יום שבת, 4 בינואר 2014

שדות הבור של ההשראה



















זה מצחיק איך שבני אדם מתייחסים ליצירות אמנות כאילו להן יש תוקף אמיתי ומוצק.
בני אדם אוספים אותן, סוחרים בהן הופכים אותם לאובייקטים שאנשים עשירים מחזיקים בכספות שלהם. אבל בעצם אין בכלל דבר כזה אמנות אלא ההשראה בלבד. המגע המעודן של הנפש האנושית במרחבי הזמן.
האם אפשר לכלוא את זה במוזיאונים ובגלריות, לאסוף את זה במרתפים כחפצים המקנים עושר חומרי למחזיקים בהם?
ההשתלטות הזו של בעליי ההון על ההשראה הקולקטיבית, חושפת את האבסורד של הקיום האנושי.
השראה היא אינסופית, חופשיה במהותה, אינה שייכת לאיש, אינה ניתנת לצבירה.
האנושות כ"חסר" מתמיד המנסה להתמלאות דרך צבירה, מנסה לאגור את ערכי הרוח שמעולם לא היו שייכים לאיש מלכתחילה. הכוח שהביא להיווצרותם נובע ממרחב יצירתי פראי ונדיב של יופי והרמוניה הניגר מסתורי ועמוק ואינו ניתן לשיוך או שליטה.
אולי אם נפסיק לרגע להתרוצץ ולנסות לצוד אותו, לנכס אותו, לשלוט ולסחור בו, אולי נגלה את שטח ההפקר, שדות הבור המעלים ניחוחות עשביית חורף שופעת שמעולם לא זרענו.
אולי נוכל לגלות את מחוזות ההשראה הפנימיים האינטימיים ביותר וחסרי הפנים הצומחים בנו ללא כול מאמץ.

מהי ההשראה? מדוע נדמה לנו שהיא מוגבלת בכמות, בזמן, מוגבלת לאנשים מסוימים ולאחרים אין חלק בה?
אולי השראה היא הרגעים שבהם נושר לרגע המחסום הדמיוני בנינו לבין הפראות היפיפייה של החיים עצמם ואנו מגלים שאנו הזרם הזה. ואז לפני שנסגר החלון, אנו נשבעים לעצמנו (מבלי לדעת זאת אפילו) שנספר, נצלם, נצייר, נכתוב, נרקוד, נשתף, את הדבר שהתגלה לנו עם עצמנו ועם אחרים.
מי שטעם את המתיקות הזו של אותנטיות מוחלטת, הספוגה באינטימיות ואמת עם האמנות אותה הוא מבטא, לא יוכל להתפשר ולצור משהו אחר. כול חייו יאבק להיות במגע הבלתי אמצעי עם הדבר וישלם על כך כול מחיר שיתבקש (ולא חסרים דוגמאות ליוצרים שאבדו את חייהם ושפיותם במסע הזה).
ההשראה היא מי שאנחנו. המהות העמוקה והנסתרת של קיומנו. כמו נהר של אור ויופי אנחנו זורמים מהאין אל היש ובחזרה אל האין ,וכול מה שנותר לאחר הסתלקותנו, הם טיפות גשם רכות שהותרנו באהבתנו, על פני האדמה.


 

2 comments:

אנונימי אמר/ה...

תבורכו. בדיוק כך

חדוה שפרעם אמר/ה...

תגובה מקסימה ומרגשת תודה. חדוה