חזרה מיפן

חזרתי מיפן לפני יותר משבוע. הגוף טס מעל מדבריות הקרח הריקים מאדם של סין, מדבר גובי, סיביריה ושולי הקוטב הצפוני ונחת פה באמצע החמסינים הלוהטים של מאי. הנפש המשיכה ונסקה מחוץ לגרביטציה, מחפשת בבדידות מרחבי הקרח והכפור, המדבריות והגולגים את ביתה שאיננו עוד.

עדי שהיתה אתי ביפן, כתבה לי: געגועים.

אחר כך כתבה שפעם מעל מצוקי דבון באנגליה לפני שנים רבות חוותה את גופה נעזב ואת הנפש ממריאה אל על ועפה מעל המצוקים הלבנים. זה היה אושר, כתבה לי.

מה היה שם ביפן, שאלה אותי עוד.

הלב היה קרוע לרווחה, נוגע מעבר למרחק שנמתח במשהו שהיה שם ועודינו נוכח, כל כך כואב וחי המשהו הזה. אולי זו הטוטאליות שלהם, היא שואלת אותי , אולי זה הרגש שמחפש לו צורה מושלמת להתבטא בה, לא מסתפק ביופי פושר או יחסי, דורש את הכל לעצמו ומוכן למות למגע החיפוש אחר השלמות הזו.

כמו שאמר יוקיו מישימה, הסופר והמהפכן היפני: "היופי שורף את האצבעות הנשלחות לגעת בו".

קוראת את ספרו של קאוקוזו אוקאקורה, ספר התה. שיחה פנימית, שנדמה שנכתבה אתמול למרות מאה השנים הנמתחות בין יום הולדתו בשנות השישים של המאה ה19, לבין יום הולדתי שלי.

זו פואטיקה זועמת אודות יופי,  אמנות, שירה וטעמו המריר הקודר של ספל התה. תיאוריו מקנים לי את אזור הדימדומים שבין השלמה למהפיכה, בין שלוות הנפש לתשוקה האלימה לערוף ראשים.

יפן זוחלת מתחת לעור, מתמקמת ברווחים שביני לבין הבשר, עד שאיני יודעת את עצמי עוד. מה אבדתי שם, מדוע אני חוזרת בעיקשות לחפש בגנים הריקים שאזוב וטחב מכסים את אבני הבזלת הפזורות בהם, ברכות המים הצלולות שדגי זהב משתכשכים בהן, עצי איזוליאה כתומים מעל שבילים גרופים. הפעם נדמה שמה שמצאתי הנו האפלה, הצללים המכסים את אזור הדמדומים, שם תשומת הלב עצמה קורסת אל מול חלל ריק.

לבי מתגעגע אל המוות, לא של הגוף בהכרח, אלא אל מוות גדול אף מהגוף. מוות למבנה התודעה האנושית כולה, המתבטאת דרך התלמים החרוצים המוכרים בהם פועל מוחי שלי. מוות לסכלותה ואיוולתה של האנושות, המייצרת את אלוהיה במוחה הקודח ואז סוגדת לייציר דימיונה, מקריבה את החיים כולם עבורה. כשאני אומרת כאן אלוהים, אני מתכוונת לכל רעיון, אמונת יסוד הלובשת תחפושת של אידיאולוגיה, דתית וחילונית כאחד.

מוות של התשוקה הזועמת של בני האדם להשיג דבר מה שאינו נתן להשגה ולמחות את כל היפה והענוג בדרך לשם. אבל אני לא מתכוונת אל האנושות כדבר החיצוני לי, אלא כעצם מעצמי, בשר מבשרי האנושי המשתוקק, אשר מאס בעצמו ובהשתוקקותו.

רק שם מול הטבע ההרמוני שיפן השכילה לראות בו את חזות כל הטוב והיפה, רק שם, מתמוסס כיעורה של החמדנות, אל ההעדפה של פשטות, של הצללים על פני האור הגס הזוהר, של חללו הריק של הכד על הכד עצמו, אפלת קערת התה השחורה חומה העקומה על החרסינה בלובנה הבוהק.

רק שם גופי ולבי מוצאים מנוחה אחרונה וראשונה, נרגעים אל נוכח השקט והעידון.

החומר והרוח נהיים לאחד, ואתם אף אני יכולה להיעלם, להשאב אל ההעלמות עצמה.

מתחת לאבן אחת עתיקה השארתי פתק עם שמי, לא בקשה לעושר ובריאות כמו בכותל שלנו, אלא בקשה להמחק להטשטש להיעלם תחת הלחות הרטובה של טללי הבוקר. להרקב בערפילים ובגשם, להתמוסס כך שגופי יהפוך לאזוב הירקרק הזעיר ויוסיף מחומריו ליופי השקט המונח שם מאות שנים ללא כל הפרעה.