הרחם הפורייה של החיים

מוקדש באהבה, לאתי הילסום, שבשבוע הקרוב

ימלאו מאה שנה להולדתה.

יום אחד בפינצ'לי, לונדון, שם התגוררתי לאחר שסיימתי את לימודי בבצלאל, אמרה לי סוזנה חברתי, בסוג של התפקחות:  "גיליתי שתמיד רציתי להיות אמן, אבל אמן גבר, לא אמן אישה."

אחר כך במסע הרוחני רציתי להיות, אדם רוחני, אדם ער, לא אישה רוחנית ערה. משום מה זה נשמע פאתטי הנשיות הזו בהקשר של רוחניות. הערצתי מורה רוחני "גבר" הערצתי את דרכו, (בצורה כול כך נשית) ושאפתי כמו כולם סביבי לנוע מעבר לזהות עצמית. ההזדהות עם ג'נדר הייתה השלב הראשון והבסיסי בתנועה מעבר לכול הגדרה ולנשירת הזהות הנפרדת. ניסיתי בתוכי לנוע מעבר לכול ההתניות הנשיות הרגשיות, האימהיות, הביולוגיות.

בפרוש אני אומרת כאן "ניסיתי" מכוון שברור שזה נועד לכישלון מלכתחילה.

זה נכון, כמודעות  טהורה ואינסופית, אין אנו אדם או גבר או אישה או כול דבר אחר. אך מסתבר שהמודעות הזו בחרה להתגלם בחומר דווקא בצורה מאוד ספציפית  ולא רק כך סתם להתגלם, אלא שמתוך השלל האינסופי של מופעים מרהיבים וצורות מורכבות, היא בחרה להתגלם באחת מהצורות המרהיבות ביותר על הפלנטה הזו, דרך גוף של אישה.

אישה עבורי זו ישות המסוגלת דרך מרכז ליבה לאחוז בשני הקצוות של הקיום. מצד אחד לדעת שאין כול ממש בשום התגלמות, ומצד שני להיות האם הגדולה היולדת מתוכה את הבריאה הצומחת וקמלה, חיה ונמוגה, הרחם הפורייה של החיים עצמם .

המון שנים ניסיתי להתמזג עם הארכיטיפים של מורים רוחניים גברים, שהמודעות הטהורה לקחה אותם  אל הריקות. לקחה אותם  אל המערה הדמומה החשוכה (שלא הייתה זקוקה להרחיק לנדוד אל הפסגות המבודדות של ההימלאיה אלא שכנה בטבעיות רבה בתוך הנרקיסיסטיות של עצמם).

וכול השנים הללו, משהו לא הסתדר לי. במהלך התנסויות מרחיקות לכת  שלקחו אותי אל האין,  אל הריק המוחלט, חשבתי על בתי שישנה בחדר הסמוך. פחדתי לשחרר כי הייתי חייבת לקום בבוקר ולדאוג לה לאוכל ולבגדים, להיות שם בשבילה. אפילו שחרור רוחני נראה היה כתנועה אגואית מדי עבור האימהות.

הפלנטה דיברה איתי, התייפחה באזני, הייתה הרחם שממנה ילדתי עצים ושיחים ובעלי חיים שונים שהחלו להיעלם בגלל הוונדליזם חסר ההיגיון המכונה קידמה. היא לא כיוונה אותי מעולם אל הריקות אלא אל המרחב שממנו נברא הכול.  אל הכוח הראשוני המיני הפראי שהוליד את היופי הצורב והמתוק המכונה טבע. היא כיוונה אותי אל תוך ליבה הרחב ובקשה שאקשיב לה, שאקשיב לה ואדבר עם ילדיה האלימים.

כשהקשבתי לה גיליתי שאני אישה, אחותה, התגלמותה בגוף. גיליתי שאני היא- היא, ושמעולם לא היה זה אחרת. גיליתי שאפילו הריקות, התודעה האינסופית היא רק חלק מהתמונה.

אחרי שנים של מסע רוחני שעל דיגלו היו חרוטות מילים כמו: הארה, שחרור, ריקות,  אני מסירה את קרומי החלום מעל עיני ובוחרת בחיים עצמם. אני בוחרת בדמויות כמו "אמאצ'י" (האם המחבקת)  http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%90%D7%98%D7%94_%D7%90%D7%9E%D7%A8%D7%99%D7%98%D7%A0%D7%A0%D7%93%D7%9E%D7%90%D7%99%D7%99 
שבמו ידיה ירדה עם אנשי קהילתה ומתנדבים אל המים הגועשים וחילצה משם את אנשי כפרה בזמן הטייפון. אני בוחרת באתי הילסום שהעדיפה להישאר במחנה הריכוז כי שם הרגישה את ליבה כ"לב הפועם של האנושות כולה", ושם יכולה הייתה לעזור לבני אדם ולהקל מעט על סבלם.

הגיע הזמן שאנו כנשים נבחן מחדש את המיתוסים של שחרור וההארה שהוכתבו לנו מאז ימי הבודהא ועד אושו (שהנחה את תלמידותיו לכרות את רחמם, על מנת להשתחרר מכבלי הנשיות).

האם באמת הדממה היא כול מה שיש? או שהדממה היא התשתית שעליה נוצרו החיים; תוססים, מלאי אתגרים, מהולים בהסכמה להרגיש, לכאוב ולשמוח, ללדת ולמות. חיים שכול מה שמופיע בהם הוא מערכת יחסים אינסופית המלמדת אותנו על האפשרות לאינטימיות אהבה והרמוניה בין שמים וארץ.