פתאום עם הקפה המר מהמקינטה שסוזנה שלחה לי מלונדון, הצורך הזה בפרישות
מהעולם מכה בי. אני חושבת על התקשורת בימינו, על הפיסבוק ועל הווטסאפ ועל הדרך שאני מגיבה בהם.
על עשרות האנשים שאני בדיאלוג אתם, קצר וחד, מרוכך רק על ידי סמיילי צהוב, החשוב כל כך מכוון שיש בהתחברות התנתקות הזו סוג נסתר של אלימות.
התגובה הריכוך, קבלת
האמפטיה המידית ונתינתה, אינסוף אינטראקציות שמשאירות אותי ריקה. עכשיו אני שומעת את
הקריאה כמו בכי תמרורים בתוכי, לעצור הכל. להשאר
עם האהבה הזו שיש בי מבלי לפזר אותה בכל פעם שמשהו מגרה את מערכת העצבים
שלי ומבקש להתפרק במשפט חמוד. שוב ושוב לסרב לרצון הזה לחלוק נתחונים זעירים,
אדוות ראשוניות של רגש שעולה ומיד מתפזר ברשת, מחפש לו נשאים חדשים בלבבות חברים
ווירטואליים.
שוב אני בסירוב הזה,
שמוציא אותי מהמעגל החמים של פנים מחייכות, הסירוב שבי, המעלה דמעות זעם בעיני,
כאילו חבטו בי באגרוף שלוח לתוך הפרצוף. חבטות שאני נאלצת לחבוט בעצמי אחת לכל כמה
חודשים או שנים ותמיד נדמה לי שזה הסוף שמכאן כבר אין לאן לסגת. שאני בגבי אל הגדר,
צמודה אל דקירת התייל החותך בי מאחור, ואז שוב זה הולם בי ומכריח אותי לסגת עוד
ועוד אל האפלה הדוקרנית הזו למסור את עצמי אל תוכה.
אחותי שאלה אותי
בשבת: "אבל למה למה לא להאמין לסיפורים, הם כל כך יפים"? אחותי החכמה
בנשים, שיופיה הפנימי מרגש אותי ברגע זה כל כך. "כי זה לא אמיתי" אמרתי.
"אבל מה זה משנה?" שאלה. עכשיו אני עונה לה בכאב והתרגשות ואהבה והתרסה
כלפי העולם: כי אין בזה אהבה.
לא לא יכולה להסביר
את מה שאני אומרת כאן. רק ההולם הזה של הלב נוגע בדבר. בסיפור יש קצה, יש תנאי, יש
כן ויש לא. יש אני ויש אחרים. בסירוב אין כלום. כלום.
על חוד התער החותך
בי, עמוק יותר ויותר קורע אותי מבתר את חיי, את גופי, מפקיר אותי לרוחות העזות של
חוסר המשמעות. עד שכל מניע נורה החוצה, מייתר עוד ועוד חלקים שנקשרתי אליהם, מניח
להם לנשור אל כנות המכרסמת אותי בכל פה.
לשם אני הולכת, נגררת
בחבל שלא זכרתי שקשרתי, פני באבק ובאבנים. שם אני מוצאת את שליבי חיפש תמיד את זר הקוצים
והמסמרים.
