בלילה בא ידידי המוות

בלילה בא ידידי המוות. ביקש לשאול אם סיימתי הכל, אם אני מוכנה. הרגשתי את סוף הזמן שלי קרב וידעתי שיש משהו עצום שעדין לא קרה. לא משהו שנתן להסבירו או לגעת בו במילים, אלא דבר אחר הנמצא מתחת לכל הפעולות והתנועות שעשיתי מעודי.

לכן אמרתי לידידי המוות, שלא.

לא ידעתי בלילה באפלה הסמיכה למה התכוונתי באמירה הזו; האם לאיזה תובנה, תחושה, מצב רגשי, חלום שרודף אותי מילדות, ציפייה חסרת תוחלת  למשהו נוסף, סוד, מסתורין, מה נעדר ממני מה נחסר מהחוויה של חיי, מה עדיין לא מוצה, לא מצא מרגוע, תוחלת, סיבה לקיומו, מה עדיין מקווה ולמה?

בבוקר קמתי ונסעתי לחיפה ברכבת. ראיתי שמש יקומית עצומה מחכה בסבלנות לכדור הארץ שיפנה את פניו הלחות מטל כלפיה. לרגע הים היה שטוח ברוח וניבט בין שני בנינים תעשייתים, מאיסכורית לבנה, תחום מאולף בבטון הרציפים, רוטט וחי אצור בכוח של איפוק שלא יכולתי להבינו.

כמו הים הזה שרציף הנמל עצר, כך ראיתי שיש קול בתוכי שרוצה להתפרץ, שמחכה לסערות לפראות למוות שיחריב את המלבנים הרבועים, שיזכיר לי את החיים שאולפו וסורסו בתוכי.

שטיח דהוי בגווני אוקר וציורי ערבסקות מחוקים, היה תלוי על מרפסת בקומה השלישית בבתי האבן של השכונה הנוצרית. הבתים נגמרו בבת אחת והים הכחול המתכתי עם קצת אפור וירוק בעומק שלו, דחף מתוכו גל ארוך מקומר שקוף והניח אותו למרגלות הקרונות הנעים דרומה בתנועה הפוכה לשלו.

התמכרויות רגשיות שלטו בי אמרתי למוות, תן לי עוד קצת זמן; כל הפעמים בחיי שחיכיתי לצלצול, לאסאמאס, לווטסאפ, לאהבה שהגיע במנות קטנות מדי. כל הפעמים שידעתי שהגיעה הזמן לשקט, לבית, למנוחה בתוכי, אך לא יכולתי עדיין. השנאה נדמתה לי כהפוכה מאהבה, והאהבה לא רצתה להיפתח בלעדיה. הפכתי לשופטת מגונדרת. רציתי אישיות יפה ושווה יותר. תן לי עוד רגע להישרף בכל הכוחות שנגעו בי שסירבתי להם, תן לי להיות כמו הים בסופותיו בפראותו, הורס ומנפץ ואחר כך זוחל אל החוף רך ומלא כמיהה.

תן לי לדעת את עצמי יותר. יותר עמוק יותר שורף. בלי פחד בלי הגנה. תן לי לקפוץ אל חיי כאדם הקופץ אל מותו. תן לי עוד רגע לצעוק ולצחוק במלוא ראותי מעל צוק ותהום וסערה ושקט. תן לי לגעת בי עוד.

אני זקוקה לזמן יקומי עצום לצלול אל תוכי וכאן הייתי כל כך עסוקה בזוטות. תן לי רק עוד הזדמנות לסגת לאחור, כל כך לאחור מהחיים הרגילים, לשלול את תקפותם במידה כזו, שלא אצטרך להתנצל יותר לעולם. תן לי לגעת שוב בהרף עין שכרעתי ברך ליד עשב לח מגשם, שבכיתי מול הים הסוער בחורף, שהרגשתי את הקצוות שלי נקרעים מבפנים כשמשהו עצום ניסה להרחיב אותם בתוכי.

המוות שתק. אולי הקשיב אולי אני הקשבתי בשביל שנינו. מעולם לא היינו קרובים יותר.

אני עדיין ברכבת הזו לחיפה וזמן יקומי אינסופי מראה לי רצועת אדמה אחרונה בין החממות והפסים. עשב החל לנבוט בה אחרי הגשמים, ואני כמו מלאך המוות מחכה לאיזה סוף לאיזה קצה שיצעק שיבעט שיגיד שהיה בשביל מה לפרפר לחקור, להיאבק ולהיות.

אני אוהבת את האפלה

אני אוהבת את האפלה, את האפלה שבאפלה, לא זו שרואים בסרטים אלימים, 
שיש בה רוע לב ואלימות,אלא זו הנחבאת בתוך הויתור על המאמץ לדחוף את האור 
בכוח לחזית הקיום, להעדיף אותו על פני האין אור, אולי בכלל להעדיף.

אני אוהבת את החלל העצום שאפשר לרחף בו ללא סוף כשמסכימים לחושך, שמסכימים לא להכריח את האור להיות, כשהשחור הופך לאין ספור גוונים בתוך עצמו, עלטה וחושך ואפלוליות ללא אור ללא שמים ללא צורך בתקווה. שם מתחיל משהו חדש שאין בו כיוון מסויים. שם השחור שהוא הכי שחור בולע את כל השחורים היחסיים את תוך אינותו הכבירה.

אפילו לי קשה להבין מדוע זה כך, דוקא שם? למה באין הזה אני ניגאלת מעצמי, מאחרים, למה זה נדמה כיותר אמת ופחות שקר, למה דוקא זה קורא לי אל תוכו פנימה, מפתה אותי בכלום שלו להתמוסס אל הכלום שלי?

מי שלא נגע באפלתו, לא נגע בעצמו. מי שלא צלל חסר אונים אל הטירוף נטול השליטה שבקרקעית הוויתו, אין לו שום סיכוי  לפגוש את החיים בכוליותם. מהצל העמוק אל גווני הגוונים שהטליהם המתכהים מונעים את אור השמש מלחדור את החדרים חסרי החלונות והדלתות של הנפש שנכנעה לצורך המוחלט בכניעה. שם באלימות של הרצון להיות חפשי, הצניחה אל החלל האין סופי מתחילה. שם תהילת המוות נולדת, סוף הבשר הופך לדאייה חסרת משקל אל מרחב נטול זמן. המקום בו רוח וחומר אחד הם ומעולם לא היו נפרדים. המקום בו התודעה קורסת אל תוך עצמה, כל אובייקט הופך לנשר הדואה במרחבים, 
לרגע, צובע את החושים בקיומו וביופיו ונעלם.

השחור שבשחור שורף את הפחם ומכהה את המאורות עד שהכל מתמוסס במהופך, נוצר מהכמיה אל התנועה שאינה רוצה דבר, אלא את החופש בלבד. אפלת הליל של נשמת האדם  בוקעת את השכבות המוכרות לנו, על מנת לחדור הלאה אל החלל העמוק של המודעות המתקימת מעבר לכל מניע. 
היקום ששנות האור עדיין נעות בו לאחור, נאסף אל המקור בלהט אפל וחסר רחמים. עצם ההתהוות מעולם לא קרתה ולא התחלקה למתבונן ולמושאי התבוננותו. התשוקה, כמו במחול פלאמנקו זועם של מוות ואהבה רוקדת את ריקודה האחרון. החומר שם עושה אהבה עם חומר, והכמיהה הנכאבת של הלב היא חמלה. היא לבדה, אוחזת את כדור הארץ בחלל האינסופי. היא הגשר בין היש לאין. היא הנה כוח המשיכה המאפשר לנו להיות תלויים בין קריסה לתוך השמש הבוערת, לבין ההיפלטות אל יקום אפל וקפוא. שם בשיווי המשקל הזה אנו מרחפים כמודעות טהורה, חופשייה, ומנהלים את חיינו הקטנים והמכווצים מעדיפים גלידה בטעם וניל על שוקולד, מתקוטטים, שונאים, מתים.

חומר אפל שאינו יודע את עצמו, שאינו יודע את אורו. לב שאינו מכיר את את מקורו, שאינו מכיר את אלמותו, שמפריע לפרחים ולעצים לפרוח ולנשרים לדאות, שכמה לגאולה אך מסרב להעניק אותה לעצמו.

באפלה הריקה מכל תוכן, בחור השחור היושב במרכזה, ישנה גאולה שקטה וחסרת פניות. כל כך שקטה שאפילו בגאולה כבר אין צורך יותר. כל כך אפלה שאין שם כל תשוקה לאור. כל כך שחורה שיש בה את כל האור שאי פעם רצינו.

משהו בזוית האור

עכשיו ברכבת. העין פוגשת את  הטקסטורות המחוספסות. לרגע נפתח 

מרחב שדות חרושים עד הים בין נהריה לשבי ציון ושוב חומות ופסים.
בוקר סתיו. צעדתי מתחת לשערותיי המלבינות בדרך ההר המתפתלת סביב המאגר של רפי. האויר נגע בי ברכות. משהו בזוית האור, בזנית השמש על המדרון והצמחיה היבשה העיר בי את הרוך אל עצמי.

ראיתי בחמלה גדולה את קצה הזמן .

ולרגע הבנתי שהרכבות להן חיכיתי כבר לא תגענה. ושהאנשים הצוהלים או הכבויים היורדים ועולים בתחנות אינם יכולים לראות אותי, כי הלכתי מעבר לזמן המת ולא הבאתי משם דבר עבורם. ובמות הזמן ראיתי את החיים שרצו לפרוץ פנימה ולהרוס הכל. והם הרסו  וחיו. כל כך חיו שהייתי חייבת לוותר להם על הקטנוניות שנראתה כהולכת למחוץ אותי תחתיה. הייתי מוכרחה להפתח אליהם. להפתח אל כל החיים כולם ואף מעבר להם ולהישבר עבורם. ולחיות עבורם. לחיות עבור החיים עצמם. ולא רציתי אבל הם לא וויתרו. הם היו בי מבלי לשאול אותי רשות. מזל שהיה לי את המאגר של רפי מול העינים ואת הרגע שחמלתי עלי מול המדרון, אחרת בטח לא היה לי את הכוח לרכות הנחוצה לכך.
ורגע אחד לפני מות הזמן, ראיתי שעשיתי כבר את כל התנועות הנכונות; אהבתי את האמנות את הטבע את בני האדם ואת האהבה, אבל התודעה פנתה כלפי עצמה ללא רחמים וגילתה לי את חוסר ממשותה. וגם גילתה לי את הבריאה הפורצת בכל רגע מחדש מתוך המרחבים האינסופיים של הלא נודע,   ואת חוסר היכולת שלי לשלוט אפילו בכאב ובסבל שאני פוגשת בתוכי.

אשרי האנשים שהרכבות עצרו עבורם, אשרי האצבעות המוצאות שוב ושוב את האותיות על המקלדת ומתוך העיוורון הסומא יוצרות את התו הבא, המילה, האפשרות לגעת.

אני אנצח בחיים האלו אני אנצח

נולדנו מובסים ולכן אני אנצח. לא מבחוץ אני אנצח לא בכך שאמנע את הכאב אלא דוקא כשאעמוד חשופה ואגיש לו את כל מה שתמיד מנעתי ממנו. אני אנצח בחיים האלו אני אנצח. לא בכך שאנצח אלא בכך שאפסיד. אני אנצח את עצמי את הרגליי הישנים דפוסי פחדי החרוצים בי בקו הדיו השחורה המתעגל סביב השדות שעליהם גדלתי.

אני אנצח  את החיים האלו אפילו שגזרו עלי בילדותי את מותי, את החלל המרוקן מעצמו שהייתי בתמונה הכוללת, אפילו שפחדי ותחושת הבגידה והנטישה שלי ממאות לילות ארוכים של בדידות כבר חיבלה בי. אני אנצח גם אם אין בכלל משמעות לכלום ואין את מי לנצח.

אני אנצח גם את אובדני וזיקנת הגוף המצמקת גם כשאהיה כולי כמו שזיף מיובש בשמש על ריצפת הכיתה הקרירה בבית הספר היסודי בו למדתי, עד שאעלם מעיני המבוגרים והמורים שאמרו לי שנועדתי להפסיד.

אני אנצח את האנושות כולה ואוכיח לה שהאושר ראוי לחיותו ושהלב האוהב הסולח ללא תנאי ראוי לבדו לחיות במקומי את חיי. אני מנצחת עכשיו, בכל רגע כשאני בוחרת בגן העדן הנמצא כבר כאן בין החלפת הסדינים לטיאטוא הבית, בין שטיפת כלים לשיחת טלפון אקראית.

זה לגמרי אפשרי שבני משפחתי יעמדו בחלל המטבח כמו גיבורי על, כמו אלים יווניים, מושאי סגידה ראויים יותר מכל חפצי קדושה עשויים בפיתוחי כסף, ספרים קדושים, מקומות קדושים, כנסיות, מסגדים ובתי כנסת. הקודש נמצא באדם הבוחר לקדש. שם כל זה מתקיים.

בביתי בטבור העולם, בו מונח שולחן האוכל שלנו, אוכל לסגוד בבדידות מוחלטת ללא כל תשואות מהאנושות, לדבר היחיד שלא המציאו עבורי אלא מצאתי לבד. אולי אוכל לסגוד לאושר השקט שאף טלויזיה לא תטרח להפוך לריאלטי, שאף סלב לא יתארח בו. לסגוד לאפשרות הכל כך שערוריתית שאפשר לנצח את כל המומנטום ששטפו בו את מוחי ושהאושר אינו בטווח נגיעה אלא כבר אני וכולנו טובעים בתוכו, מוצפים בו ובאורו ושאין אנו צריכים דבר על מנת להשיגו כי הוא הושג כבר מזמן.

מקום ששם אישה יודעת וממנו לא יוצאים לקרב

באחת בלילה, ללא שינה, ללא רצון לשינה, החושך מתמתח מנסה לכסות את קרעי האור המתרבים וכובשים את הכפר ממול. העדר האור זוחל אל המדרונות התלולים הרחוקים יותר, ללא מעצור בתנועה שאינה ניכרת לעין. פתאום פנס מסנוור מתממש, גוזל את קטיפת החלום שפרושה היתה על עלטת הלילות של צ'כוב וטולסטוי, על טיפאזה האלג'יראית של אלבר קאמי, על נשמת האנושות שהרפתה לתוכה באנחת רווחה עמוקה, רחם אפלה לגוף יגע לאחר יום עמל.

לילה. לא ישנה לא ישנה. מתהפכת בתוכי מחפשת בדיוק את המקום המסויים הזה הזמין לי אך אינו בנמצא כעת. יד על הלב מגששת אחריו, נר מהבהב, יתוש מתקרב מתרחק, צרור יריות מירכא מרעיד קצה בתוכי,כוס מים, נחירה קלה מהמיטה בחדר השני, דני מתהפך, לרגע שקט ושוב חוזר.

כבר לא ילדה, כבר לא טיפשה, כבר כאילו יודעת. מה את יודעת אישה, מה את כבר יודעת, מה כבר שווה לדעתו. מה כבר עמד בטלטלות וברעידות האדמה, בשיברונות הלב ובתיקונם, באהבה המכלה ובסופה, בידיעת האלוהים ובשכיחתו, מה נשאר?

לא מול קברך את עומדת אישה, אלא אל מול החיים כולם. אל מול החיים שחיית שנחיו בתוכך. שנשים משחר האנושות נגעו בהם ביד מקומטת מרפרפת על העור המדקיק והולך מעל עצמות החזה, מעל השדיים שהניקו והזינו וקמלו, שהעניקו עונג רגעי למישהו וגם הוא עצמו בשרו המתענג והרגע עצמו כבר אינם עוד.

מה אתן יודעות נשים, מה את יודעת בתוך הלילה הזה העמוס רחשים ולחות, שצליל נחרה של גבר עולה ויורד בתוכו, בעוד לבינו רועד באפלה, מחפש ישועה, מחפש לדעת, להתנפל על האהבה החומקת, על החיים שמרגע לרגע נוזלים להם הלאה מבלי מעצור.

והלילה הזה, ליל הארץ המסוימת הזו, על קוציה וחמסיניה האינסופיים השורפים את הברושים והאורנים חורכים את האדמה ללא גשם ללא הקלה, יום אחר יום הכל נקלף מחום. ובני האדם אם נתן לקרוא כך לפראות הזו הצמאה לדם, מה להם ולי, מה להם ולעולמי. מה לה ולנשים הללו אמהותיי העלומות, שילדו שוב ושוב את הבשר הזה הצמא לדם על מנת שיקח את הדם הזה וישפוך אותו לוהט וחם על מזבחות הכזב.

מה לך אישה, מה תרצי בלילה שכזה שכל התיקוות כבר ייבשו את לחלחיותו וכל דימיונות השווא כבר חזרו למקורן והתמוססו בחוסר תוחלת. מה אפשר כבר לרצות שאת  כבר יודעת שאלפי שנות קיום אנושי לא הועילו, שהתשוקה לדם רק לובשת צורות חדשות, רק בוחרת שמות חדשים לקורבנותיה, תופרת טלאים צהובים לאנשים בצבעים שונים, פעם לגזע אחד ופעם למשנהו.

את כבר יודעת שזה לא יפסק, לא יעצור. שכמו שאנשים רוצים סקס או אוכל או ללדת ילדים, הם רוצים לקחת את הדם, להקיז אותו מהאחר. את כבר יודעת שעד שהם לא ידעו זאת, יעמדו עירומים מול העובדה הפשוטה הזו, הם ימשיכו לרקום חלומות בלהה, אידיאולוגיות, אמונות דתיות ולאומיות. הכל רק לא לראות את הפשטות ההורגת הזו של תאוות הרצח המושרשת בנו משחר היותינו.

אהבת הדם החם, האלימות המשחררת של הבשר הנקרע, הנדקר, הנורה, הנבעט. אין לזה תווית מסוימת, זה לא קשור לתרבות כזו או אחרת, אף עם אינו משוחרר ממנה. יש קרבנות ויש מקרבנים ואחר כך יהיה להיפך וכן הלאה והלאה. אין קצה לדם.

רק את יכולה להפסיק אותו כרגע בתוכך. רק את באמצע הלילה טרוף השינה הזה יודעת שמשהו בך צריך למות כדי לאפשר זאת. בך כאחת שכבר חייתה אלפי שנים ומאסה בתוחלת המתחפשת לרעיונות הלובשים תיקוות בזמן. בך שיודעת שאת בעצמך רצחת את כולם אחד אחד, דור אחר דור ואת עדיין רוצחת אותם כל יום. את האישה, את האישה שהיא גם גבר, הרוצח הרוצחת והנרצח.

ורק בלילה מול מנורה זעירה ורועדת מול וואדי שכפר בטון הולך וכובש באכזריות תחתיו, את מסרבת להיכנס למיטה, להתמוסס לתודעה מעורפלת ובמקום זאת את בוחרת לשבת מול נר דולק עבור עצמך והאנושות כולה ולהכיר בדם שאת שופכת יום יום.

שעה אחת וחצי לאחר חצות, עדיין פנסי הלוגן בוהקים הופכים את חסדו של הלילה לתער המכאיב לעיניך. עדיין הלב מחפש גאולה. ולאט לאט שוקע השקט מול האלונים האפלים, מול תנועת הרוח הרכה בחוץ והיד שמצאה את הלב והעור והרעד מוצאת את הבית שתמיד תמיד נמצא שם, עור אחד תחתיה. מוצאת ונרגעת ונשבעת אמונים לדבר הזה החמקמק שאין לו מילים, ששם אישה יודעת וממנו לא יוצאים לקרב. כי אין על מה ואין עם מי, כי שם מתחת לכף היד שאינה צעירה עוד, אין אחר ומעולם לא היה.

אכן הייתי שם

הגוף שלי זוכר את התנועות של איסוף, טיאטוא, סיבון הכלים, ניקיון  החצרות והשבילים, איסוף הפרי החקלאי של העונה. הגוף זוכר דרך העור היבשושי הוורידים הציפורניים הרחבות, המחוספסות, הגוף הוא היחיד ששומר אולי על המשכיות מסוימת, הנמשים שנותרו במקומם על הזרוע, הברכיים המעוגלות שתמיד היו יפות במבנה העצמות שלהן,בדומה לרגל של סוס וסתרו חלקים אחרים גסים יותר.

התמונות והמראות עדיין שם חלקן על פני השטח ואחרות רובצות עמוק יותר וצריך לחפור אל החומר המופשט הנלוש האוורירי הרובץ באפלה אי שם בתוכי. אבל חסרה בי התחושה שההתחוללות הזו שהשפיע על מהלך חיי, אכן קרתה לי. לא במובן ההיסטורי של הדברים, אלא במובן שחוץ מהנמשים והברכיים ואולי מבנה האמה הדקה המובילה להתרחבות המפתיעה של כף היד עצמה, הכל כבר לגמרי אחר.

והגעגוע הזה שמעלה בי צלחת או ספל אמייל מעוגלים בלבן או תכלת ודלי פח או סיר אלומניום ואפילו  ההגיה של שמות החפצים הללו, מרמזת על משהו עלום ומלא אושר הנובע ישירות ממעמקי הסבל, היעיל יותר מהשמחה, לנעוץ בלב הזמן המשתנה את חוויית היותינו. נעוץ כתריז בבשר התחושה, בחריפות ובבדידות, שאז היתה בלתי ניתנת להכלה ועכשיו דווקא היא מעלה את הטעם המר מתוק, את ההוכחה הכמעט וודאית שאכן הייתי שם.

סוד הדרך הנסללת בתוכי

ימי אביב  מתנפלים בחומם על קצה זנבו של החורף. האדמה שלרגע נפתחה אל הגשמים והריחות נסגרת, נסדקת, שוכחת את החסד והנסים. הכל מתיבש מצהיב בן רגע, מתכופף מצטמצם.

חברים, חולפים במילים רכות וחכמות, בתלם שפתחתי בתוכי, בחיפוש אחר פתרונות לקושי שהופיע פתאום בחיי. אני מקשיבה ולומדת כיצד פתרו אחרים שאלות קשות ומורכבות. מה עשו, מה אמרו זה לזו. לרגע ההשראה זורמת משחררת אותי ממקומות שנתקעתי בהם, פותחת איזה סתימה עתיקת יומין, מאווררת את הדרך שבה נגשתי אל הדבר. אבל משהו לא נפתר, לא מוצא את המקום הנכון עבורי.

לוקח לי זמן להבין שאין משפט אחד, תובנה אחת, שנתן לישם בתוך עולמי שלי, מבלי לחטוא למרחב היחיד שיש בו ממש; מרחב ההקשבה לעצמי. כל כך רציתי שפתרונותיהם הנהדרים יחלחלו אל חיי, שמשפטיהם המנוסחים והברורים יצללו אל הכאוס שבתוכי, יארגנו אותו בהיגיון צרוף, יאירו בי את הנכון והצודק ויפרידו אותי לנצח מהטעות והבילבול.

כל התובנות הרוחניות שאספתי בחיי מתדפקות על ליבי ומכריזות על נחיצותן המיידית, על תפארתן ועליונותן. מושגים ורעיונות המדברים על חופש, הצורך לשחרר, לזרום, להכיר בארעיות, בחוסר השליטה ובמוות. הכל מתדפק על דלתותי מנסה לנכס אותי אליו, למצק אותי בתוכו, מזכיר לי את המסע שעשיתי דרך כאב וטעייה. בדם לבי חצבתי את ההבנות ההן, דרך רגשותיי, פחדיי, חשכתי וההצמדות אליה, לחמתי וניצחתי, ניסחתי וכתבתי. ועכשיו הן מתגלות במלוא מערומיהן, חיוורות וחסרות אונים  מתפוגגות אל מול העובדות הפשוטות.

כל כך חיפשתי ביטחון, ידיעה, החלטיות,אך מול המורכבות הזו מתבקשת נסיגה לאחור, ראייה כוללת מרחפת, רוקדת, מתפתלת, משתנה, גמישה ומכילה, אני והאחר ועולמינו הרגיש הפגיע, החיפוש העדין אחר אושר, האומץ המופיע לפתע בתוכי להפוך לפירדה עיקשת מול בחירה מבלבלת. לעמוד נטועה במקומי ולא לזוז, לא לוותר לעצמי, להשאר למרות המשיכה האדירה למקומות שנראים נכונים יותר, ראויים יותר, רוחניים יותר. להשאר נעוצה באותה נקודה בתוכי ולומר :"לא מתאים לי".

ושוב אני מוצאת את עצמי ברכבת מול שורת הברושים הדוהרת, מרחפת ללא קול, מעל שדות השלף המצהיבים. מחליקה ברכות מול הנוף, הזמן, ההתפכחות. לעולם לא תהיה תשובה שאוכל לאחוז בה. לעולם לא אוכל לומר לי או לאחרים שהדברים הם כך או אחרת. לעולם המרחב הפוגש את אתגרי החיים יתפורר ויאבד ממוצקותו, יאלץ למצוא ענווה חדשה ומרסקת, להתנפץ שוב אל תוך הסירוב המהפנט והמפתה כל כך לנקוט עמדה שכבר עבדה נהדר, בנוסחאות חייהם של אחרים. שוב ושוב אהיה כמשורר זן הנודד בדרכים לא סלולות, עירומה ונעזבת, ללא כסות, ללא ביטחון, ורק הלילה באפלתו יוליך אותי אל סוד הדרך הנסללת בתוכי. נסללת ומוחקת את עצמה, מותירה אותי ללא נתיב חזרה, ללא זיכרון שיוכל לומר לי מי אני ומה עלי לעשות. רק בהיעדר האור נתן לראות את האור. רק בהיעדר הידוע, הברור, המוכר, המוסכם, הלעוס, נסלל לו הנתיב, זוהר בערפלי הלא נודע. נפרש מרגע לרגע מתוך התוהו ובוהו של החיים עצמם.

קצוות חרוכים של מוות ותהילה

הגעגוע הזה כבר שנים תוקף אותי פתאום, מוצא אותי לא מוכנה לו, מתחפש לאוביקטים מתחלפים, התאהבויות מכלות שלא סיפרתי עליהן לאיש, חלומות בהקיץ, דימיונות, כמיהות, הכל שורף אותי מבפנים מבקש לו משהו שאינני יודעת מהו. רוצה אותי לעצמו לספוג אותי אל תוך האדמה שמחכה לי , כמו ריקוד פלאמנקו, שחור ואדום. קצוות חרוכים של עצבים חשופים.

במשך השנים האוביקטים התחלפו ורק הבעירה עצמה נשארה. אותו געגוע אותה כמיהה, אותם כנפיים זעירות או כבירות הנושאות את הנפש והדימיון מעל נופים שהעין לא ראתה ולא תראה. אותה נסיקה בוערת בלהבות, בכאב וגעגוע, שמעלים דמעות בעיני ברגעים הכי פחות מתאימים. כך ללא סיבה הלב מתפקע לו מול שמים שחורים, מול פריחה סגולה עדינה בעשב, מול דיוקן במוזיאון, ברגע של גשם ראשון (הסדינים הלבנים הולכים וומתכהים, סופגים לתוכם את הרטיבות).

היום בבוקר על הספה מול הנר, כוס הקפה והמדיטציה,זה היכה בי אחרת.  קרתה ראייה מפתיעה, מחרידה, מכאיבה ומרוממת נפש, שבניגוד לכל מה שבחרתי לדמיין לאורך חיי, הדבר הזה שכל כך התגעגעתי אליו, יושב גם הוא על הספה.

לא לידי, לא לצידי, לא מולי, לא בתוך גופי, לא מחוצה לגופי, אלא בפשטות במקומי. הרגש בכה תמרורים, התאבל, השתוקק לנגיעה המזדחלת כלפי הדבר ההוא המונח כתיקווה בזמן ומחכה לי. הדבר שדרך התנועה המתמדת כלפיו, למדתי לחיות.

נזכרתי במה שאמר יוג'י קרישנמורטי " אם הייתם יודעים מה זה, לא הייתם נוגעים בזה במקל". הלכתי לעץ החרוב ולא יודעת למה, הקאתי את הנשמה ליד שורשיו. חזרתי לספה, לכוס הקפה ולמדיטציה. העולם התרחק בשאונו הממכר, העצים נמוגו אל תוך הערפל הלבנבן שהתרומם בין האבנים שמול הבית לרכסים הרחוקים במזרח. נגעתי באפשרות למפגש אחר עם התכנים הממלאים את חיי, מלווים בתחושת בעייה, קונפליקט, צורך בפתרון. זה לא שהפתרונות צריכים להשתדרג, זה פשוט מעולם לא היה שלי. מעולם לא יכולתי לשנות שם דבר, להזיז אבן ממקום למקום. את העולם ההוא, הזה, אבדתי ליד שורשי העץ והעולם שפגשתי עוד לא היה כלום. לא היה עולם. ובאופן מוזר גם לא היה בו דבר הזקוק לפתרון. הוא ישב בתוך עצמו מוכה ערפל, סומא לרווחה, נחוש בשתיקתו, במרחביו. מעולם העולם לא היה העולם.

זר קוצים ומסמרים

פתאום עם הקפה המר מהמקינטה שסוזנה שלחה לי מלונדון, הצורך הזה בפרישות 
מהעולם מכה בי.  אני חושבת על התקשורת בימינו, על הפיסבוק ועל הווטסאפ ועל הדרך שאני מגיבה בהם. 
על עשרות האנשים שאני בדיאלוג אתם, קצר וחד, מרוכך רק על ידי סמיילי צהוב, החשוב כל כך מכוון שיש בהתחברות התנתקות הזו סוג נסתר של אלימות.

התגובה הריכוך, קבלת האמפטיה המידית ונתינתה, אינסוף אינטראקציות שמשאירות אותי ריקה. עכשיו אני שומעת את הקריאה כמו בכי תמרורים בתוכי, לעצור הכל. להשאר  עם האהבה הזו שיש בי מבלי לפזר אותה בכל פעם שמשהו מגרה את מערכת העצבים שלי ומבקש להתפרק במשפט חמוד. שוב ושוב לסרב לרצון הזה לחלוק נתחונים זעירים, אדוות ראשוניות של רגש שעולה ומיד מתפזר ברשת, מחפש לו נשאים חדשים בלבבות חברים ווירטואליים.

שוב אני בסירוב הזה, שמוציא אותי מהמעגל החמים של פנים מחייכות, הסירוב שבי, המעלה דמעות זעם בעיני, כאילו חבטו בי באגרוף שלוח לתוך הפרצוף. חבטות שאני נאלצת לחבוט בעצמי אחת לכל כמה חודשים או שנים ותמיד נדמה לי שזה הסוף שמכאן כבר אין לאן לסגת. שאני בגבי אל הגדר, צמודה אל דקירת התייל החותך בי מאחור, ואז שוב זה הולם בי ומכריח אותי לסגת עוד ועוד אל האפלה הדוקרנית הזו למסור את עצמי אל תוכה.

אחותי שאלה אותי בשבת: "אבל למה למה לא להאמין לסיפורים, הם כל כך יפים"? אחותי החכמה בנשים, שיופיה הפנימי מרגש אותי ברגע זה כל כך. "כי זה לא אמיתי" אמרתי. "אבל מה זה משנה?" שאלה. עכשיו אני עונה לה בכאב והתרגשות ואהבה והתרסה כלפי העולם: כי אין בזה אהבה.

לא לא יכולה להסביר את מה שאני אומרת כאן. רק ההולם הזה של הלב נוגע בדבר. בסיפור יש קצה, יש תנאי, יש כן ויש לא. יש אני ויש אחרים. בסירוב אין כלום. כלום.

על חוד התער החותך בי, עמוק יותר ויותר קורע אותי מבתר את חיי, את גופי, מפקיר אותי לרוחות העזות של חוסר המשמעות. עד שכל מניע נורה החוצה, מייתר עוד ועוד חלקים שנקשרתי אליהם, מניח להם לנשור אל כנות המכרסמת אותי בכל פה.

לשם אני הולכת, נגררת בחבל שלא זכרתי שקשרתי, פני באבק ובאבנים. שם אני מוצאת את שליבי חיפש תמיד את זר הקוצים והמסמרים.

אני הכי פשוטה

אני הכי פשוטה כשאני מקשיבה. במיוחד לאיזה ציוץ בחוץ. כמו לירגזי  הזה עכשיו שקורא שוב ושוב את אותה קריאה מסתלסלת. ההקשבה עצמה נעה אל הצליל ואתה בבת אחת מתבהר לי, מי מקשיב.

לא מתבהר ברמה שאפשר להסביר את זה למישהו. להיפך התודעה, סך כל המחשבות והרגשות, מתגלה כמכלול אחד שלם, הנמצא שם ומנסה תוך כדי ההתרחשות להסביר לי מה קורה, במונחים הלקוחים מתוך מוגבלויותו.

ואז נהיה ברור שההקשבה עצמה אינה קורת משם, אלא ממרחב הרבה יותר שקוף ושקט הנמצא מתחת לתנועה ולרעש של המחשבה.

בתוך החלל של ראשי מתגלה מרחב עם קירות רחוקים למדי זה מזה. בתוכו התודעה מתחילה למרוד בדממה כמו ילדה עקשנית. היא מתגייסת ל"עזור" לכאורה, ל"שמור" עבורי את המרחב, לספק לי הסברים שיעזרו לי למצק אותו, לקחת נתחים ממנו הביתה, להביא צייד לחברים.

כל מאמץ שהיא דוחפת אותי לעשות, הנו נפילה בפח. שוב נדרשת כאן הקשבה ממוקדת למאבק הנמצא על גבול הנסתר מהעין. התרחשותו קורית באלפיות שניה של תשומת הלב, וכולו מלא פיתויים שהפסיכולוגיה הנזקקת שלי, לא מפסיקה לייצר עבורי.

אבל הצליל הטהור של הירגזי ממשיך להציל אותי מעצמי. 

ממשיך לקרוא להקשבה, לדרוש מתשומת הלב שלי לא להתפתות, לשלוף אותי כמו בחכה מההרגל להיות אחת עם המחשבות והרגשות, כאילו אני זה הן. להפסיק להקשיב לרעש המחוספס והגס של תנועתן בתוך ראשי.

כל מה שאני יכולה זה לא לעשות, ובהמשך גם להמשיך לא לעשות. להרפות שוב ושוב מכל ניסיון לפעולה שלכאורה תעזור לי, להרפות אפילו מההרפיה עצמה.

זה כל כך שקוף וחסר משקל. כשהעינים הפנימיות שלי מחפשות אותי הן לא מוצאות דבר מלבד הצליל העולה ויורד, מצטרד לרגע ונסוג, מתרחק ומתקרב של שירת הירגזי.

האצבעות על המקלדת

בוקר, האצבעות על המקלדת מחפשות אותי, כמו כפות רגלים יחפות המגששות אחר קרקע בטוחה להשען על מרכז כובד שיוכל להעיד על ידיעתי אותי.

אנחנו, בני אדם, יצורי על המסוגלים לכל, מוכשרים ובעלי יכולות אינסופיות, אך מי שיצר אותנו שכח להעניק לנו את הדבר החשוב מכל; את סיבת קיומנו. מדור לדור אנו נאלצים להמציא שאיפות ומשמעויות, להאמין בהן, להרוג ולההרג עבורן, לקרוע את נפשינו ואת האדמה שאנו דורכים עליה לגזרים. כל זה עבור חיפוש נואש בו כמיהות וכיסופים, ברובם אפילו לא נהירים לנו, דוחפים אותנו לצאת למסע חיפוש, מסע לגאולה, אישי וקולקטיבי.

מעולם לא עולה בדעתינו, שאנו עצמנו הננו היוצרים את הנראטיבים והמיתוסים שלנו, יוצרים אותם בנפשינו חסרת המנוח, סוגדים להם ואף מוכנים למות עבורם.

אנו בונים בתי כלא לרעיונות הצרים מלהכילינו, מרחבים מוגנים ובטוחים בהם הטוב והרע, אני ואחרים, מייצרים עבורינו מקום לכאורה מוצק, אשר בו זהותנו העצמית, ברורה, מנחמת ומסממת. עקב חוסר ההבנה של המערכות הפסיכולוגיות, הנפשיות ומבנה התפיסה שלנו, אנו נדחפים להאמין ולקבל, נראטיבים שמנהיגים דתיים וחילוניים, מתווים עבורינו, ומשמרים אותם בקנאות במשך מאות ואלפי שנים. לתופעה המוזרה והסטאגנאטית הזו אנו קוראים בגאווה; דת ומסורת.

מיתוסים שנועדו לפרוץ את התודעה האנושית, כמו חופש, אהבה, שיוויון ואחדות, לובשים צורות מתות שבעלי כוח משתמשים בהן בציניות, על מנת לצבור טובות הנאה, הון והשפעה.  

ככל שאלוהים כועס, נוקם ונוטר, מונע מאיתנו את הדחפים הטבעיים והפשוטים ביותר שלנו, כך אנו מוגנים ובטוחים יותר. הפחד מלהיות לא מקובלים, לא אהובים, שונים, מוזרים, מגיל רך דוחף אותנו לציית לסמכויות ומרחיק אותנו מהאפשרות להקשבה לתבונתנו שלנו. כשילדינו הרכים, מלאי סקרנות ותהייה שואלים אותנו בתום לב שאלות נוקבות על החיים ועל הבחירות שלנו או של התרבות אתה אנו מזוהים, אנו נוטים לצאת בהכרזות נבובות, מסקנות ואמירות שמעולם לא העזנו לבחון בעצמנו.

במשך דורות נאבקים הורים בילדיהם ומנסים להתאימם למערכות שיאמללו את חייהם, מתוך אמונה בלתי סבירה שכך יהיו מאושרים יותר.

מעטים מתענינים בחיים עצמם, בתדר של אמת, שאינה מילים ריקות אלא חוייה אנרגטית הפועמת בעצים, במים, בצמחים, בשמים, בחתול משחק, בילד שגלי ים נוגעים פתאום בכפות רגליו, באור הזורם והמשתנה, במוות הנמצא בכל, נותן לחיים את הרקע התוסס להיווצרותם.

אנחנו מזועזעים מאחוז הקשישים ההופכים להיות דמנטיים וסניליים, אך לא מבינים שהסניליות שלנו כאנושות החלה בבתי הספר המתים שבהם נכלאנו על לא עוול בכפינו. שהפכנו את המכשיר היצרתי הנהדר, המצוייד ביכולות אינסופיות; המוח שלנו, לכלי לשינון מספרים מתים, עובדות עבשות, מוקדי הזדהות שיבטיות ולאומוית שיהפכו אותנו למגש הכסף המוקרב על מזבח טיפשותה וניבערותה של תרבותינו.

גדלתי בבית דתי ואני יודעת שאלוהים לובש שוב שוב את תווי פניהם המיוסרות של המאמינים בו. לא אנו נוצרנו בצלמו ובדמותו אלא הוא שנוצר שוב ושוב בצלמנו ובדמותנו. רשע, אכזר, נוקם נוטר, קטנוני, עוסק בשטויות וזוטות ומעניש אותנו אם בטעות השתמשנו בכפית של "בשר" במקום בכפית של "חלב".

אם אלוהים היה אוניברסאלי רחום וחנון לא היינו אמורים להרוג או לשנוא בשמו, לא היינו אמורים לחיות חיים חלקיים ואומללים על פני פלנטה שכולה יופי ושפע אין סופי.

כל בני אדם חולקים את התהייה הנכאבת לגבי הגורמים ליסורי האנושות, קשה לנו להבין מדוע אנו נאלצים לחיות באומללות. אנו בטוחים שנידונו באופן שרירותי לחיים של סבל וקושי.

איש אינו מעלה על דעתו שאנו בוראים את תמונת המציאות הזו בתוכנו, בכל בוקר כשאנו נוטלים עיתון בידינו, או מאזינים לחדשות ומאפשרים לאנשי תקשורת, להדהד את תמונת המציאות המעוותת אשר בה מככבים פוליטיקאים, בעלי הון, סלבריטאים, גנראלים, רוצחים ואנסים. 

אנו עצמנו בשימוש חסר תשומת הלב, בתשומת הלב שלנו, מעניקים תוקף למיתוס שהאנושות בת זמננו נמשכת אליו ומתעבת אותו, שבוייה במיקסם השווא שלו, סוגדת לו ונהרסת על ידו. אם היינו מסרבים לגיליון החינמי המחולק בתחנות הרכבת בבקרים, אולי היינו פוגשים מציאות אחרת מחוץ לחלון הקרון שלנו. אולי היינו רואים שהלהקה בת עשרים וחמש הפרטים של הפלמינגו הוורוד, החורפת בבריכות המים של עתלית, הכפילה את עצמה בשנה האחרונה ומונה כעת כמעט שישים פרטים? אולי היינו רואים במו עינינו, שהשנה הגשמים הרבים שירדו, הצמיחו שכבת עשב ירוקה ולחה על מדרונות הכרמל, ושעבודות התשתית לכביש שש צפון החריבו לחלוטין את אגן הניקוז של נחל הקישון והעמק הפורה המקיף אותו.

אנו משלמים מחיר עצום, הנובע אך ורק מכך שאיננו מעזים לחקור באומץ את אמונות היסוד הבסיסיות ביותר שלנו. אני לא מתכוונת לחקור את אמונות היסוד עצמן על מנת לגלות את חולשותיהן ולהחליפן באמונות יסוד חדשות. כוונתי היא לחקירה אמיצה של אופני התפיסה שלנו, אופני הסקת המסקנות, האופן המסויים שבו תגובה רגשית כמו פחד, חרדה, כעס וכאב, הפועלים מתחת לפני השטח גורמים לנו לבחור ולאמץ רעיונות מנטאליים למינהם וכן את האופן בו אנו בוחרים לחיות בתוך מסגרות הזדהות צרות אופקים ואבסורדיות עד גיחוך.

כנשים אנו משתפות פעולה בצורה תמוהה להחריד עם הפחד של גברים מהתשוקה המינית שלהם. אישה המכוסה כל כולה בבגדים ארוכים, ברעלות למיניהן בפיאות עשויות משיער של נשים אחרות, על מנת שגברים לא "יחטאו" ויחשקו בה, משתפת פעולה עם תבנית שהיא חונכה לציית לה. זו רק דוגמה מוחשית וציורית במיוחד, לאופן שבו כולנו בוחרים לפעול במשך חיים שלמים. מעניין שאנו יכולים לזהות בקלות את האבסורד השולט בחיי קבוצות השתייכות שונות מאתנו, אך מסרבים לחלוטין לראותו בחיינו אנו.

הדיאלוג הנוצר בין בני אדם לרוב, ישתמש בחלק זעיר מהיכולת המוחית העומדת לרשותינו. אנו נשען על עובדות וידע הנמצאים בתחום הזיכרון ונשמע את הידע המאוחסן בתאי המוח של בן שיחינו.

מתי מעט מעיזים לעמוד בקצה הידוע, במקום בו מסתימות הנחות היסוד והקלישאות, חשופים ופגיעים, לא יודעים, שקטים וסקרנים מול המסתורין העצום האופף את החיים. חקירה סקרנית ונטולת מניע, היתה מאפשרת לנו, להתחקות אחר מקורן של כל התפיסות והאופן שבו התודעה מיצרת באופן קבוע אוביקטים חיצוניים לה ונעה מתוך מרכזה כלפיהם, בוראת את קיומה בזמן, דרך תנועתה מהתופס אל הנתפס. מתי מעט מעיזים לחקור למשל את עצם חווית הזמן שלנו ועל מה היא מתבססת.

הזמן הנו החומר ממנו חווית התקימותינו מפוסלת. אנו מתיחסים אל קיומו המיוצג על ידי שעונים המונים אותו כאל מציאות ברורה הכרחית ומוצקה. אם נבחן לעומק את תחושת הזמן בתוכנו, נראה שהיא מורכבת כולה מזיכרון, מעבר, שהפך לתחושה פיזית, סוג של אילוף פנימי המחלק את ההווה לפרוסות ונתחים מדודים. אולי הכורח לייצר את קיומו של הזמן בתוכנו נובע מהצורך שלנו להעניק משמעות לחיינו, להאמין בתהליך, תסריט אופטימי בו אנו מככבים כדמות ההולכת ומתפתחת, מנצחת ומשיגה את מטרותיה.

יוצרים גדולים; משוררים, סופרים, פיסיקאים, אמנים, במאי קולנוע, אנשי רוח, ופילוסופים, הפורצים דרך חדשה בתוך התודעה האנושית, פעמים רבות  מציבים אותנו מול שאלת קיומו של הזמן, שוללים אותו ובודקים את התנהגות החומר התודעתי והפיזי ללא קיומו. המציאות המתגלה בלעדיו פורמת את עצם תחושת המתח והסבל הקיומי המתמשך, משנה את מצב ההוויה, נוטעת אותנו בתוך חושניותו של הרגע הנוכחי, מאווררת ומשחררת.

בתוך הרגע הזה, האין זמן, אנו יושבים חבוקים עם עצמנו והאחדות היקומית הפרועה והחיה, חשופים ופגיעים כמו כל חלקיק אחר במציאות הקוואנטית ביקום אינסופי עלום שכוחות של כאוס והרמוניה מפוררים ומרכיבים מחדש.

יכול להיות שכל מה שעלינו לעשות על מנת להפסיק את ההיפנוט ההמוני הזה, הנו קודם כל לעצור. לבלום את רכבת השדים הנעה במסלול מעגלי וארוך עד אין קץ, דרך ההיסטוריה הכאובה של האנושות כולה. לעצור ולבלום את מומנטום התנועה העיוור, הפלדתי הכבד מנשוא של המורשת אותה הטמענו אל תוכנו מבלי משים. לעצור כיחיד, כאינדבידואל, לעצור ולנער את הראש, לעצור ולהתעורר, לעצור ולהעיז לחקור, לשאול את עצמנו איך נוצרה ונוצרת מערכת האמונות שלנו. לא רק בעבר אלא אפילו ברגע זה.

שאלה זו אם תלך עמוק מספיק, יכולה לשנות לגמרי את גבולות התפיסה העצמית שלנו, את מבנה התודעה והצורה בה היא פועלת בתוכנו.

בחלום אנו חווים מציאות בעלת חוקיות שונה לחלוטין מזו המתקיימת דרך ערות. עדיין במציאות המופיעה, יש חוקיות, יש רגש לפעמים עז עד מאוד, סיפור, תחושת עצמיות כנקודת ייחוס, ובכל זאת דבר אינו מתרחש במציאות החומרית הגופנית המוכרת לנו. גל ענק העומד להתנפץ ולהרוג אותנו (חוויה כל כך מוחשית במהלך החלום) אינו מאיים כלל על הקיום הפיזי של גופינו. אם התודעה שלנו יכולה לברוא סמלים כה חזקים הנראים במצב החלימה אמיתיים כל כך, מניין לנו שהמבנים המוצקים הנגלים לנו בזמן הערות שלנו, אינם גם הם מצבי תודעה, שכבות ותדרים של גלי המוח המיצרים תמונות ותחושות? אם נסכים להודות בנינו לבין עצמנו שאין אנו יודעים.אם נסכים לחוש את הכאב הבהלה והבדידות שאמירה כזו אולי תביא עמה? אולי נוכל להרפות, נוכל לבסוף לפרוש ממירוץ העכברים שאנו ורוב רובה של האנושות לוקחים בו חלק.

יש אפשרות לחיות את חיינו מתוך הרמוניה ויופי, פשטות וחופש. כל מה שזה דורש מאתנו הנו להרפות ולדעת שאין אנו יודעים.

ואם הכל כבר נאמר

ואם הכל כבר נאמר, וכל המילים החודרות והנוגעות ביותר כבר תיארו את המרחבים שרציתי לנסות לתאר בעצמי? ואם כבר  המשוררים, שאינני נמנת אליהם, דייקו תחושות בלתי מוחשיות כמעט והגישו אותן בדקות רגש ואנינות משתקת של יופי ואמת?

האם אפשר לחדול; להפסיק לנסות לזקק, לחלחל עוד ועוד פנימה, אל המקום היחיד שכוח החיים שבי כמהה אליו? האם אפשר באמת לעצור, להתיאש, לראות את חוסר התוחלת שבניסיון לשהות שם, לדלות ללא לאות, אוצרות?

האם אפשר להפסיק לנסות שוב ושוב לגעת במקומות אשר בלעדיהם חיי פרושים מתייבשים בשמש הקופחת של ידיעה שטוחה. האם טעם הקפה החמוץ בגרוני ובפי הבוקר, אינו עוד נתיב נסתר לנוע מטה בעיקבותיו אל הנוף הזה שאור חיצוני כמעט לא נגע בו, אל המקום היחיד שברצוני לדעתו, אך לא אוכל. שאליו כלתה נפשי, אך לנצח רק גיצים זהרוריים יצנחו בו באפלת נשמתי, יאירו לרגע מחשכים מתוקים דוממים.

מצוקי חיי גבוהים ועמוקים, ינגעו ברטיטה מסתורית שאולי תלבש מילים, מחוספסות, עבות וגסות למגע, מחטיאות תדיר את הדבר עצמו. 

ויש מנגד את הכוח הזה שיכול להזיז בקלות הרים, שאין לו גבול, שיכול לצעוק לילה שלם, שלעולם אינו מתעייף מכלום. הכוח ללכת לשם. אך ורק לשם. לא מענין אותו, אלא שם.

כוח שהוא עיוור להישגים חיצוניים, עיוור לעולם הגועש שם בחוץ. עיוור וחירש לכל ההתרצצות שאובייקטים מתים תופסים בה מקום מרכזי. מנוע ממילים ריקות מתוכן, ההופכות למוסיקה רמה וצורמת, רחוק מכל המגדלים הענקיים שמליארדי ננסים דמויי אדם בונים באור הזוהר והמת של התרבות השלטת.

זהו הכוח שכל בוקר קם איתי ואומר "לא!" לא אתן ולא אוותר ולא אסכים ולא אשתף פעולה. לא. לכל טובות ההנאה המפוקפקות המוצעות למכירה, לחכירה, למשא ומתן. לא.

ויש משהו שדוחף מבפנים בעוצמה שמעולם לא ידעתי את מקורה, אבל אני לומדת להיכנע לה יותר ויותר. עוצמה שאינה סופרת שום מכשול ואינה רואה בעינים חוץ ממה שהיא קשובה לו. לא מקבלים שם טובות הנאה, לא מרוויחים דבר שאפשר ללעוס, אפילו חוויות חזקות מפנות את עורפן והולכות נכזבות למקומות אחרים. לא בחרתי בנתיב הזה, הוא בחר אותי. לא אני הולכת בו הוא הולך בי.

ככל שאני נכנעת לו, החושך המתוק והמר בתוכי, נח בתוך עצמו כקטיפה רכה. איני צריכה בו דבר ואיני רוצה דבר מלבדו. באופן מוזר המילים הלא מדוייקות שבחרתי שבחרו לבוא אלי, מושכות אותנו זה אל זו.

הכמיהה חזקה ממני והיא לבדה תוותר כמו אד מעל שמי היותי הכבויים. היא שתגע בעורפם של אלו שיביטו בתלולית העפר.

אין מנוס מלנסות, אין מנוס מלוותר ולהיכנע, אין מנוס מלחיות ולכאוב ולאהוב בלהט את כל מה שלא נתן לאהבו. לא נתן לפתור את החידה המרחפת באור האביב היפה הזה, בקסם הפריחות, בצריחת הסיסים. לא נתן לפתור.

בית אביונים

הבית הקריר מליל פברואר, נפתח אל טרסת האבנים הלבנבנה בחוץ. ירגזי מנסר את האוויר הצלול המתפוצץ מאור בוהק. טרקטור ממול קודח באדמת הגיר הקשה הופך מדרון לאבקה מקומחת הנושרת על צמרות האורנים.

על הספה בעינים עצומות, אני מחפשת את הבית שהיה לי, שאבד לי, שמצאתיו לרגעים, שנזרקתי שוב ושוב מתוכו, שלא הפסקתי לחפשו בגעגועי. בית שלא נחתי לרגע ולא וויתרתי על חלום קיומו. בית שקירותיו לבנים מסויידות בפשטות של בתי אביונים, שחלונותיו פונים אל נופים פנימיים, בית שבו אניח את ראשי לעת ערב והכוכבים בעלטת הרקיע יצנחו אל תוכו ויגעו בי.

בתוך אפלת גופי החי, המורד, שאינו מקבל את גבולותיה המאוסים של התבוסה, זועק הולם הדם את כמיהתו אל האור. מתוך הגוף  היודע את האור הנובע ממנו, את החוכמה והעומק, את הקרבה והדמעות, עולה התביעה האחת והיחידה; להיות קרובה אל עצמי.

כן, רק להשאר צמודה אל הבל הפה של נשימתי, לא להרחיק למחוזות המתחפשים למשהו כזה או אחר, לא לתת אמון בעולם שבוראת האנושות, לקלף באיזמל מנתחים את השקר והבורות שדבקים בי, עד שימצא האור הראשוני של אהבת האדם האדמה והשמים.

אני יודעת אותם מתוכי, הם לרגעים מתגלמים כביתי היחיד האמיתי, המקום בו צילי מוטל על הקירות העתיקים וריח תבלינים ועשבי בר נודפים מאבניו באור החמה. אם אשאר כל כך קרובה אל הסיד הלבן, אל קילופי הקירות וחריציהם, אם לא אנדוד בתשוקותיי ואדמה לעצמי הישגים ופירסום שווא, אם לא אתבלבל ואנסה להשתייך,להתקבל, להגיע, רק אז ירדו השמים בעצמם ויכרעו ברך על סף דלתי.

פשוטה אהיה להחריד, משעממת, שקטה וריקה. לא יכתבו עלי, לא יראו אותי ביומני החדשות, לא אתראיין, לא אוצג במוזיאונים הקודרים מרצינות תהומית, עירומה אהיה תחת השמים, זנוחה ושכוחה, צמודה בהבל פי אל האור.