אני אנצח בחיים האלו אני אנצח

נולדנו מובסים ולכן אני אנצח. לא מבחוץ אני אנצח לא בכך שאמנע את הכאב אלא דוקא כשאעמוד חשופה ואגיש לו את כל מה שתמיד מנעתי ממנו. אני אנצח בחיים האלו אני אנצח. לא בכך שאנצח אלא בכך שאפסיד. אני אנצח את עצמי את הרגליי הישנים דפוסי פחדי החרוצים בי בקו הדיו השחורה המתעגל סביב השדות שעליהם גדלתי.

אני אנצח  את החיים האלו אפילו שגזרו עלי בילדותי את מותי, את החלל המרוקן מעצמו שהייתי בתמונה הכוללת, אפילו שפחדי ותחושת הבגידה והנטישה שלי ממאות לילות ארוכים של בדידות כבר חיבלה בי. אני אנצח גם אם אין בכלל משמעות לכלום ואין את מי לנצח.

אני אנצח גם את אובדני וזיקנת הגוף המצמקת גם כשאהיה כולי כמו שזיף מיובש בשמש על ריצפת הכיתה הקרירה בבית הספר היסודי בו למדתי, עד שאעלם מעיני המבוגרים והמורים שאמרו לי שנועדתי להפסיד.

אני אנצח את האנושות כולה ואוכיח לה שהאושר ראוי לחיותו ושהלב האוהב הסולח ללא תנאי ראוי לבדו לחיות במקומי את חיי. אני מנצחת עכשיו, בכל רגע כשאני בוחרת בגן העדן הנמצא כבר כאן בין החלפת הסדינים לטיאטוא הבית, בין שטיפת כלים לשיחת טלפון אקראית.

זה לגמרי אפשרי שבני משפחתי יעמדו בחלל המטבח כמו גיבורי על, כמו אלים יווניים, מושאי סגידה ראויים יותר מכל חפצי קדושה עשויים בפיתוחי כסף, ספרים קדושים, מקומות קדושים, כנסיות, מסגדים ובתי כנסת. הקודש נמצא באדם הבוחר לקדש. שם כל זה מתקיים.

בביתי בטבור העולם, בו מונח שולחן האוכל שלנו, אוכל לסגוד בבדידות מוחלטת ללא כל תשואות מהאנושות, לדבר היחיד שלא המציאו עבורי אלא מצאתי לבד. אולי אוכל לסגוד לאושר השקט שאף טלויזיה לא תטרח להפוך לריאלטי, שאף סלב לא יתארח בו. לסגוד לאפשרות הכל כך שערוריתית שאפשר לנצח את כל המומנטום ששטפו בו את מוחי ושהאושר אינו בטווח נגיעה אלא כבר אני וכולנו טובעים בתוכו, מוצפים בו ובאורו ושאין אנו צריכים דבר על מנת להשיגו כי הוא הושג כבר מזמן.