחש מרגע לרגע. 

כבר לא מחפשת הארה רוחנית, כבר לא צמודה לאף מורה והחיים עצמם מתגלים כסמל של עצמם. התת מודע אינו רובד עמוק יותר של החוויה האנושית אלא רק מקום המסכם את התבניות לכדי צורות, מצייר סמלים תלת ממדיים כמו שביל, שער, האם הגדולה, על מנת לשמור תיעוד שהיינו פה.

כי באמת באמת באמת לעולם לא נדע אם אנחנו קיימים או לא.

האם אני מוכנה לחיות מבלי לספר לעצמי שיש משמעות לכול זה? מבלי לאחוז באף נראטיב? לפעול ללא מניע? לזהות את היווצרות הסיפור המתרחשת בכל רגע מחדש? האם אפשר לחיות כך?

חורף שאינו חורף מונח על הסלעים והוואדי, תפילות נושרות מהמצוק ומתרסקות אחת אחרי השנייה אל התהום. הגשם אינו נענע להן ולי. שקט.