התרסקות רכה על חוף דומם

הסתיו מת עלי, נקבר בדיר אל שחיף שם מדומיין שהמציא סמי מהחומרי בניין למטה בצומת ג'ת למצבור הסלעים השחופים האפורים שהתגבב כאן לכדי הר. מת אב ומת אלול ומת חומם, מת ונקבר לו הסתיו.

לא רק הסתיו מת ונקבר החיים עצמם מתו ונקברו, החיים שנדמה שהתחברנו אני והם, התחבבנו, רקמנו עלילות משותפות, בחנו את המניעים הנסתרים  וגילינו רבדים עמוקים שפויים ביותר חיוביים בתכלית החיוביות, גם הם מתו. החיים מתו עלי ללא דרמה, ללא סיפור, ככה סתם גססו להם בחודשים האחרונים מתרוקנים מעצב ומשמחה, מרצון להגיע או להשיג דבר מה. כל שאיפה שהייתה לי נלקחה הצידה בשקט, נבחנה, התערטלה ונשאלה רק שאלה אחת, מה את רוצה להשיג מכך? זה תמיד הספיק לצערי, זה תמיד פירק את המוצקות והוודאות שהיו שם.

האם יכולים החיים לחיות ללא סיפור? האם נשארים בהם חיים בחיים, אחרי שנלקח מהם כל מניע? מה נשאר בהם כשכלום כבר לא יכול  לצור צורות דמיוניות מסתלסלות על פני המים, אדוות חסרות ממש המטלטלות אותנו באמונות שווא מתחלפות?

כמו אדון קהלת אני מתה בחיי, מסיימת מעגל נוסף של התפקחות, התרסקות רכה על חוף דומם ולח שאין בו דבר- אפילו לא התרסקות.

הסיפור האחרון שגווע עם הסתיו הזה, הוא התקווה הכמיהה חסרת המנוח ללכת מעבר לעצמי, להתעורר רוחנית, למצוא יום אחד את העצמיות שלי ממוזגת עם הכל ללא אגו, ללא אני. איזה סיפור מדהים, איזו עלילת גבורה שכמעט ואינה ניתנת להשגה ולכן, אין חשש לעולם לא תילקח ממני. " אי שם מעבר לאופק בענן  נפשך מבקשת להתרחק מכאן"(מתוך הקוסם מארץ עוץ). אולי כל מה שיש לנו בחיים זו כמיהה, כיסופים כמו שאומרים המשוררים?

כמה כסף, כוח והשפעה צוברים מורים רוחניים לסוגיהם בניסיון התמים או הציני שלהם לקחת אותנו לשם. אין לנו ברירה אלא ללכת אתם, כי כאן ברור שזה לא משהו. לפחות שם זה לא כאן, יש לזה פוטנציאל, משום שההבטחה שם, אינה כל כך מטומטמת כמו ההבטחה כאן. ההבטחה המגוחכת לעונג, לנוחות, לצבירת כסף ונכסים, כל הדברים המיותרים הללו שלא הפכו אפילו אדם אחד למאושר באמת. במסע הרוחני, הלב שלנו מזהה את האפשרות לחוויה משודרגת הוליסטית, מקודשת, מלאה בטוב ברוך וביופי. אין בזה רע כלל. אבל הבוקר בגשם הראשון הזה שירד לו משם, מהשמיים שמעלינו שבחובם, כך נדמה לנו, מסתתרים כל אותם דברים שאין אנו מסוגלים לראות מכאן.

 בבוקר המתוק והריחני הזה הנע מהבהיר הבוהק אל המעורפל הרטוב הסוער והמסתורי, בבוקר הזה הסתיים מעגל נוסף של חיים והותיר אותי כמו לווייתן כחול ענק גוסס על חופיהם.

המוות הוא שלם ללא חריץ של תקווה, אין בו שמחה, אין בו גילוי תובנה או סיפור. כל המניעים נאספו לתוך סל של בהירות אכזרית, נלקטו ונחשפו במהותם הפנימית, כחלום בלהה שלי ושל האנושות כולה, קורי האשליה המאמינה בעצם קיומו ותקפותו של כל סיפור.

מיליארדי סיפורים שונים ומשונים, צבועים בכל גווני הקשת הנטווים ונערכים כל רגע מחדש על ידי יחידים וקבוצות, עמים ודתות, על מנת לייצר שלל חוויות או להימנע משלל חוויות אחרות. ולכל הסיפורים לא משנה מה התוכן הצורה המסר ועלילותיהם המפותלות יש מכנה משותף אחד- המניע עצמו. המניע הוא התסריטאי המחונן הטווה את חוט האמונה יוצר מראות, ארכיטקטורה ומלבושים, תספורות, עוטף נשים בשחור מכף רגל ועד ראש, חובש כובעי פרווה מהמאה השבע עשרה על אברכים צעירים בחמסין ירושלמי, מצדיק רצח אכזרי של "לא מאמינים," מחלק את האנושות לקבוצות וגזעים.

אני רואה את חיי נעים במעגלי התפקחות הולכים ומעמיקים, בתחילה התפקחתי מאמונה ודת אחת מסוימת עליה גודלתי, אחר כך מדרך החיים המערבית המנסה להגיע לאן שהוא, לצבור כסף ורכוש, הצלחה והשפעה. אחר כך נחשף הצורך להיות אמנית או סופרת. ולבסוף נשאר המעגל המפתה והמתעתע מכל- המסלול הרוחני. מעגל שעסק בחוויה עצמה המופשטת ביותר, מעגל שעסק בחווה עצמו ובצורך שלו להיעלם אל תוך החוויה ולתוך החיים ועל ידי כך למצוא שלווה נצחית ועילאית המכונה אננדה.

יש ריח עדין של לחות מהגשם שירד הבוקר, מעורבב בריח עשן רטוב משריפת קוצים בוואדי ממול. הקפה כבר התקרר, החתול הג'ינג'י השמן נרדם מכורבל בפינת המיטה.

אין בי כוח לחיות את המוות הזה, אבל איש אינו שואל אותי, כמו שמעולם לא שאלו אותי. המוות הוא כאן וזהו, וכמו ליוויתן כחול גדול הגוסס על החוף אני מגלה שכל מה שנשאר  אולי זה החיים ללא תקווה או חוסר תקווה, ללא עתיד וללא חוסר עתיד, וכל סיפור אחר שיסופר עליהם או עלי אין בו תוקף ואפילו המוות הוא הסבר קלוש ומצוץ המנסה בציפורניו לאחוז בקיר הגבוהה של המסתורין עצמו. והגוף והגוף נהיה רעב וצמא וצריך ללכת בדחיפות לשירותים.