יום רביעי, 29 בינואר 2014

על האור ועל החושך










המטבח של אסתי


לאחרונה התחלתי יחד עם חברתי אפרת, צלמת גם היא, להיפגש עם אישה כבת תשעים, שבגיל 18, נשלחה לאושוויץ ביחד עם בני משפחתה. לאישה הזו קוראים אסתי.

פעם בשבועיים, שלושה, אנו מגיעות לביתה ומבלות במחיצתה את היום. בהתחלה צילמנו ובהמשך נבלענו אל תוך הרגעים הבלתי נתפסים שאסתי מגוללת בפנינו. זו חוויה שאינה ניתנת לתיאור אנו נשאבות כאילו הסלון של אסתי הנו מנהרת זמן  היונקת אותנו אל תוך מעמקיה. 
חשבתי הרבה על השואה  ועל המשיכה שלי אליה, משיכה שאינה מובנת לי. אני שוקעת בסיפורים ובחומרים, קוראת על מצבים שלא יאמנו, על סבל בקנה מידה שאי אפשר לתפוס. 
אני מוצאת את עצמי אומרת: מדובר על המאה העשרים, בסך הכל חמש עשרה שנה לפני שנולדתי. בפרספקטיבה היסטורית רחבה יותר השואה קרתה בתקופתי. הנני בת זמנה של אושוויץ.

אני שבה וקוראת את הגבורה הבנאלית של חיי היום יום במחנות, ברכבות, ביערות, ברחובות.  משום מה אני מוצאת המון אהבה בסיפורים הללו. לא יודעת להגיד אפילו אהבה למה. המוות כל כך קרוב מתחכך בכל רגע של קיום כחבר האינטימי ביותר. מדוע החיים בצל המוות והסבל נראים כל כך ממשיים? כאילו האינטנסיביות של מה שהיה שם עדיין יכולה להקרין ולגאול את המרווחים של חוסר המשמעות של חיינו המערביים הנוחים והבטוחים.
עם הקריאה עולה הכמיהה לחיות אחרת, אבל אני לא יודעת איך אחרת? כאילו הקול המרוסק שחודר את שריוני רוצה לספר לי על המשמעות של כל זה, על הרלוונטיות שיש למה שקרה שם על חיינו אנו.

אני לא מתכוונת לחיינו אנו כיהודים או ישראלים זה חסר שחר לחלוטין. זה לא עניין אתני השואה הזו, זה  עניין אחר לגמרי. זה גם לא קשור לשנאה או זוועה. זה לא קשור למה שהרוע עשה אלא לצד השני של הרוע למה שהחיים בצל המוות חשפו; יופי לצדו של כיעור, עוצמה שאין לתארה לצידה של חולשה, עזרה הדדית אומץ לב, אהבה וחוסר פחד בתוך פחד מוות. 

כמו שאסתי אומרת: "בבוקר קמנו וראינו שנשארנו בחיים, התפלאנו שלא מתנו וכך אמרנו אחת לשנייה, תראי לא מתנו, נשארנו בחיים."
היא מספרת והאפלה אופפת את הנשמה, את הקיום האנושי באכזריות שכמה שאני מנסה אני לא מצליחה לדמיין. ובתוך האפלה כמו מנהרה של אור נוהרת אלי, מדברת אלי, מושכת אותי בעבותות אליה אל תוכה. אני האור והחושך אני הרוצחים והניצולים וכאב וחמלה משתוללים בתוכי, לצידה של שנאה ורצון לנקום מופיעות תחושות עזות חסרות מילים.
ויש בי משהו שמעדיף את מנהרת הזמן בסלון הקטנטן של אסתי על התפלות היומיומית, שיודע שאסתי אפרת ואני חולקות סוד שאינו קשור לעבר אלא להווה.



אין תגובות: