התבוננות

בוקר שבת, בין הזיתים התכסה השביל בעשב רך, תחת הרגלים האדמה מלאת עמקות, מזמינה לרגע אל תוכה, סופגת את משקלי ללא תלונה ונעזבת.

יושבת עם כוס הקפה על חלקת קרקע לחה, משובצת אבנים בהירות קרירות, גבי שעון על סלע חסר זמן,העיניים במשקפת השדה, נעות בעקבות צלילים רהוטים הנשמעים מהשיחים מצדם הרחוק של הזיתים.

אני מתבוננת רואה ואינה נראית, אני מתבוננת.

אדום חזה וחכלילית עצים, מנפנפים זנבות, מבליטים כתמי חלודה אדמדמים, מכריזים בעלות על חלקת שדה וחלקת שיח וגדם עץ יבש. מתקשקשים מתלהטים וכבר אחד מוותר והולך בפרפורי כנף קולניים, מתיישב על עץ זית, ממורמר, מנקה נוצת כתף ימין ואז כתף שמאל, קופץ לפתע לאדמה ומנקר שם בהתלהבות, שוכח את מפלתו.

העדשה המונחת על עיני מזכירה לי את אהבתי לעדשות, ליכולת לראות דבר מקרוב מבלי שגופי יהיה קרוב אליו. ההתרגשות התוקפת אותי כל פעם מחדש כשאני עוקבת אחר תנועה, התרחשות, כשהמשקפת גורמת לי לחוש את עצמי כנקודת מבט שאינה מוגבלת למרחב הגיאוגרפי המוכר. נקודת התבוננות טהורה הנמצאת מחוץ לגבולות הגוף, נעה בחופשיות לאינטימיות שאינה אפשרית בתוך החוקיות המוכרת, ומאפשרת סקרנות, מציצנות, התמכרות להבטה עצמה.

מילדות, אני נזכרת, שם כבר התחוללה הבחירה. הצעד הקטן לאחור, הנסיגה הזעירה מהשותפות התמה המעורבבת בחיים עצמם.

אני זוכרת את הרגע ההוא בכיתה ו' בבית הספר היסודי. פרצתי בבכי ועזבתי את אולם מסיבת הפורים האקסטאטי, ששאג משמחה. יצאתי אל החושך הקר המכוכב,  מנסה להבין את הדבר שהתחולל בי. לא הייתי שייכת לחיים כפי שהם נתפסו על ידי הסובבים אותי, הייתי שונה. כבר ידעתי אז שקוללתי ובורכתי באותה נשימה.

ידעתי שמשהו בי שאינו בשליטתי, מכריח אותי להיות מחוץ לדברים, מחוץ לתלם ולקונצנזוס. לא רציתי לצאת משאגות השמחה שהיו באולם, לא רציתי להתבודד בחברת דמעותיי. אבל ידעתי כבר אז שהדבר אינו בידי. כמו כוח פנימי שרצה לגדול בתוכי והיה חייב לזרוק אותי החוצה. עם השנים הפכתי למתבוננת האולטימטיבית, לכל מקום שהלכתי ליוותה אותי משקפת (ואחר כך המצלמה) שדרכן יכולה הייתה לקרות פעולת ההתבוננות, לא מעורבת, מרוחקת,  שהריחוק הוא מהותה העמוקה והמשמעותית.

כך, נדמה לי, מתחיל מסעו של כל אמן באשר הוא. צעד קטן מתנועת החיים הזורמת, נצעד לו לאחור. מתרחשת הפרדה זעירה מהזרם המרכזי, מהתפיסה המוכרת. הצעד הזעיר הקטנטן הזה מאפשר הבטה מבחוץ על תופעת החיים ובכך מאפשר מרחב לסקרנות, חקירה, ובסופו של דבר ערעור של ההזדהות הספונטאנית. כשאמן מבשיל באמת, ההבטה רבת השנים מגלה לו את עצמו כמביט נצחי, שהוא עצמו לעולם אינו מושפע מכל מה שאי פעם המתגלה בהבטתו.

רוב האמנים נתקעים בשלב המוקדם יותר, שבו המביט הופך את הפירות המתקבלים כתוצאה מההתבוננות לדעה או כוח, שהאמן רותם עבור עצמו והצרכים הרגשיים שלו. מעטים חוצים את שובל הקסם ומרפים לתוך מרחב שבו המתבונן וההבטה עם שלל האובייקטים המתגלים בהם נעלמים במקצב המודע לבריאתו את המציאות והיספגותו בלא נודע הקוסמי חסר הגבולות. כשאמן מצליח לכתוב או לצייר מתוך המרחב הזה, הוא ואלוהים הופכים להיות אחד.

רק מה שאינך יכול לדעת אותו יש בו ממשות

חוזרת לכתיבה עצמה לאדמת הנפש. סערה בחוץ מתגלגלת מהים אל הרי המירון תוקפת את חודי העצים בגשם אלכסוני, האח בוערת הכלבים רצו איתי בין הסלעים וחזרו רטובים. ניה גרה אצלנו במיניבוס, דני נסע ליער עפר ללמוד את שפת הציפורים. ניסראגדתה מהראג' חברי החדש עבר לגור אתנו, כרוך בצהוב עז ישן על ידות הספה ואחר כך בחדר השינה על המדף. כל עולם ההתגלמויות מתחיל להתרופף ולהעלם לתוך הממשות היחידה. הזמן חוקר את עצמו בשאלות נוקבות, מברר ללא רחמים את מידת התקיימותו. העכשיו החמקמק כמו מצייר את הדלת שנסגרה בטריקה בינו, הבלתי נתן לידיעה, ולבין הציר של עבר ועתיד, שהתפיסה יכולה להם.

ומה עם הוואדי שואלות הציפורים בבעתה ומה אתו הגם הוא, הגם אתה וואדי? הגם אתה קורא במה שאינו נתן לקריאה, חולף על פני אותיותיו הזעומות, סופר מחזות משונים ורוצה לבלבלם עם מחזות אחרים, שלא נתן לאחוז בהם בשום צורה? ומה עם הציפורים שואלות הציפורים בבעתה? מה אתם, אתנו גם אנחנו שרויות באי קיום, באי התגלמות? גם אנחנו אוכלות ומחרבנות וכלום לא נשאר, ומה עם החיים שנחיו ואלו שעדיין לא? מה עליהם? ניסרגדתה מהראג' מתוק שלי, ניסראגדתה מהראג' שאינך קיים אלא בתודעתי ככל הדברים המתקיימים אך ורק בתוכי ללא יוצא מן הכלל. ללא יוצא. אין דבר המתקיים בעולם שאינו מצוי בתוך תודעתך, אומר ניסראגדתה מהארג'. אין דבר המתקיים מחוץ לידיעתך אותו. והידיעה אוי הידיעה אינה שווה דבר, הוא אומר, דבר אינה יכולה לתת הידיעה מהממשות הממשית. כמו ענני סערה חולפת היא לה, אי הממשות, תלויה לחלוטין בתשוקה ובפחד. אין לה קיום משל עצמה. אין לה קיום אלא בתוך הראש הספוג בפחד ותשוקה, המפחד להפסיק להתקיים ולמות, ומה נשאר באמת מה נשאר? כלום הוא אומר, כלום! רק מה שאינך יכול לדעת אותו יש בו ממשות. כמו מייג'ור מייג'ור במלכוד 22 שאפשר להיפגש אתו במשרדו רק כאשר הוא אינו נמצא שם. כך גם אתה כך גם אני, העצמיות העמוקה היחידה המתקיימת של כולנו נמצאת בדיוק במקום הזה שאין בו זמן אין בו חלל, אין בו מי שרוצה לדעת. רק עדות שקטה חסרת תנועה שאינה זעה שלא תמות ולא תיוולד. תמיד היא שם רק מודעת לכל ההתרחשות לכל האדוות היוצרות צורות אינסופיות על פני האוקיאנוסים, מבלי לגעת בה בעצמה, בממשות היחידה שאין לתפוס אותה באמצעות השכל, המחשבה, התודעה, החושים, הגוף. כלום, אין לתפוס אותה כי אין תופס. אין מי שיתפוס אותה כי אם אין מה לתפוס, אין נתפס. אפשר גם מיד לראות ולחוות את זה שמיד אבל על המקום, גם מסתבר שאין תופס. למי זה מסתבר? לתופס, שאיננו? ומתי כל זה קורה? עכשיו. אבל העכשיו אינו קיים באמת משום שאם לכדת אותו ברגע אחד סימן שזה כבר עבר, ואם תצפה לו כמו חתול דרוך, הרי שזה יהיה העתיד. אז מה זה עכשיו? גשם, גשם יורד עכשיו. כל טיפה חוצה את המרחב הקפוא שבין הרקיע האפור בדרכה אל האדמה הבוצית. מתי זה עכשיו שואל הבשר? מתי אני? ולמה? הוא ממשיך ושואל? וכשאמות מה יהיה? מי יהיה?

כוחה של תקווה

ככל שאני קוראת על רוע בעולם, רוע שנדמה בתקופה האחרונה הולך ומטביע את טיפת התקווה שנותרה  בגוף האופטימי התמים  הילדי שלי (המדלג עדיין מעל שלוליות ומקפיד לא לדרוך על קווים בין אבני מרצפת) הגוף השמח הזה שכולנו נולדנו לתוכו, נחשף לכל כך הרבה אכזריות וסבל עד שנדמה שאין תקווה, אין לאן ללכת, אין עתיד, אין פתרון.

תמיד היה רוע, תמיד הייתה תאוות בצע, תמיד היו אנשים במקום מסוים שגרמו לאנשים אחרים לסבול מכל מיני סיבות, אבל בדורנו תשומת הלב המסיבית שבה התקשורת חושפת שוב ושוב בפנינו את הבלתי נתן לתיאור; הפייסבוק, החדשות, הטלוויזיה, כול האוזניים והעיניים רואות את הרשעות, תאוות הבצע, האכזריות של תאגידים, ממשלות, התארגנויות כאלו ואחרות כנגד חסרי האונים, כנגד הטבע, בעלי החיים, שבטים באפריקה, מיעוטים בבאלי, מיעוטים בישראל, נשים בהודו, יתומים באוקראינה, איכרים הנמחצים תחת תאגיד מונסנטו בדרום אמריקה. האם באמת העולם הולך ונהיה מקום רע יותר או שאנחנו יודעים יותר? ומה עושים עם זה ? איך חיים עם זה מבלי לתת למשקל המוחץ הכבד מנשוא הזה למעוך אותנו, להפוך אותנו למיואשים, ציניים, מדוכאים? מה עושים עם התום הזה שלאט לאט כל הרוע הכביר נשפך עליו ומאיים להפכנו  לזקנים ומיואשים מבפנים, מה עושים עם הגוף הזה, עם הלב שכואב, לאן מסתכלים?

שנים השאלה הזו מטרידה אותי, מכאיבה לי, מבקשת שוב ושוב את תשומת לבי, שנים התשובה משתהה מלהגיע מונחת לה אי שם קרוב לסף הידיעה שלי, עלומה נסתרת מצפה, למה?

ואז ביום חמישי בעוד כפות ידיי אוחזות בכוס קפה מהביל שרק הוגש לי בקפה כרכור( עם שאוויש חם וזיתים) כשמראות הנסיעה הארוכה מהגליל לכאן שוקעים בתוכי, שדות נמתחים בין האוטוסטרדות, עץ בודד כפוף ברוח, ניילון מתדפק על כתם שמים מנסה להמריא לו רחוק מעמודי החממה המושכים אותו מטה. פתאום על פני הפורמייקה הבהירה נאמרות, נכתבות המילים שאיש לא הגה או אמר, צונחות להן רחומות ממקום שהדעת אינה יכולה להגיע עדיו, מופיעות כאותיות קודש על פני התווך המתקיים ביני לבין המטבח, ביני ובין מכונת הקפה, "כוחה של תקווה", אומרות המילים ומיד ללא היסוס מיותר הן פורשות את עצמן ואת כוחן ויופיין בפני.

כוחה של התקווה אינו קשור לדבר, אין זו כלל תקווה במובן של זמן, שאנו מטילים את מחשבותינו רחוק על פני העתיד העלום בניסיון לשלוט במה שיתחולל בו, זה לא התקווה הנובעת מהתרחשות מסוימת מותנית, זו תקווה אחרת הנובעת ממקום אחר.

כפות הידיים הן כאן ועכשיו על פני הזכוכית החמה העגולה ותשומת הלב צוללת פנימה כמו אופנוע ים צהוב אל לב לבו של האוקיאנוס, אל מעמקי מעמקיו השקטים השחורים, שם בתוכי ממש, במעמקי ממש, אני מגלה תקווה מסוג חדש, תקווה שאין לה קוטב.  בתוכנו ממש בתוך הגוף אני מגלה סוג של שער המבקש להיפתח לרווחה, דלת סתרים שאינה נסתרת כלל, המקום שבו תשומת הלב מביטה פנימה ברוגע, שוקעת פנימה ושם מתגלה סוג של כוח שליו שלם מרפא מלא אור. מקור של תקווה ועוצמה שפני השטח המלאי מהמורות אינם יכולים כלל לגעת בו, שלרוע אין בו מקום, משום שאין רוע במקום הזה ואין ההפך מרוע. יש את התקווה הזו שהיא ללא זמן, ללא סיפור, ללא מילים, כמו מעיין של מים חיים לנשמת האדם לנשמת היקום כולו, המקור הלא אכזב של כל התקוות, החור השחור שבו כל סבל וכאב נבלעים והופכים לאין. זהו כוח הנובע מהמקור עצמו, חופשי מאתנו מלא עוצמה וזוהר, זמין לכל אחד ואחת מאתנו, חסר מאמץ, אולי זה מי שאנחנו?

אני פותחת את עיני, קפה כרכור נראה דומה אך שונה. הקפה התקרר בכוס, השאוויש השאיר פירורי סומסום על לוח השולחן ואני מאחרת לשיעור יוגה.

על הרצפה רוקדים הצללים

על הרצפה רוקדים למטה ולמעלה צללים הנובעים מהעדר האור, מהחציצה בפועל של ענפים ועלים הנמצאים בין הגוף השמימי המכונה אצלנו כלאחר יד, שמש. הצללים תחומים במלבן שגזר החלון מתלכסנים בקו היורד בארבעים וחמש מעלות מקצה ארון  המגרות הימני אל צדו השמאלי ומגיעים כמעט עד הרצפה.

מזה שלושה ימים רוקדים להם הצללים בפראות נעים וזעים ברוח. רוח היא זרימה של תנועת האוויר הנמצא בינינו לבין היקום הדמום המתנשא מכאן, הווה אומר מרצפת המטבח שלנו ואל מרחבים שאינם תחומים בדבר, אינסופיים ללא שום קצה או גבול שנתן למדוד.

התנועה של האוויר הזה מניעה את העלים ותנועתם מרקדת לפני קרני האור השופעות מהמקור שבלעדיו כך אומרים לא יתכנו פה חיים כלל. לפראות הזו אנו קוראים סערה. כאילו במילה הזו נתן לאחוז, לסדר, לשלוט  דרך החזאי והמספרים המתארים את מהירות תנועתה לאורך קילומטר אחד(קמ'ש) בכאוס המכונה חיים.

אנחנו יושבים עם החתול והכלבה הקטנה המבוהלת ומחכים לרגיעה. עולים לרגע לגג ומסדרים יריעה שהתרוממה והחלה מכה באוויר כמו כנף של ציפור משוגעת. הצורות שיוצרת היריעה הנפתחת לאליפסות מנופחות מרהיבות הקורסות באחת למשטח דומם, נשארים אתי זמן רב אחרי שהיא עצמה כבר נקשרה למקומה, אולפה בחבכים וחבלים וטבעות וכבלים עם מותחנים והוחזרה ליעודה בכוח השרירים ומשקלו וכפות ידיו של דני. (באור ראשון כששערו מכה בפניו ועיניו דומעות החזיר את כל אותם עזרים טכניים מלאי חסד למקומם וקשר והניח ומתח עד שנרגעה המפלצת ששאגה והכתה בבית). עכשיו רק המרזב חורק וצללי העלים מרקדים באלכסון תחומים במלבן החלון ובמשולש האור.

ויש בי עמוק בתוכי משהו שמתבונן בכל הדברים הנראים לכאורה ברורים כל כך, סדורים ומוגדרים היטב תחת קטגורית ידוע, ידיעה, יודע, שמתמלא בפליאה חיה כאילו נלקחתי מכאן לתהומות יקומיים מרוחקים מעבר לנגיעת ידה המושטת במאמץ מתוח של התרבות האנושית כולה. נלקחתי לשם ויד מלאכים חסרת רחמים וחסודה עד אין קץ, מחקה בהרף עיין את כל ידיעותיי כולן ואפילו אותי את ידיעת עצמי מחקה ללא רחמים ואז אותתה בראשה בניע קלוש כמעט לא מובחן והוצנחתי בחזרה על ידי משרתיה הדמומים לכאן, שכוחה, עצומת עיניים, בורה, מחוקה ללא עבר ללא עתיד, בחזרה אל מיליארדי הפרטים הקטנים והגדולים המכונים כאן מציאות.

צללים של חלומות מרחפים בתוכי שואלים מישהו הנמצא ממש מעבר לי מאחורי גבי נסתר ושותק, חלומות שואלים את עצמם לגבי ממשותם, החיים שואלים את החלומות מי חולם את מי? הסערה שוככת לאיטה, סדרי עולם צונחים למקומם כמו פרורי אבק הנשאים ומתערבלים בקרן אור, מסתלסלים באיטיות כיקומים שלמים ונעלמים עם שינוי זווית השמש מעל הגג והיריעה המאולפת.

התרסקות רכה על חוף דומם

הסתיו מת עלי, נקבר בדיר אל שחיף שם מדומיין שהמציא סמי מהחומרי בניין למטה בצומת ג'ת למצבור הסלעים השחופים האפורים שהתגבב כאן לכדי הר. מת אב ומת אלול ומת חומם, מת ונקבר לו הסתיו.

לא רק הסתיו מת ונקבר החיים עצמם מתו ונקברו, החיים שנדמה שהתחברנו אני והם, התחבבנו, רקמנו עלילות משותפות, בחנו את המניעים הנסתרים  וגילינו רבדים עמוקים שפויים ביותר חיוביים בתכלית החיוביות, גם הם מתו. החיים מתו עלי ללא דרמה, ללא סיפור, ככה סתם גססו להם בחודשים האחרונים מתרוקנים מעצב ומשמחה, מרצון להגיע או להשיג דבר מה. כל שאיפה שהייתה לי נלקחה הצידה בשקט, נבחנה, התערטלה ונשאלה רק שאלה אחת, מה את רוצה להשיג מכך? זה תמיד הספיק לצערי, זה תמיד פירק את המוצקות והוודאות שהיו שם.

האם יכולים החיים לחיות ללא סיפור? האם נשארים בהם חיים בחיים, אחרי שנלקח מהם כל מניע? מה נשאר בהם כשכלום כבר לא יכול  לצור צורות דמיוניות מסתלסלות על פני המים, אדוות חסרות ממש המטלטלות אותנו באמונות שווא מתחלפות?

כמו אדון קהלת אני מתה בחיי, מסיימת מעגל נוסף של התפקחות, התרסקות רכה על חוף דומם ולח שאין בו דבר- אפילו לא התרסקות.

הסיפור האחרון שגווע עם הסתיו הזה, הוא התקווה הכמיהה חסרת המנוח ללכת מעבר לעצמי, להתעורר רוחנית, למצוא יום אחד את העצמיות שלי ממוזגת עם הכל ללא אגו, ללא אני. איזה סיפור מדהים, איזו עלילת גבורה שכמעט ואינה ניתנת להשגה ולכן, אין חשש לעולם לא תילקח ממני. " אי שם מעבר לאופק בענן  נפשך מבקשת להתרחק מכאן"(מתוך הקוסם מארץ עוץ). אולי כל מה שיש לנו בחיים זו כמיהה, כיסופים כמו שאומרים המשוררים?

כמה כסף, כוח והשפעה צוברים מורים רוחניים לסוגיהם בניסיון התמים או הציני שלהם לקחת אותנו לשם. אין לנו ברירה אלא ללכת אתם, כי כאן ברור שזה לא משהו. לפחות שם זה לא כאן, יש לזה פוטנציאל, משום שההבטחה שם, אינה כל כך מטומטמת כמו ההבטחה כאן. ההבטחה המגוחכת לעונג, לנוחות, לצבירת כסף ונכסים, כל הדברים המיותרים הללו שלא הפכו אפילו אדם אחד למאושר באמת. במסע הרוחני, הלב שלנו מזהה את האפשרות לחוויה משודרגת הוליסטית, מקודשת, מלאה בטוב ברוך וביופי. אין בזה רע כלל. אבל הבוקר בגשם הראשון הזה שירד לו משם, מהשמיים שמעלינו שבחובם, כך נדמה לנו, מסתתרים כל אותם דברים שאין אנו מסוגלים לראות מכאן.

 בבוקר המתוק והריחני הזה הנע מהבהיר הבוהק אל המעורפל הרטוב הסוער והמסתורי, בבוקר הזה הסתיים מעגל נוסף של חיים והותיר אותי כמו לווייתן כחול ענק גוסס על חופיהם.

המוות הוא שלם ללא חריץ של תקווה, אין בו שמחה, אין בו גילוי תובנה או סיפור. כל המניעים נאספו לתוך סל של בהירות אכזרית, נלקטו ונחשפו במהותם הפנימית, כחלום בלהה שלי ושל האנושות כולה, קורי האשליה המאמינה בעצם קיומו ותקפותו של כל סיפור.

מיליארדי סיפורים שונים ומשונים, צבועים בכל גווני הקשת הנטווים ונערכים כל רגע מחדש על ידי יחידים וקבוצות, עמים ודתות, על מנת לייצר שלל חוויות או להימנע משלל חוויות אחרות. ולכל הסיפורים לא משנה מה התוכן הצורה המסר ועלילותיהם המפותלות יש מכנה משותף אחד- המניע עצמו. המניע הוא התסריטאי המחונן הטווה את חוט האמונה יוצר מראות, ארכיטקטורה ומלבושים, תספורות, עוטף נשים בשחור מכף רגל ועד ראש, חובש כובעי פרווה מהמאה השבע עשרה על אברכים צעירים בחמסין ירושלמי, מצדיק רצח אכזרי של "לא מאמינים," מחלק את האנושות לקבוצות וגזעים.

אני רואה את חיי נעים במעגלי התפקחות הולכים ומעמיקים, בתחילה התפקחתי מאמונה ודת אחת מסוימת עליה גודלתי, אחר כך מדרך החיים המערבית המנסה להגיע לאן שהוא, לצבור כסף ורכוש, הצלחה והשפעה. אחר כך נחשף הצורך להיות אמנית או סופרת. ולבסוף נשאר המעגל המפתה והמתעתע מכל- המסלול הרוחני. מעגל שעסק בחוויה עצמה המופשטת ביותר, מעגל שעסק בחווה עצמו ובצורך שלו להיעלם אל תוך החוויה ולתוך החיים ועל ידי כך למצוא שלווה נצחית ועילאית המכונה אננדה.

יש ריח עדין של לחות מהגשם שירד הבוקר, מעורבב בריח עשן רטוב משריפת קוצים בוואדי ממול. הקפה כבר התקרר, החתול הג'ינג'י השמן נרדם מכורבל בפינת המיטה.

אין בי כוח לחיות את המוות הזה, אבל איש אינו שואל אותי, כמו שמעולם לא שאלו אותי. המוות הוא כאן וזהו, וכמו ליוויתן כחול גדול הגוסס על החוף אני מגלה שכל מה שנשאר  אולי זה החיים ללא תקווה או חוסר תקווה, ללא עתיד וללא חוסר עתיד, וכל סיפור אחר שיסופר עליהם או עלי אין בו תוקף ואפילו המוות הוא הסבר קלוש ומצוץ המנסה בציפורניו לאחוז בקיר הגבוהה של המסתורין עצמו. והגוף והגוף נהיה רעב וצמא וצריך ללכת בדחיפות לשירותים.

מעבר לעננים האפורים של מצב התודעה

 
עכשיו עננים כהים עמוקים משאירים פס דק מסוגנן לקרן שמש ראשונה העולה במזרח. על הפלאפון של דני הודעה בת כמה הברות בלבד: יצאנו, הכל בסדר. נשלחה בשתיים בלילה. כמה הברות המבדילות בין הגיהנום שנמשך מאמצע שבוע שעבר, לפיסת שפיות זמנית.

החקירה הזו שהחלה להתנהל בתוכי בשנתיים האחרונות, פונה כנגד המוח עצמו, נאבקת במערכת התפיסה הנטועה בי, בנו, שואלת שאלות נוקבות כבר מהבוקר, כבר מאתמול אחר הצהרים. אחרי שלרגע פתאומי קרתה היווכחות;  שבעצם אנו כולנו, כל האנושות רוצה לכאורה שלום, אבל אין שלום בשום מקום לטווח רחוק, פשוט אין, נקודה. לא משנה כמה נטען- אין, כמה נתפלל- אין, ועכשיו גם בתוך הרגע הפתאומי הזה, מסתבר לי שאי אפשר.

ומתוך התודעה החוקרת באינטנסיביות את עצמה עלתה השאלה, האם התודעה שלנו כאנושות בכלל נמצאת בשלב שהיא יכולה לייצר שלום, לחיות שלום?

בדרך כלל אנחנו לא נותנים לעובדות לבלבל אותנו, יש לנו יכולת מדהימה לטעון טענה כלשהי, אידיאולוגית, תרבותית, דתית, ולא להתבלבל מכך שהמציאות מראה לנו באופן עקבי את ההפך. הפעם המוח המופתע שלי עוצר מול העובדה הפשוטה והמרעישה- שלא! המלחמה האינסופית המתנהלת על פני הכדור, המחליפה נשאים, כלי נשק, צורות, מקומות גאוגרפיים, סגנונות וסיבות (והכי חשוב הסיבות) נמשכת מאז ימי קין והבל, מאז ראשית האנושות מאז ומתמיד- זו עובדה.

אנו תמיד עוסקים בנסיבות של כל מלחמה, חוקרים את המניעים של הגרמנים, של היטלר, פסיכולוגיית המונים, כלכלה משובשת, לאומניות. אנו לומדים את ההיסטוריה של האנושות דרך מלחמותיה, לומדים לבגרות עובדות אינסופיות,  מי תקף את מי? כמה חיילים מתו בקרב אוסטראליץ? עוצרים מול האבסורד המטורף של מלחמת העולם הראשונה; מיליון חיילים בני אותה דת מתו בחפירות בשנה ועוד מיליון בשנה שלאחריה והכוחות לא זזו מטר. אחד מול השני, נוצרים, המתפללים לאותו ישו עצמו, ירו ונורו ארבע שנים תמימות ולא הבינו. אנו טובעים בעיסוק בפרטים, ברכילות, בסיפורים, לא מסוגלים להרים לרגע את הראש ממיליארדי הווריאציות של הנתונים המספריים המסחררים את מוחנו המהופנט הכלוא בתוך עצמו, חסר יכולת מינימלית להביט קצת קדימה מעבר לקצה אפו.

מה היה קורה אם היינו קודם כל מכירים בעובדה המכאיבה כל כך שהתודעה שלנו כאנושות עדיין לא פרצה  אל השלב האבולוציוני המאפשר לה להבין, לחוות, לחיות שלום?  ההבנה הזו, העובדה הפשוטה הזו קודם כל נותנת לאובססיביות של המוח הנע שוב ושוב על פני טקסטורות של הפרטים, מנסה בכל כוחו לפתור ולהבין, לגבש דעה כזו או אחרת- פשוט קודם כל לעצור, להפסיק.

אולי אז במקום לקלל את הימניים, השמאלניים , את החמאס או את הפלסטינים או את הדתיים, פשוט יכולה להתפנות המון אנרגיה ולנוע כלפי התודעה עצמה בשאלה הנוקבת את מרחבי ההיסטוריה הנפרשים לאחור ואת ההווה הנוכחי: מה יכול לגרום לתודעה עצמה להתפתח על מנת שהמלחמה הנטועה בגזע המוח האנושי, בקרביה המסוכסכים של הפסיכולוגיה הפרטית והכללית, מה יכול לעשות את הניתור הזה, הדילוג האבולוציוני לתודעה היכולה להכיל בתוכה הרמוניה כמציאות חיה המתקיימת ביום יום עצמו כעובדה ולא כדימוי, בתוכנו ומחוץ לנו?

תחשבו על כל המוחות הגדולים שאנחנו מכירים, על כל התקציבים המטורפים המופנים למחקר שמטרתו לפתח, נגיד, נשק וטכנולוגיות הריגה של בני אדם אחרים, כל המוחות הענקיים הללו, פונים למחקר אחד עצום על פני כל הפלנטה כולה, בשאלה הטריוויאלית כמעט: איך כאנושות אנחנו מגלים את הDNA  של התודעה הקונפליקטואלית, המסוכסכת, בעצם טבעה ומוצאים דרך לעבור לשלב אבולוציוני מתקדם יותר?

דווקא בתוך התופת, בתוך הזוועה המתרחשת כרגע הגורמת להרג והרס, למותם של חיילינו ולמותם של ילדים ואזרחים חפים מפשע, דווקא עכשיו, זה הזמן לשאול שאלות נוקבות שאינן אובדות ביער הפרטים אלא מנסות לפרוץ אל מעבר לעננים האפורים הכבדים של מצב התודעה המוכר והרפטטיבי. זה הזמן לעצור את האוטומטים ולחקור בכנות את המבנה של ההבנה שלנו, לחקור ולגלות איך אנו מסיקים מסקנות, מה גורם לנו לפתח תמונת עולם מסוימת, מה מייצר את תפיסת המציאות שלנו מרגע לרגע?

החדשות הטובות הן שאנו יכולים לעשות זאת מכוון שמנגנוני התודעה האנושית פועלים בתוכנו, מה שאומר שלכל אחד מאתנו יש מעבדת מחקר פרטית משוכללת להפליא. כל מה שנחוץ באמת זו גישה מדעית, הבודקת קודם כל את המניע שלנו עצמו. מכוון שאם נהפוך להיות מודעים לכך שכל מסקנה שגיבשנו אי פעם נובעת ממניע נסתר שאנו מושקעים בו פסיכולוגית והישרדותית, נוכל להתחיל לבתר את הקשר המסועף של ההכרה בחרב הבהירות והאמת.

דרך הבלבול האישי הקולות הפנימיים הסותרים הנשמעים באלימות ובכאב בתוכנו, אנו יכולים לפצח את המנגנון כולו. כל מה שדרוש למעבדת המחקר שלנו אינו ציוד מורכב הקשה להשגה, כל מה שדרוש הוא אזמל המנתחים הנקרא כנות פשוטה ומוכנות לראות.

חדוה 

צורות מושלמות על פני הריק

כל סיפור שנכתב הוא רק  תיאור של "זמן". הנרטיב נועד לשרטט ולשטוח קווים של התרחשות, תנועה, התפתחות, התפרקות, תהליכיות, שפירושה יצירת ממד "זמן". איך יראה נרטיב המודע לקריסתו אל תוך המרחב שבו מעולם לא קרה דבר, סיפור שתשומת הלב הקשובה אליו, מתמקדת רק במנח האנרגטי של החיים הרוחשים, המבעבעים, המתגלים ונעלמים?  כל הרגשות והמחשבות המופיעים בצורת תגובה של הדמויות המשתתפות בסיפור עצמו או באדם הנחשף אליו, אינן אלא מנגנון המתקיים בתוך מערכת התפיסה שלנו ויוצר שוב ושוב תחושה של תנועה מהעבר הדמיוני אל העתיד הבדיוני. תנועה זו משמרת את האשליה שזמן ליניארי אכן מתקיים.

בין גבר לאישה לא קורה דבר. הזמן לבדו נמתח נושא אותם מהרגע בו הם נפגשים עד הרגע בו הם נפרדים. אם נעקוב אחר סיפור אהבה מתפתח, ישמשו פרטיו הביוגרפים, רק את הזרם התת קרקעי הנע תחת הכול. שם נחשף שכול פרט או אירוע, מפגש או התנתקות, הנם רק אנרגיה טהורה של מתחים וזרמים הנעים באבסטרקטיות מוחלטת, סוחפים אותנו אל תוכם. דרך מנגנון ההזדהות של המערכת הרגשית שלנו עם התנודות עצמן,  אנו נסחפים אל התחושה המהפנטת שאנו אכן "חיים". ככל שהדרמה המתגלה בפנינו מסעירה יותר, תחושת החיים שלנו עוצמתית יותר, ככל שיש לנו דעות, רעיונות, מערכת אמונות ופילוסופיה אנו ממצקים את הנראטיב הנקרא; סיפור חיינו.

מי אנו בלי סיפור?

אולי התרחשות חמקמקה הכותבת את עצמה על מים ומה שנותר ממנה הוא הפעולה עצמה ולעולם לא התוצאה. אולי אנו תשומת הלב המתמקדת בתנועת האצבע הטבולה באגם ובנתז המצייר צורות מושלמות על פני הריק עצמו, מעין אד רפא של קיום שקוף, עננת חיים, המתרחשת כתפאורה רוטטת עבור מערך נסתר מהעין.

אהבה מתגלה כמשהו אחר ממה שאנו מכנים "אהבה", היא מתגלה כנקודת המתח בין הניתן לתיאור - לבלתי נתן לתיאור, נוגעת רק בזמן עצמו, לא בזיכרון שמותיר את רישומו בנו, אלא במתח שהוא יוצר.

אמנות, ענווה וחופש

עבורי כל חג חירות זו חגיגה אמיתית של יציאתי לחירות מהעבדות שעליה גדלתי בהקשר של חג הפסח. מי שזוכר את ההוצאה של כל תכולת הבית , אוורורה וניקיונה, כולל ספרים, רשתות, תריסים, סירים, בגדים, מזרונים, בקיצור הכל- לא ישכח את הטירוף.

אני חוגגת את החרות המופלאה של: "לא לנקות שום דבר לפסח, לא לעשות שום דבר מיוחד, לחגוג את ליל הסדר עם בני משפחתי מתוך חופש אמיתי ובחירה".

מאחלת לכלכם שתמצאו את החרות האמתית עבורכם ומשתפת בשני קטעי יומן המדברים על אמנות, ענווה וחופש.

אמנות.

הטעות הגדולה של האמנים היא המחשבה שיש איזה שהיא משמעות לאובייקטים האמנותיים שהם מייצרים. האובייקטים הללו ולא משנה כמה יפים ונשגבים הם יראו לנו, אינם אלא סימבול, השתקפות, הדהוד של דבר מה עמוק וחמקמק שההרמוניה הוויזואלית או המוסיקלית נגעה בקיומו הנסתר. חשפה רובד ארוג של יופי ואינטליגנציה שהאמן ברגע של הקשבה אמיתית הצליח לחלץ מתוך התוהו ובוהו, הכאוס, ולנסחו דרך יצירה אחת.

ענווה.

אמן אמיתי הוא אדם היכול לגעת בזה ולבטאו אך לעולם לא ינכס את הדבר לעצמו.

חופש

אנשים מדברים המון על חופש, על הצורך שלהם להיות חופשיים, על הזכות שלהם, שלנו להיות חופשיים, אבל  מעטים מבינים את רמת הכבילה המתקיימת בנו באופן קבוע, החקוקה עמוק בדפוסי המחשבה ומערכיי האמונה שלנו. אנו מושקעים כל כך בטוטאליות באמונות שמנהלות אותנו כחברה וכיחידים שהדבר שהכי פחות בא לנו לעשות בעולם, זה לחקור את מערכת התפיסה שלנו. כשקופצת מחשבה לתוך ראשינו, אנו אומרים: "אני חושב!"     למחרת אנו יכולים לחשוב בדיוק להיפך ואז נאמר שוב: "בעצם שיניתי את דעתי ואני חושב עכשיו להיפך". התנודה הזו של המחשבה, אינה גורמת לרובינו לשאול את השאלה המתבקשת מאליה: מי הוא זה שחושב? אין לנו דרך אחרת להתחיל ולהיפגש עם עצמנו מבלי לחקור ולשלול את אמונות היסוד הללו, לגלות מה מסתתר מאחורי הצורך לאחוז בהם. זה הוא חופש. מי אני ללא שום אמונה, אחזקה, תפיסה, דעה, מה נשאר שם?

בדרך כלל כשאנו מעיזים לעשות זאת החיים מתחילים לגלות רבדים עמוקים יותר ונסתרים יותר של הוויה . לפעמים לא צריך לצאת להרפתקאות סביב העולם כדי לגלות שהחיים עצמם הם הרפתקה מסחררת, מרתקת ושובבה.

מה שבהחלט עוזר להיזכר בזה הוא ידידנו הטוב ביותר, המוות, שמחכה לנו בסוף. מצב שהולך בכל מקרה לקחת מאתנו את כל מה שצברנו, אם זה דברים שבחומר או הישגים של הרוח.

למה לא לנסות ברגע זה לשחררם, להתנסות במוות וירטואלי בתוך החיים עצמם? זה הרבה יותר טוב מבנג'י והרבה יותר מועיל.

בלדה לרגע שלא יחזור

לילה, קיבוץ יבנה 

כשהייתי בת שמונה, בטקס יום השואה בחדר האוכל של הקיבוץ, ראיתי את השעון הגדול שהיה תלוי שם זז ללא הפסקה קדימה. באותו רגע הבנתי שהזמן מתקדם וסופר את כל הרגעים שכבר חלפו ואבדו לי וש"אני זו אני". הבנתי שאני עשוייה מכל הרגעים שמתו שהסתימו ושלעולם לא יחזרו יותר. ניסיתי לעצור את הזמן בעיני אבל השעון היה שעון גדול ומשובח ושום דבר לא עצר אותו מלנוע הלאה.

מורים רוחניים לעתים קרובות מדברים על כך שאין משמעות לעבר אלא רק לעתיד (אני מתכוונת לכך שהם מבטיחים לנו גאולה דרך התעוררות רוחנית שתקרה לנו אם נעבוד ונזיע , רק אז נגיע!)  נדמה לי שבסופו של דבר אין כל הבדל ביניהם, שניהם אינם קיימים באותה מידה. העתיד מדומיין לא פחות מהרגשות שאנו מיחסים לעבר. את ההווה בכלל אי אפשר לתפוס. ברגע שהוא נתפס הוא כבר הפך לעבר. זה משאיר אותנו עם האיכות המסוימת של המוח שלנו והרגלי החשיבה שהוטבעו בו, פרי רגשות מודחקים, פחד ורצון להימנע ממנו ועוד תכנים פסיכולוגיים ,תרבותיים, דתיים וכו'.
על כל זה אנו בונים תלי תלים של חלומות בהקיץ להם אנו קוראים מציאות. חשבתם על זה פעם למה המציאות אצל כל אחד נראית אחרת? אם היא באמת הייתה אובייקטיבית, האם היא לא הייתה נראית לפחות דומה אצל חלק מהאנשים? כל גאולה שנמציא כל משמעות שנתן לחיים, תהייה בהכרח הצורך שלנו להטיל את העבר שלנו אל העתיד המדומיין, לצור עוד סיפור בעולם של עליזה בארץ הפלאות.
גם הזהות העצמית שלנו היא פרי דמיון המספר לנו שהיה לנו עבר ולכן גם בהכרח יש לנו עתיד. כל הפעולה הזו מתרחשת בתוך עולם המחשבה שלנו, שממנו כנראה אי אפשר לצאת. כל התנסות רוחנית שאי פעם תהייה לנו , שתספר לנו על מציאות בעלת חוקיות אחרת, נשגבה ככל שתהייה היא רק חוויה שמוחנו מיד יתרגם אותה על מנת שנוכל לרוץ ולספר לחברה. המבנה האישיותי שלנו תמיד ירצה לקטוף ממנה פרח, מסקנה, ביטחון, או אפילו יתרון על אנשים אחרים שעדיין לא חוו את החוויה האולטימטיבית.

החופש היחיד הקיים, הוא החופש מלהאמין בכל הסיפורים שלנו, החופש מלהזדקק להם, החופש מהצורך הנואש ממשמעות כזו או אחרת. זה לא אומר שאין טוב או רע, אור וחושך, הם אכן מתקיימים ברובד אחר, אבל אין להם סיפור אין להם תווי פנים.
הם אינם סוציאליסטים או דמוקרטיים, אקולוגיים או קפיטליסטים פרו ישראלים או פרו אמריקניים, הם המקום בו לרגע מתוך זרימת החיים עצמה מופיע אינטליגנציה טהורה שהלב שלנו מגיב אליה מתוך אכפתיות ורצון לא אנוכי בנתינה או באהבה. במהות שלה נתינה כזו לא תאחז ברעיון ולא תשתוקק להיבנות מהסיפור הזה, למצק רעיון  לגביו, לנכס אותה. היא תופיע לרגע תעלה בטבעיות על גדותיה ותישפך וזהו. אי אפשר יהיה לספר עליה דבר, להסיק ממנה המסקנות, לרקום סיפור. אין בה גיבורים אין בה פאנץ' - ליין. מי שירצה לרקום ממנה זהות עצמית מועצמת הוא זה הממשיך להשלות את עצמו שיש עבר ועתיד והוא מתקיים בתוכם. אפשר כבר לראות שבכל פעם שהאנושות יצרה אידיאולוגיה שנראתה כמו הטוב בכבודו ובעצמו, אותה אידיאולוגיה הביאה לטבח, רצח עם, טיהור, עינויים וסבל.
אם נקבל את המוגבלות של המחשבה עצמה,לא משום שהיא גרועה אלא משום שהיא פועלת במסגרת חוקיות מסוימת ליניארית, קוטבית, נוכל להתחיל אולי להרפות מהזמן האשלייתי המתקיים בתוכנו כמתח מתמיד. נוכל להבין שהמחשבה עצמה בטבעה היא קונפליקטואלית ומייצרת שוב ושוב את אשליית קיומו של "החושב", ה"אני" המוצק המנסה לשרוד את תנועת מחוגי השעון.

הטבע, רומז לנו שוב ושוב על אופציה אחרת של זרימה. זרימה שמצד אחד יש בה זמן ביולוגי של צמיחה והשתנות, אבל מצד שני שום דבר אינו עומד במקום, מתמצק, הכל מתקיים תוך תנועה מתמדת של שינוי, גסיסה, מוות לידה והתחדשות. ממש מול ענינו משתנה הרכס עשרות פעמים ביום ואנו מתעקשים לזהות אותו כמוצק. (כרכס, כנ"צ במפה,כשייך לנו בטאבו, וגם למדינת ישראל, כתחום שיפוט המועצה המקומית וכו'...)

אולי אם נסכים למוות הזה נסכים סוף סוף גם לחיים.

בשש וחצי בבוקר התחיל הנס הזה שאנו קוראים לו גשם

"למה כשבני אדם הורסים מה שבני אדם אחרים בנו זה נקרא ונדאליזם,
אבל כשבני הורסים את הטבע זה נקרא קידמה"?

(מתוךהפייסבוק)

בשש וחצי בבוקר התחיל הנס הזה שאנו קוראים לו גשם לזלוג בעדינות על האדמה, העצים, גג  הבית, הסלעים. עלי הכותרת הדקיקים של פרחי החורף נפתחו כמו גביעים ונתנו לטיפות לגלוש אל תוכם.  אי אפשר היה להגדיר במילים את העדינות הזו . הנגיעה של טיפות המים הזעירות בעלווה של החרוב. געגועי נרטבו גם הם רוו ונספגו בחסד.

בשמונה וחצי יצאה השמש והאירה את רבבות הטיפות התלויות. הנחל למטה זרם. האוויר הקר צבט את קצה האף ואצבעותיי הסוגרות על הזכוכית החמימה של כוס הקפה. לרגע ידעתי שלא סתם זכיתי, שחייבת אני לדבר את הדבר בשפתיי, לגעת בליבותיהם של בני האדם ולהזכיר להם שהאושר הטמון בפשטות הזו, הוא הדבר שאנו מחפשים אחריו כל חיינו.

המלאות של גן העדן היא כאן ואינה נמצאת אי שם במרחבים שלאחר המוות. אלוהים נתן לנו את גן העדן על מנת לעבדו ולשמרו, ואנו מאבדים אותו נתח ועוד נתח, מלבישים אותו שלמה של קניונים ובטון ואספלט, צפיפות וכיעור.

המשאב היחיד שלא יהיה נתן לעולם להחזירו לקדמותו הוא הטבע על מגוון בעלי החיים, הציפורים, החרקים, הצמחים, הסלעים, המתקיימים בהרמוניה בלתי נתפסת בתוכו. גן העדן הוא היכולת שלנו להיות שרויים בתוך טבע בלתי מופרע, בשקט, ממוזגים עם כוחות הריפוי והיופי הקורנים ממנו ללא מאמץ.

הקפיטליזם והדרוויניזם לקחו מאתנו את הרגע הנטול תנועה כלפי העתיד, הרגע החף מכל צורך לשנותו. רגע שאין בו פגם, שהוא שלם וטהור.  פרוייד והפסיכולוגיה המודרנית הפכו אותנו ערים לכאוס הפנימי שלנו, לקולות השונים המתווכחים ורבים בתוכנו. הפכנו לתלויים על חוט דק ואכזרי של מודעות עצמית לחוסר השלמות שבנו. אולי בכלל אין אבולוציה, אלא ההפך יש דה-בולוציה, הליכה לאחור אל תוך הכאוס אל תוך הגיהינום הנחשף דרך העיוורון שאנו מגלים כלפי הפלנטה ומרקמי החיים המהממים החיים בתוכה?

כולנו אוהבים לנסוע לחופש למקומות שהמודרניזציה עדיין לא הגיע אליהם, אבל כשליד הבית שלנו הולכים לעקור חורשת אלונים בת חמש מאות שנה(וזה קורה בימים אלו בכרכור, ליד הגינה הקהילתית)  אנו נדים בכתפינו וקוראים לזה המחיר של קידמה. כולם בארץ מתפעלים מיופיו ושונותו של הישוב כליל שבגליל, אבל אף אחד לא עוצר לרגע לחשוב שפעם מתחת לכל הבטון הזה שמכסה את הציליוויזציה שלנו היה הכול נראה כמו בכליל. ושעדיין אפשר לעצור את הבולדוזרים, שאינם פרי "פורס מאג'ור" אלא תוצאה ישירה של הבחירות של כל אחד ואחת מאתנו.

המון המון אנשים חושבים כמוני, אבל מעטים מסוגלים להיות ממש מעורבים והילחם בתופעה העצובה הזו. מה שקורה הוא שכל אחד מתחיל להילחם רק כשאלימות הבלתי מתקבלת על הדעת של הנדל"ניסטים, או גורמים ציבוריים ופרטיים אחרים, מגיעה לחצר ביתו.

מי נאבק כרגע לעצור את חוות הגז ההולכת להיות ממוקמת בצמוד לישוב בת שלמה וליד שמורת טבע שהוכרה על ידי אונסקו כאזור בעל ערך מורשת עולמית? אנשי בת שלמה, קבוצה קטנה שאפילו המועצה האזורית שלהם( חוף הכרמל), הגוף הציבורי שהם בחרו בראשו רק לפני מספר חודשים, אינו תומך בהם. כן מדובר בכסף, בהרבה כסף. תמיד הרי מדובר בכסף.

כל מי מאתנו שיודע עמוק בתוך לבו שהעצים והצמחים והגשם הם  חלק בלתי נפרד מגופינו ונשמתנו מחויב להשמיע את קולו, מחויב כלפי עצמו וכלפי ילדיו ונכדיו, לשמור על גן העדן שנמצא כאן. החסד של הגשם מזכיר לי שאנו תלויים על כדור מסתורי בתוך יקום אינסופי ושכל תושביו החיים בו אחים הם.

בבוקר על הדק מול הסלעים האפורים

בבוקר על הדק מול סלעים האפורים, שוב החורף ואני מחפשים להתאבד אל תהום מרחיקת לכת. 

אני נחשפת לחלק בתוכי שרוצה לקפוץ מעבר לחוויה האנושית המוגבלת  מעבר למוח המותנה מעבר לתבניות המוכרות, שמוכן להטיל את עצמו מחוץ לעצמו באלימות המטלטלת את מרקם חיי כל מספר שנים מחדש.

אני עוצרת באמצע היוגה ושוללת כל סמכות שאי פעם אמרה לי כיצד עלי להניע את גופי. השאלה העולה בי חותכת את האוויר האפרפר הלבנבן הסמיך.

"האם את מוכנה להרפות מכל מה שידעת אי פעם. אבל מהכול?"

הגוף מתחיל מחדש לנוע במקצב משלו, אני רק מצייתת לזמן, מונשמת, ננשמת.

הקצוות שלי אוחזות בתבניות ההגיוניות של החיים המוכרים. פרנסה, נשים מצלמות, העולם שבחוץ, הצלחה. כל זה נמצא בפריפריה של התודעה של הגוף החושב שיש כאן עניין של חיים ומוות, הישרדות, אימהות, אחריות. אבל במקביל קורית נסיגה זעירה כמו ההתמעטות של האור בסתיו. נסיגה מהפריפריה מהעור מהמוכר אל מקום אחר. קיימת ידיעה בתוך הכאוס שרק שם מתוך החשיכה שאינה יודעת את עצמה יכולה לקרות התנועה מעבר.

דני נסע לקנות עוד חומרי בנייה ובידוד וצבע וירקות אורגניים וסוף סוף נשארתי לבד מול המוות. בנוף הירחי של המקום אליו עברנו לגור, אני גוססת לבדי מטילה את עצמי מעבר לסלעים. (שתי יריות בוואדי. אנג'י הכלבה רועדת לרגע מסתכלת עלי מחפשת ביטחון).

חזרתי לכאן. לא במובן שהייתי כאן לפני כן. באתי לגור כאן רק בשנה האחרונה, אבל החזרה שאני מתכוונת אליה היא כמו חזרה גנראלית לסוף המתרחש מרגע לרגע. 

כבר לא מחפשת הארה רוחנית, כבר לא צמודה לאף מורה והחיים עצמם מתגלים כסמל של עצמם. התת מודע אינו רובד עמוק יותר של החוויה האנושית אלא רק מקום המסכם את התבניות לכדי צורות, מצייר סמלים תלת ממדיים כמו שביל, שער, האם הגדולה, על מנת לשמור תיעוד שהיינו פה.

כי באמת באמת באמת לעולם לא נדע אם אנחנו קיימים או לא.

האם אני מוכנה לחיות מבלי לספר לעצמי שיש משמעות לכול זה? מבלי לאחוז באף נראטיב? לפעול ללא מניע? לזהות את היווצרות הסיפור המתרחשת בכל רגע מחדש? האם אפשר לחיות כך?

חורף שאינו חורף מונח על הסלעים והוואדי, תפילות נושרות מהמצוק ומתרסקות אחת אחרי השנייה אל התהום. הגשם אינו נענע להן ולי. שקט.

ציפור שקטה, חרשת ואמיצה

שושנה עם בובה ועגלה.

אתמול בשיעור יוגה חילקה לנו המורה אטמי אזנים על מנת שנוכל לשמוע את צליל הנשימה שלנו בצורה טובה יותר. מאז לא הסרתי אותם.

ממד שלם של חיים החל להפרש בפני באמצעות השתיקה שאפפה את העולם החיצוני. פתאום היה שקט. הנשימה כשל חיית פרא שאבדה רסן, החליטה להשתולל בתוכי. הקשבתי לחייה הזו, לצעדיה על פני האדמה שנשמעו מבפנים כמו תופים גדולים מכים, אחת שתיים- אחת שתיים. הבטן והראש הפכו לתיבת תהודה שבה מתחוללים אלפי נקישות, חריקות ובחוץ הכל נדם.

"אף אחד בעולם לא מפריע לי להקשיב לעצמי, אף אחד לא מפריע לי... להקשיב לעצמי". כמו נס פח השמן והלחם עם הדגים של כריסטוס, ותחיית המתים ועוד כל מיני ניסים קטנים וגדולים, קיבלתי את עצמי בחזרה. הגוף התחיל לזוז מעצמו, מוסיקה רחוקה תפסה שליטה על אברי וטלטלה אותם כבובת סמרטוטים וגעגוע ענק כמו הגל העצום שהופיע במשך שנים בחלומותיי שטף את הווייתי בהזכרות מתוקה.

כן, כך בדיוק היה כשהייתי בת חמש. כל כך לא החשבתי את עולמם של המבוגרים, כל כך לא התעניינתי בחייהם המשמימים, שיכולתי להיות קשובה. כל הזמן הייתי קשובה וכל הזמן שמעתי. אבל לא את ההוראות והנחיות ודיבורים וציוויים והפחדות ואיך צריך ומה צריך, אלא לחית הפרא הזו שהסתתרה בתוך הגוף שלי. חית בר קטנה מלאה בחושים לא נפרדת מהעשבים והרמשים הזוחלים בהם ובתוכה. יכולתי פתאום להבין את התלונות האינסופיות שהיו להורי ולמטפלות בקיבוץ על האוטיזם הקיצוני שלי. אוטיזם שגרם לי למחוק את קולותיהם הרמים, הנוזפים, עוד לפני שהגיעו לאזני. לפעול כאילו מנגנון רחוק וחיצוני מפעיל אותי מבפנים, מתעלם מהם בכוונה. כל הפעמים שעמדתי בפינת הכיתה עם הראש לקיר, כל הפעמים שלא לקחו אותי לים, כל הפעמים שמשכו לי באזנים, שנזפו בי, שהאשימו אותי, שהלכתי ברגל לבית הספר דרך השדות, הכול נבע מדבר אחד בלבד, מכך שהקשבתי לקול שהיה חזק מהדיבור שלהם.

 בסלון של המורה שלי ליוגה, על המזרון הדקיק האדום פרשתי כנפיים והתחלתי לדאות מעל המצוקים. ציפור שקטה, חרשת ואמיצה. ראיתי את הכניעה העצובה שכמעט כל הילדים בעולם, בסופו של דבר, נאלצים להשלים אתה. תפיסות העולם ההישרדותיות, האומללות של המורשת האנושית, המושמעות שוב ושוב והולמות בכוח עצום בנפש הילד הרכה. הולמות בצורה של הוראות, הנחיות, איומים ועונשים, עד שההקשבה המתוקה הפתוחה לרוחות השמים נעלמת נמוגה ונשכחת. עד שהילדים, שאנו כל כך מתלהבים מהמתיקות שלהם, יום אחד מוקדם מדי בחייהם הצעירים, נראים כמו מבוגרים עצובים בפנים רכות של ילד. מסע בלתי נמנע של אונס שאנו כהורים עברנו ועכשיו אנו מעוללים לילדינו בגלל אמונות יסוד שלא העזנו לחקור, לבדוק עד הסוף, ואולי פשוט לשלול, על מנת לאפשר למשהו חדש ושמח יותר לחיות.

מי צריך הצלחה בחיים, שפרושה בית של מאתים או חמש מאות מטר ומכונית שעולה כמו בית של חמש מאות מטר? מי צריך  ללמוד כל החיים דברים משעממים על מנת שנוכל לעבוד בדברים עוד יותר משעממים, על מנת שנוכל לקנות דברים מיותרים ולהפריש פנסיה שמנה, על מנת שנרגיש ביטחון. מי צריך ביטחון אם המחיר הוא וויתור על החיים עצמם?

כל זה נפרש לפני עם שתיקת העצים, דממת הרוח, דומיית הרחוב. שני אטמיי אזנים בצבע כתום עז, שנתחבו ליום שלם ומנעו ממני חוש בסיסי אחד, אפשרו לי לצלול למעמקי האוקיאנוס של הקשבה. 

תמימים ועירומים

בדרך לתל אביב בקרונות השמורים, פיסת בורגנות אליטיסטית, אוטיסטית, עוטה גינונים של מחלקה ראשונה. קרעי שדות טסים, עמודים מתנגשים בשמש פורסים את השמים לרצועות של תכלת ריקה. האנושות דוהרת באמצעות טכנולוגיה מתקדמת למקומות מעבר להגדרה, מעבר להשגה, מעבר לחיים. לאן את הולכת? לאן את נוסעת? תגידי לאן?

הפונקציה של המוח המכונה מחשבה, כמו תאונה קטלנית שפגעה בנו והפכה אותנו לנכים. אנו קורבנות של תפיסות העולם שלנו, של האינטרפרטציה המוגבלת והתגובות האוטומטיות המפרשות את המערכת החושית שלנו. אנו רואים בחוץ את מה שחינכו אותנו לראות, את מה שנוח לנו לראות. מאמצים בשמחה כל דבר שלא יכריח אותנו לבקוע את קליפת הקונצנזוס המשמימה והמכאנית המכתיבה את בחירותנו.  מדוע אנו יכולים לעבוד בטרוף כל כך הרבה שעות ביממה, להשקיע את כל מרצנו בלהשיג חפצים מתים שלעולם לא יסבו לנו כל אושר, אך לעולם לא נטרח לחקור את המנגנון של מערכת התפיסה הגורם לנו להאמין ללא עוררין במחשבות המקובלות של תרבותנו?
הרי אם נתחיל להעביר בפשטות את תשומת לבנו פנימה אל המרחב שעליו פועלים כל הכוחות החיצוניים הללו ונפסיק לקבל אותו כמובן מאליו, אולי נתחיל לראות מה מסתתר מתחת לכול הדקלומים, הציטטות, כותרות העיתונים, הכרזות השדרנים. נתחיל לגלות שתחת הכותרת "חופש" ודמוקרטיה, קימת מערכת צינית הרואה בנו ההמון חסר הפנים: "צרכנים".
פשוטו כמשמעו, תפקידינו בעולם החופשי שבו נתן לנו "חופש בחירה" הוא בעיקר החופש לצרוך מוצרי "צריכה".

אנו רצים לתל אביב ברכבת עובדים כמו מטורפים, חוזרים הביתה מותשים, בדיוק בזמן כדי לצנוח מול מקלט הטלוויזיה שבאמצעותו מיד נקבל שטיפת מוח הגונה, בדבר מה צריך שיהיה ברשותנו, איזה בית או מכונית כדאי שנרכוש ובעצם: מי אנו אמורים להיות.
עם הדימוי של בית החלומות אנו מקבלים גם עצות בקולות קטיפה ובחיוכים בלונדיניים על איך נמלא אותו בג'אנק נוצץ על מנת שילדינו יוכלו לשחק בצעצועי פלסטיק מכוערים ומטופשים. הפרסומות מציירות לפנינו עולם אשלייתי של דימויים סינטטיים ואנו משתעבדים לחלום, מוכרים את חיינו בנזיד עדשים ריק מתוכן.

התוצאה היא חורבן. חורבן של הדבר היחיד בעולם היכול להעניק לנו שלווה, מלאות, ושמחה, ללא כל עלות – הטבע.

ככל שהטבע נעלם ומערכות מתוכננות של כבישים, אספלט, צורות נשלטות של ארכיטקטורה, הופכות להיות העולם אתו אנו באים במגע, הגוף והנשמה מתכווצים ו"המחשבה" תופסת עוד נתח, עוד שכבה של קיום נגזלת מאתנו.
אני מרימה את מבטי מהדף ומתבוננת החוצה.

מחלונות הרכבת ניבט אזור התעשייה ההרוס של צפון מפרץ חיפה; קרוניות מעוקמות, מכלי פלסטיק, שרידי טכנולוגיה שסיימו את חייהם. קילומטרים ארוכים של חומרים מתים שכובים על צידם במקום שפעם זרם נחל, גדלו עצים ועשב. עכשיו רק צחנת הקישון, גוף המים השחור שהיה פעם מים חיים שחיות ובני אדם יכלו לשתות מהם, לשחות בהם- זורם גווע אל הים.

חוץ ממני אף אחד לא מסתכל, כולם שקועים בסמארטפונים, אף אחד לא רואה. עולם וירטואלי הולך וכובש את המקום הפראי שבו אלוהים התהלך בגן ואנו היינו בו תמימים ועירומים.

איך לדעת מה הוא הקול האמיתי בתוכי?

בבוקר על הסלעים מקשיבה לצלילי אביב מוקדם, שקדיות פורחות בעננות צחורות בוואדי הכהה מולי. אור צונח ונעצר במצוקי המדרון, מתיישר לקו אלכסוני, משפכים זהובים מאירים את העצים והפריחה מאחור. קפה מר מתוק.

מתוך האוויר המתחמם, הצונן, עולה שאלה. אני מקשיבה לה.

איך אפשר לדעת מה הוא הקול האמיתי בתוכי?

פתאום נדמה לי שכל חיי הייתה זו השאלה היחידה שהייתה ושבאמת יש לה משמעות. הרי הכל נגזר ממנה. כל התלבטות המובילה לבחירה, סוללת את הנתיב לבחירה הבאה, לסגנון החיים, למערכת הפסיכולוגית הממהרת להתקשר ולאמץ תבנית קיום מסוימת. החיים הם הנגזרת של כל רגע אשר בו אנו מעדיפים דבר אחד על פני השני. השאלה הזו היא העורכת הראשית בסרט שאנו קוראים לו: החיים שלי.

יש כל כך הרבה קולות בתוכנו. כל אתגר שהחיים מניחים לפתחנו דורש מענה. גם אם אין אנו נענים לאתגר ונותנים לזרימת האירועים לבחור עבורנו, גם אז בעצם מתרחשת בחירה של פתרון מסוים. איך אני יכולה לדעת מסך כל הקולות הנשמעים מהו הקול האמיתי יותר?

נדמה לי שבהוליווד פתחו ז'אנר שלם של סרטים שהקתרזיס שלהם המופיע בדך כלל בחלק האחרון של הסרט, הוא הרגע בו מפנה הגיבור עורף לבחירות הפחות "מוסריות" של עצמו, פונה כנגד הנוחות, הפחד, החולשה, הרצון בעונג ובביטחון, ובוחר בדבר האמיתי העמוק יותר. כצופים אנו יודעים שהדבר היה מונח שם מתחילת הסרט. אנו הופכים למעין "סופר אגו" של הגיבור, "סופר אגו" המחכה בסבלנות לרגע המכונן, רגע החניכה וההתבגרות שלו כאדם. זהו הרגע שבו הוא ייעצר על הדרך המובילה לאבדון רוחני ומוסרי ויבחר בקול האמיתי והטוב.  זהו רגע של "אל חזור", רגע לא הישרדותי, שגם אם מחירו יהיה מוות פיזי, באותה נשימה יהיה זה רגע הלידה מחדש. (כל זה מתרחש ממש מולנו על המסך, אנו  צופים בגב הפונה אל הדרך הסלולה והגיבור פותח בריצה לכיוון אותו השאיר מאחור- המוסיקה נוסקת, הכינורות עולים בוכים באקסטזה ).

למרות הציניות יש כאן יסוד אמיתי, אנו לא מתרגשים סתם. הסצנות השטוחות הללו מבשרות על חיפוש אותנטי הקיים בכל אחד מאתנו, רק שבניגוד לסרט אין רגע אחד מכונן שבו קורת הבחירה. החיים הם ממזרים יותר, תובעניים הרבה יותר, הם דורשים מאתנו לבחור שוב ושוב ושוב.

זה לא שאפשר לענות על השאלה הזו ברשימה סדורה של עשרים סעיפים שאם נבחן על פיהם כל רגע בחירה מכונן – נבחר נכון יותר. השאלה מפנה אותי למקום אחר שקט מאוד, מקום שבו יכולה להתרחש בכלל הקשבה לאתגר, לשאלה, להתרחשות, לבחירה.

ההקשבה יכולה לעזור לנו למצוא את המניע הנסתר בכל כיוון. המניע עצמו תמיד צלול יותר מהאופן שבו מופיעה המורכבות המתישה של סעיפי הקונפליקט. למשל אם המניע הנסתר הוא צורך בביטחון, פחד, עצלות, חוסר רצון לנוע מחוץ להרגלים מקובעים, כנראה שכדאי ללכת מעבר לו ולבחור אחרת. באופן ממש מעצבן החיים מעצבים את אירועי הבחירה כך שלכל כיוון יש מחיר. הנקודה היא אינה המחיר הנגלה בהכרח, אלא המחיר הפנימי העמוק יותר. אם נבין שבכל רגע של בחירה יש גם רגע של חניכה, נוכל לדעת בקלות מה מאתגר אותנו יותר, מה דורש מאתנו לצמוח מעבר לגבולות המוכרים. לעומת זה בקלות רבה נוכל להבחין במה משאיר אותנו קטנים ומכווצים.

 אם אתם חווים שהיתם בצומת הזו כבר כמה פעמים ותמיד פניתם שם ימינה מכוון שאת הדרך משם כבר הכרתם, זה הרגע לפנות שמאלה.

יש לבחירות הנכונות ניחוח משכר של אי וודאות, של הרפיה אל תוך תהום, של סכנה, של חכוך עם משהו חדש, לא מוכר. אני קוראת לזה חיים.

כמו שאמר רומי, איך לומדות הציפורים לעוף? הן נופלות אל התהום ושם צומחות להן כנפיים.