בדיעה צלולה

עכשיו אני בדיעה צלולה, יושבת בבית קפה זר, מקשיבה לצלילים אחרים הנובעים מגרונם של בעל הבית שאינני מכירה ומלצרית שמעולם לא ראיתי. את בית הקפה הקבוע שלי עזבתי היום, וצחוק מסוג אחר, מגיע אלי, כמו מוסיקה שקרובה לעצמה אבל קצת מפספסת. במורד הכביש הרטוב, אופנוע רועם  ויונה בודדה עומדת על שפיץ גג הרעפים, מולי.

האזניים שלי המקשיבות למרות כל כח התנגדותי, קולטות צרורות נתזים, הברות בשפה המדוברת כאן, הגרונית הזאת, שיכולה להשמע כל כך גסה, אך בפיהם של כמה משוררים היא רכה כקטיפה, ומבטאת את הענוגים שברגשותינו. אך כאן, הבוקר,היא גסה ומחוללת, מתכננת את מסיבת הסילבסטר, בין יניקת עשן סיגריה ופליטתו. כל כך משמימות הן ההברות על רקע הבוקר החורפי הגשום והנהדר.

מה גורם לשממה הזו? מה גורם לכל הרבה שעות של דיבור ריק, של צלילים הנהגים במיומנות כה רבה, עולים ויורדים, מתעקלים וצונחים הבעות ידיים, אצבעות מתעסקות בסיגריה, בכפתור או בדש בגד, בשיער. עינים לרגע עולות נפגשות ובמשנהו צונחות פנימה, מגששות אחר הביטחון הריגעי שמעניקים המוכחש והמודחק, והידיעה שישארו שם קבורים לבטח,תחת ערמות גיבובי המילים.

עכשיו אני שומעת: "אני, אני, אני" ואז אני שומעת: "הגאווה של ישראל" והקולות נהיים בטוחים ורמים יותר או אולי להיפך, צורמים יותר ובטוחים פחות. כאילו ההגייה המתרוממת, עובי הצליל הגרוני המחוספס, יוכלו לייצר קרקע בטוחה למישהו שם, הניצב במרפסת בית הקפה עם מיודעיו הנעלמים.

שני עצי פיטנה נעים ברוח המערבית העזה ועלי אקליפטוס צעיר, דקיקים רוקדים, מול ענן אפור סמיך, דקל סעור מתכופף לקיר המזרח בתפילה.

מגיל שש עשרה אני זוכרת את התהייה הזו, את ההקשבה מבחוץ, לקולות חבריי בחדרים האחרים, בהם לא ישבתי, מדברים, מכריזים הכרזות, צוחקים והכל ריק.

הרבה בדידות גזרה עלי ההקשבה הזו. הרבה מבחוץ, הרבה לבד, רציתי, כמהתי להיות כמותם, לנפנף ידיים ולהכריז הכרזות, לצחוק בעיצורים גרוניים ושאיבות אוויר הנדחקות פנימה והחוצה, בתסס העשיר של חלל הפה, אבל לא יכולתי.

לא יכולתי לרמות את עצמי ועכשיו אני יכולה פחות ופחות. אנשים נושרים מחיי, דברים שיכולתי לעשות, צורות שיכולתי להעביר בהן זמן, מקומות שיכולתי לנסוע אליהם, אנשים בעמדות מפתח שיכולתי להשתמש בקשרים אתם, כמו יד רפאים מנגבת אותם במחי.

במקום כל זאת, אני מקשיבה למשהו חרישי וחזק בתוכי שלוקח אותי אליו, הולכת שבי אחר תחושה סמוייה, מוצאת את עצמי מגרדת את קירות ההבנה, מקלפת בציפורני את מה שנדבק, מסירה שוב ושוב את עצמי מעצמי ושואלת שאלות שאינן משאירות לי מקום במרחבים שחייתי בהם.

אני בודדה אף יותר מהבדידות עצמה. אין מראה בחדר שתוכל לספר לי את אמיתותם של זיכרונותיי, על הרלוונטיות של געגועי. אין מראה אחת נקיה ככל שתהיה, שאפשר לסמוך עליה שתאמר שאני כאן. אין אף אחד שיכול לספר לי עלי. אין שום אמת או רעיון שאוכל להניח על כתפיהם את ראשי ולנוח.

הגעתי לכאן, לא במקרה. בכוונה רבה הגעתי לכאן, אחרי עבודה סיזיפית של שנים. בעיקר הגעתי לכאן דרך סרוב בלתי פוסק לכל מה שהוצע לי.

הפיתוי הגדול ביותר עבורי, כמו כולנו, היה והינו, ההצלחה. יש משהו בצירוף ההברות הזה וההבטחה הטמונה בהן, שתרבות שלמה על כל גיבוריה, צונחת על ברכיה, נכנעת ומייחלת מולן. כאילו בהכרת ההמונים בנו ובעבודתנו, טמונה איזה גאולה מהמצב הפתטי של היותינו בני אדם, בני תמותה, בני חלוף.

אני לא שונה, זה חזק ממני. סופרת כמו כולם את הלייקים בפייסבוק. אני רק יודעת שזו עוד התנייה, חלק מסך כל מה שהוטבע בי, בנו, ושיש דרך החוצה.

הדרך עוברת דרך סירוב מוחלט להאמין לכל דבר חנופה או הלל שמשהו אומר לנו עלינו. שלילה מוחלטת של כל תפיחה על השכם והתמכרות לתחושת ערך הנובעת מהחוץ. יש הבדל בין לשמוח בשיתוף של הלב, בנתינה שלנו את יכולותינו לאחרים, הידיעה המתוקה שזה נגע בהם ושהנגיעה הזו היא מרחב האהבה וההתמסרות שלנו. אבל המראה המעוותת שההצלחה ממציאה ללבינו התאב בידיעת ערכינו, עליה ועל מעלותיה ומורודותיה כדאי לוותר.

ממול לזה יש את ההקשבה כמו קול עדין על סף יכולת השמיעה, שניתן בכל רגע נתון לעצום את עינים ולגעת בה.

הנגיעה הזו שווה הכל.

היא מזכירה לי שאמת אינה רעיון כזה או אחר על החיים, שאמת זה לא דבר שאפשר להתווכח אודותיו. אמת זה משהו אחר. אמת זו האינטימיות עמוקה עם עצמי, צליל עדין של ידיעה חולפת, מדוייקת וצלולה. האמת תמיד לוקחת ממני איזו אשלייה או סיפור שרציתי להאמין בהם, ובמקומם מביאה לי משהו שלא ממש רציתי להכיר באמיתותו. אך יופיה הוא בכך שעם הכניעה לה, נהיה שלום בתוכי.

אמת זה צליל צלול שאינו שייך למחשבה, שאינו שייך לזמן או למוסכמות, אלא רק לעצמו.

אמת זה לעמוד לבד מול הכל, מול כל הקולות הרועמים בחדר, בתקשורת, בתרבות, בדת, ולשמוע את הקול הפנימי המדבר ללא מילים, ללא מושגים, דיבור שהוא יותר צלילת עומק למרכז הלב, נגיעה מרפרפת המצריכה המון המון שקט, כדי שלא נפספס אותה.

הדרך לצלילה הזו עוברת דרך ההבנה שאף אחד לא יכול לתת לי משהו, משום שאינני צריכה דבר. אני יכולה לחלוק אהבה, חמימות, נתינה וקבלה, טבעיים בכל מערכת יחסים, אבל בבסיס אני לא צריכה דבר.

זה מוזר, זה כל כך שונה ממה שלימדו אותנו, אבל זה כך. כל עוד אתה צריך שיכירו בך, שיגידו שהצלחת, שיגידו שאתה שווה ועוצמתי, אתה שבוי. כל כך הרבה אמנים נפלאים התרסקו ברגע שהקהל והתקשורת הפסיקו או התחילו להעריץ אותם. אם ואן גוך היה זוכה לתהילה, ציוריו לא היו מגיעים לרמה הטוטאלית של חופש יצירתי ונפלא כפי שאנו מכירים אותם.

כל מלה יכולה להיות קודש הקודשים של הסמל והאידאה המחכים בסבלנות, מאחוריה. כל מילה יכולה לרטוט את מנגינת החיים ולא את הקישקוש הריק של המחשבה. כל רגע יכול להיות רגע שבו אנו חולקים את הנגיעה האינטימית והאותנטית בנו ובאהבתנו. כל מה שנחוץ זו הקשבה, ואף אחד לא יוכל לעולם לעשות זאת עבורנו.