.
הפוסט נכתב ערב השנה האזרחית האחרונה...עכשיו השנה המתחילה אצלינו, והחום והלחות כל כך שונים,אבל מזג האויר הפנימי נשמע לי דומה.
שוב לילה. הפעם בקבוק של אוזו מונח על השולחן לידי. גשמים מוחקים את
הזיכרון הקולקטיבי, שוטפים אל תוך הבוץ את המילים שלא נהגו, את הפחדים,
ההזדקקויות, ההצמדויות. כמעט הלילה האחרון לפני שהשנה הזו נסוגה אל הרצף הדהוי של
השנים הנעלמות, ננטשות בתנועה מתמידה קדימה.
מתגעגעת לטירו אל האשראם אל הזמן שהיינו שם, אל האור שנגע בנו במצח על
הריצפה הענקית. מתגעגעת אל עצמי,שם. חופשיה ממני. קלה כנוצה, לבי קרוע ולח.
החורף והיורט סוגרים עלי. הברושים של ברוך תוחמים את מה שנתן לדמיין.
החיים עצמם אינם עוד בכף ידי. צל עובר חולף על פני השדות ההם שהיו שלי,על פני
הזיתים כאן ממול, על הדבר הזה החמקמק שכולנו רוצים לתפוס בכף יד פשוטה, אך הוא נוזל,
מפרפר,נעלם.
היו גברים, היו נשים שחיו אהבו לחמו זה בזו, ילדו ילדים, מילאו רחובות
בהליכה אלגנטית, תכשיטים מכוניות. והשנים רצו לאחור במהירות. עכשיו אני כל האנשים
האלו שהיו, שלגמו וויסקי וברנדי ויין ואוזו ושרו וקיוו. בחוץ אני שומעת את חיכוך
הרוח בקירות היורט, אותה הרוח הסובבת את הפלנטה מאז היווצרותה, אינה מודעת להיות
הזמן. האם הוא ישנו? האם באמת קיים הזמן?
יכולתי להגאל אך לא רציתי, אהבתי את האפלה היוקדת בתוכי ללא נחמה,
נצמדתי אל הכאב העצום שחכה לי בחושך, בבדידות, הוא היה לי לבית לאב ואם למשפחה.
האם אוכל לשחרר את הזמן מתוכי, לתת לא לפרום אותי מתוך בטני, חבל טבור יקומי
משתחרר אל שמי החורף.
למה שמשהו ירצה שמחה מתמדת? בליס? אננדה? כולנו רוצים להתבוסס בחומרים
הביוגראפיים שלהם, להתמוגג במתיקותם האכזרית הסכרינית של זכרונותינו.
ואם אין זמן?
ואם אין אמת?
ואם נהיה ללא הסיפור שלנו?
ואם נשאל מי אנחנו?
מה ישאר?
כלום.
שנה טובה .
