האומץ של העצים

זה כבר היום החמישי לרוחות העזות המטלטלות את ענפי העצים  בתזזית. הטבע נאלץ להישאר בחוץ ולעמוד בתנועה הפראית השקופה של מיליארדי חלקיקי אוויר המכים בחוסר התחשבות ברקמה העדינה של זמן בוטני, בריאה איטית אימהית היולדת עלה ועוד עלה בסבלנות אין קץ.

האומץ הזה של העצים להישאר מחוץ  לבתים המוגנים ולספוג את הכוח העצום שזז חסר התחשבות, נושם ונושף כמו חיית פרא ענקית בצמרותיהם, נוגע בי.

האומץ הזה נוגע בי עמוק, מכריח אותי לתהות על הנקודה המסתורית הזו במרכז הלב שמתחילה לכאוב. אין זה כאב על אובדן או סוג של צער המוכר לי בדרך כלל, זהו כאב אחר.

למרות הרעש הסואן בחוץ והענפים המכים על קירות הבית, אני מוצאת שאפשר להסיט בעדינות את תשומת הלב אל תוך הנקודה הזו, לנוע אל מעמקיה, אל החושך הקטיפתי הרך שקרן אור חיצונית מעולם לא האירה. ככול שאני מרפה לתוך הנגיעה הזו הכול נעלם ונוצר מחדש כפי שהוא באמת, נטול מילים.

שום רעיון, ניסיון לתפוס או להבין אינו יכול להמשיך להתקיים שם. כול מה שאי פעם נאמר לי, כול מה שאי פעם האמנתי בו מתמוסס אל הפעימה השקטה הממשיכה לנוע פנימה. הכול כואב ושקט, קרוב יותר משקרוב יכול להיות. כול החיפוש הזה אחר הארה נראה כול כך גס וילדותי. "אין שום סמכות בעולם" אני ממלמלת לעצמי "מעולם לא הייתה, זה רק זה, פה ועכשיו בתוכי ושקט, למה חיפשתי בחוץ כשזה בפנים"?

החתול הג'ינג'י שלנו מתיישב על ברכיי ומתחיל לגרגר. "אולי יש הארה לגברים והארה אחרת לנשים"? אני חושבת לעצמי תוך כדי שידיי מלטפות את הפרווה הרכה הנכנעת לאצבעותיי הסוללות בה נתיבים של מגע ורוך.

העצים מוכי הרוח מתכופפים בתוכי, מרכינים ראשם לפני הכוח המטלטל אותם כבר חמישה ימים ברציפות. אני בוכה.

למה בוכה? לא יודעת למה. הכול כול כך קרוב, איך אפשר לאהוב באמת, להישרף כך ללא הפער המתוק הזה שנועדנו לנצח?

הלב הוא המקום החי הפועם הנמצא בדיוק בין דואליות ואי דואליות, בין אחדות מוחלטת לבין הבריאה המתפוצצת באלפיי מופעיה, ססגוניותה, מורכבותה.

אני רוצה לומר לכול אישה שהייתה אי פעם בכול סוג של מסע רוחני שאלוהים נמצא בדיוק בתוך מרכז הלב שלה. שכול מה שאי פעם נוכל לעשות זה להיכנע רק לזה. שיש משהו בנו הנשים שבאמת באמת יודע, ושהאסון הגדול ביותר שלנו הוא כניעה מתמשכת לסמכות של רעיונות (או מורים) במקום ההקשבה הפשוטה והמידית הזו למרכז הלב.

 יש שם מרכז מלא תבונה, יותר נכון, יש שם מרכז שהוא התבונה עצמה. יש שם ידיעה פשוטה שממשיכה לזרום ואינה עוצרת לעולם. כול מה שהדבר דורש הוא הקשבה מלאה, שאינה  מתמצקת לרעיונות, הבנות ותפיסות. הקשבה מלאה המוכנה להינגע לרגע ומיד לשחרר הכול לפני שמשהו הופך לרעיון או תובנה מוצקים בתוכה.

הרוח כבר מרפה מעט, העצים מותחים זרועות מהוססות אל האוויר והעלים ממשיכים לצמוח במסירות סבלנית.
עוד רגע תתחלף התנועה הפראית הזו בעננים שמנמנים וגשם ירד על האדמה והצמחים. 

.

הכמיהה לאינטימיות

רחוב המייסדים כרכור, שמש חורפית זוחלת לאיטה אל הכפור הצלול, משרטטת בתנועה סבלנית את הזמן הנמתח בין ישן  לחדש. בתים צנועים עם מרפסות רעפים נחבאים בין עצי פקן ואבוקדו  למול טור בניני דירות חדי זוויות באפור עכבר וחניות מקורות.

הזמן זורם וקופא, בדיוק אל נקודת האיפוס בה אני יושבת וכוס הקפה בוערת בין כפות ידיי.

מאז שהתחלתי לכתוב את הבלוג הזה, משהו החל לנוע בתוכי כמו עובר המותח לפתע זרועות רכות ואיתנות כאחד ומתכוון לצאת אל אוויר העולם. ככה באומץ שאינו שלו, הוא נוטש את הקן החמים האפל ופורץ אל האור.

שנים של התבוננות, נגיעה, מישוש והסכמה להישאר חשופה, שנים של מוכנות להתנפץ מבלי לעשות חשבון לכאב שנדמה היה ששוב ושוב הולך להרוג אותי. שנים. בבת אחת הסתיימה תקופת האינקובציה, הדגירה הסבלנית, והלידה הזו קורית חופשיה אפילו ממני .

יש הסוברים שהרצון העמוק הבסיסי ביותר הנמצא באדם הוא הרצון בעוצמה (ניטשה). אני מגלה שהרצון, הכוח הגדול והעמוק ביותר הנחבא בתוכנו הוא הרצון לאינטימיות. זו כמיהה המלווה אותנו מהרגע בו עזבנו את אפלת הרחם ועד מותנו. זו כמיהה המשנה את צורתה בכול גיל; מהצורך של התינוק להיצמד לאמו, הצורך להתמזג דרך התאהבות וסקס, הצורך לבנות משפחה, קהילה ואפילו הצורך להשתייך לעם. מעגלים הולכים ומתרחבים של אינטימיות המוצאת את ביטוייה במיליארדי צורות שונות ומשונות.

אמנות, אהבת טבע, חקירה מדעית, פילוסופיה, פורנוגרפיה, קולינריה, רוחניות, כול אלו הן  צורות של הענות לכמיהה לאינטימיות, להתמוססות אל תוך האובייקט אותו אנו בוחנים או שואפים להתמזג עמו. הקולנוע מצליח יותר מכול מדיה לייצר את תחושת ההיעלמות הזו. סרט משובח הוא סרט בו שכחנו את עצמנו לחלוטין ונעלמנו אל קרביו המפותלים עד שהיינו לאחד עמו.

מה היה קורה אם היינו מתייחסים אל המוות עצמו כסוג של חזרה אל תוך האינטימיות העצומה  שמקיפה אותנו. חזרת חומרי הבריאה שהרכיבו את גופינו אל מקורם הבראשיתי בחיק האדמה. ההתמוססות הסופית של החומר הנפרד לכאורה אל רחמה העצומה של גאיה הנעה ומתאחדת גם היא אל היקום האינסופי? אולי היינו מגלים יכולת גבוהה יותר להיות באינטימיות עם החיים ועם המוות.

חדוה

כביש החוף נמס אל תוך הים

כביש החוף נמס אל תוך הים, רסיסי קצף מולבנים שואגים מתנפצים לרגע על החוף ומיד מרחפים אל-על כציפורים חסרות משקל. השמים צונחים מטה מאבדים גבולות אל תוך החול, האספלט, האדמה.

הכביש השחור הרטוב תחום על ידי גדר ההפרדה; פה הסופה, הפראות הים שיצא מכלל שליטה ומכה בסוכות הרחצה העירומות, ומכאן: המכוניות, הנתיבים המסומנים בצהוב ולבן, הסדר והשפיות.

הסערה כמו מבקשת לערבב לבלול להרוס את הגבולות בין חומרי הבריאה הנפרדים, מאתגרת ומטיחה אותם זה בזה מעבר לקצוות של עצמם, מבקשת למחות את החלוקות, להחזיר את מעשיי בראשית כולם לאחור למצבם ההיולי הראשוני.

לא פלא שהסופה הזו פוגשת כול כך הרבה היסטריה בתוכנו ובאמצעי התקשורת שלנו. האזהרות החמורות, הניסיון לצפות כול מהלך ולנסות לבלמו. זהו ניסיון נואש של תרבות שלמה לייצר את הבלתי אפשרי: תחושת ביטחון, נוחות ושליטה כמצב קבוע. הניסיון שלנו לשחק שח מול הלא נודע הפראי והבלתי ניתן לציפייה.

עכשיו ספונה בבקתה שרק סיימנו לבנותה ורוחות מערביות מכות בחלון הגדול ובחרוב שענפיו נקשרו לסלעים מבעוד יום, אני נרגעת סוף סוף אל הדבר האמיתי. מזהה שהפחד שגאה בי אל מול הדיווחים ששטפו דרך האינטרנט היה גרוע בהרבה מכול אי הנוחות הנמצאת כאן עכשיו. יותר מהנזילות, הברד, הרוחות הקפואות, הקור החודר לעצמות, אי הוודאות וחוסר האונים, הכול נראה קטן ממה שהמחשבה ייצרה בתוכי. הפחד מהפחד תמיד מפחיד יותר.

 חדוה

התנועה הרכה פנימה

עץ אלון בחלון ביתי במהלך הסערה השבוע

עכשיו שהגשם יורד לבסוף, משהו מבפנים נעזב. 

כמו תקתוק של שעון שהפסיק לנסות למפות את הזמן החולף ובמקום זאת הוא מקשיב, נענה לרטיבות  לרסס הטיפות על הזגוגיות השקופות, לעצים המתעוררים מחדש לחיים.

נהיה מקום פנוי מבפנים למשש לא רק את היופי הרטוב בחוץ אלא גם את התנועה הרכה פנימה.

שם בתוך השקט העמוק הקטיפתי מתחילה הנסיגה הזו מכול התכנים המהבהבים בשמי ההכרה, טרדות, תמונות, זיכרונות, תכניות לעתיד, דיבור, פטפוט, צורות רפאים המתמצקות לרגע מול פנסי תשומת הלב ומיד נסוגות אל האופק, דוהות ונמוגות.

אני מגלה שרוב חיי ניסיתי לארגן את התכנים הללו, ניסיתי לאלף אותם, לחנך אותם, לתרבת אותם, להפכם לרוחניים, ענווים, ראויים. קבלתי עצות, עברתי תרפיות, חשבתי מחשבות חיוביות, חוויתי אנרגיות. תמיד, תמיד בקונפליקט עם מה שהתגלה בהקשבה לפטפוט הזה. תמיד בתחושה שהתוכן הפנימי הזה חייב להשתנות ועל ידי כך אהיה האדם שייעדתי עצמי להיות.

אבל התכנים, תכולת הרפאים של ההכרה המשיכה בשלה, נובעת חסרת שליטה, נעה על ציר הזמן מהאופק הנמצא מולי אל האופק הנפרש מאחור, מספרת לי מה עוד נשאר לי לעשות עם עצמי לפני שאגיע לקו המטרה.

עכשיו כמו שעון שהפסיק לתקתק אני רואה בבהירות שיש שני סוגים ברורים של מסע רוחני:

האחד- עוסק בתכנים העולים בתודעה; מארגן אותם, משנה אותם, מוסיף אמונות, תפיסות, ידע, יכולות, חוויות (וכול זה נובע מהתפיסה שמה שעולה בתוך התודעה הוא מי שאני).

ממול- יש אפשרות אחרת הרבה פחות קוסמת, והיא:

להפסיק לעסוק בתכולה, לא משנה עד כמה היא מהפנטת, לא משנה כמה היא אינטליגנטית ומרתקת, לא משנה עד כמה היא מייצרת תחושה של הבנה או ראייה חדשה. להפסיק להתעניין בתכולה ובמקום זאת לחקור את המרחב שמתוכו היא מופיעה.

זה אומר שכול פעם שתעלינה תשובות הן תהפוכנה לתכולה ואז אפשר להרפות מהן  ולחזור ולחקור שוב רק את המרחב שבא אתן במגע או שבתוכו הן מופיעות.

החקירה הזו אינה מובילה לשום הבנה מוצקה, אלא להיפך היא מפוררת את כול מה שנצבר אי פעם במערכת. היא אינה מעניקה לחוקר שום דבר, אלא להיפך היא לוקחת ממנו כול דבר שאי פעם היה לו. אבל באופן שאינו נתן להסבר, היא גם מסירה איזה משא כבד מנשוא שמשום מה נשכח על כתפיו.

חדוה

הציפייה הזו לגשם

  

הציפיה הזו לגשם לרגעים הופכת לתחינה עצבנית: "נו כבר אלוהים, מה הבעיה לארגן לנו קצת גשם, מה כבר ביקשנו "?

למה את מתפללת אני אומרת לעצמי, למי?  

למרות כול מה שאני יודעת, התפילה הזו מנצחת את השפתיים את העפעפיים, נפלטת החוצה. והמילה הזו אלוהים, אלוהים אדירים, למה להשתמש בה בצורה כול כך חסרת אחריות? מה הקשר ביני ובין השפתיים המורדות הללו, הלב הזה הסרבן ששנים של חקירה עמוקה אסרטיבית מפוררת אמונות שווא, לא עזרו לו להבין שאין למי להתפלל? מאיפה זה בא, למען השם? מאיפה הדתיות החבויה הזו המנצחת אותי בכול פעם שמופיעה מצוקה?

אני לא מאמינה בדואליות הזו. אני לא מאמינה במערכת היחסים הילדותית הזו שבין האב הגדול המקשיב לצרכינו ומכוון את המאורעות בשרירות אכזרית או בלב נכמר. כבר שנים בכול פעם שהשיחים היבשים והעצים המאובקים נראים כאילו הגיעו לקצה של עצמם ואם לא תרד אף טיפת מים מהשמיים, הם יהפכו לאבק חום ויתפוררו על המדרון ממול, מתחיל המלמול הזה.

האם זה בגלל שגדלתי בבית דתי? או שאולי כולנו כך לא משנה מה הבנו או לא הבנו, הפסיכולוגיה ממשיכה לשתף פעולה עם הצורך הבסיסי הזה לשמים מלאי משמעות.

האם יכולה באמת להתפתח עצמאות פנימית והסכמה לחיות על קצה המסתורין מבלי לאחוז בו, מבלי להשתמש בו לשום נחמה? האם נתן לחיות כאילו הרגע קפצנו ממצוק "הידוע" והאוויר הריק מחזיק אותנו בחלל באורח נס, מבלי להתערב לטובתנו?

עכשיו, אני באה במגע עם האפשרות הזו. משהו פראי בועט בצלעותיי מבפנים. הלב כמו תינוק שהגיע זמנו להיוולד, לצאת לאוויר העולם מתחיל להשתולל, כמו סוס המריח את האורווה הוא שועט אל החלל הריק.

"זה מה שחיפשת!" הוא אומר לי "לא את השחרור שעליו מדברים המורים הרוחניים, אלא את זה".

(שום "זה" אינו מתמצק בחלל).

הלב פראי אף יותר מגביר תאוצה ונוסק, רק צחוקו נשמע מתגלגל. הכול הופך לחי ולא צפוי מלא איזה אהבה חושנית חסרת אובייקט, מבלבלת, סוערת. כול מה שהחושים פוגשים מועמד להיות הסיבה להתרחשות הזו, כאילו חייבים לשפוך אותה על משהו או מישהו, אחרת המכל שממנו היא נובעת יגאה על גדותיו ויתפרץ. 

הנחמה המוצעת במערכת היחסים עם אלוהים נראית כול כך מוגבלת מול הדבר הזה.

ובכול זאת בכול פעם שהעצים צמאים והוואדי ממול נראה כאילו הכול הולך להתפורר לאבק מהיובש הזה, אני מוצאת את עצמי ממלמלת תפילה.

חדוה

מדיטציה

24.11.13

בוקר. עדיין סתיו מאוחר. ללא גשם. צפייה.

כיסוי המיטה הירוק המחוספס מול החרוב הזכרי הפורח.

נשימה עמוקה וצלילה בעיניים עצומות שנפתחות מיד בחזרה. משהו מסרב לוותר על חוש הראייה. צלילה שניה פוגשת גושים עמוסי זיכרונות ותמונות, דאגות, הרהורים. לאט מתחילה לקרות מעין הפרדה בין תשומת הלב עצמה לבין התכנים המופעים בתוכה.

מתגלה המודעות למרחב הפוגש את האובייקטים המופיעים ונעלמים בו זה אחר זה.

יש רכות ועומק תחושת חלל קטיפתית פועמת מכילה, הזמן בולם לאיטו. כמו מכונית שחורה עתיקה העוצרת ברחוב לא סלול חשוך תחת פנס מסוגנן. ההתרחשות כבר מזמן השאירה אותי מאחור, פוגגה את קיומי, כול שנשאר הוא מודעות הניזונה מהאובייקטים המופיעים בתוכה. (האם ללא אובייקטים עדיין יכולה המודעות  להתקיים? האם אין היא בעצם סך כול האובייקטים הנמצאים בתנועה מתמדת של הופעה והעלמות?) נוצר הכרח לראות את כול המרחב כולו, מראשו ועד זנבו. כאילו תשומת הלב פונה לאחור, אל המקור ממנה נובעת המודעות אליה ומנסה לבלוע אל תוכה בבת אחת את כול המתקיים בה.( זו התנועה של הרכבת הנעה קדימה והברושים מול החלון טסים לאחור. שתי תנועות של זמן המאיינות זו את זו).

הדבר היחיד ששורד את ההתאיינות הזו, האובייקט האחרון הוא ה"כלום", השום דבר, החושך הקטיפתי שאין בו זמן או גבולות גזרה. עדיין אובייקט- עדיין מודעות שבתוכה הריקות הזו מתקיימת, נגיעה דקיקה על סף הדממה.

כול הסבר, כול ניסיון להבין, כול ניסיון להחזיק, כול ניסיון לומר לעצמך משהו עליו, מחזיר את עולם האובייקטים. אין שום ידיעה ולעולם לא תהיה. כמו אדם המגיע לתחנת רכבת ומוצא אותה ריקה מיד לאחר שהרכבת עברה בה. האם באמת עברה שם רכבת?

או אולי כמו אדם שאהובתו עזבה את העיר בזמן העדרו והוא פוסע בסמטאות מנסה לעקוב אחר ניחוח הבושם שנותר בהן. לעולם לא ידע האם דמיין את עקבות הבושם או שאכן העננה הקלושה ממשיכה להתקיים שם? אך כול עוד נשמה באפו יישאר הוא עומד בסמטה, לבדו, נושם את האוויר הקר הריק והמסתורין עצמו יהיה הניחוח הבשום שאליו הוא נעלם.

חדוה

14.11.13

שבע בבוקר.  קפה כרכור, פיסת חיים קודמת החוזרת בכל יום חמישי, כמו בית משיר ישן  מחיים קודמים. מטפלים אלטרנטיביים שהפכו למלצרים מורידים כיסאות מהשולחנות ושורקים לעצמם. תריס מתכת מתנגד לרגע ונפתח ברעש, רגלי שולחן חורקות על פני הרצפה המתקלפת, אור דמדומים צהוב של מנורות תקרה משתקף במשטחי הפורמייקה הבהירים של השולחנות.

בדרך לכאן המוח חד כתער זרם עם האוטוסטרדות הנפתחות אל ערפליי הבוקר אל עשן המכוניות הראשונות. חד כתער התעקש לחלק את החוויה האנושית למדרגות. הכריח אותי להתנסח בניגוד לרצוני בצורה שאינה מקובלת עלי:

שלושה סוגים שונים של התייחסות לחוויה האנושית.

אחד-

הכול הוא חוויה לכן כדאי לצבור כמה שיותר חוויות מוצלחות וחיוביות, חוויות עונג, לשתות, לאכול, סקס, הרפתקאות, מסעות  וכו'.  להספיק להתנסות בתקופת החיים כמה שיותר. לעשות וי על הגראנד קניון, על פנטזיה מסוימת ולהמשיך לחוויה הבאה. סוג זה של חיים מייצר  עליות ומורדות חדים. על כול עלייה מתגלה שיש גם ירידה. רולר- קוסטר אין סופי.

שניים-

קורית הבנה שחוויה חיובית גוררת אחריה חוויה שלילית ושהציפייה לעונג מביאה עמה סבל (הבודהא). מתפתח רצון לנוע מעבר לקטבים של עונג וכאב. מתחיל חיפוש אחר מרחב הנמצא מעבר לחוויה המשתנה, קרקע יציבה הקודמת להתנסות ומשיכה אל תורות רוחניות המדברות על נירוונה כמצב קיומי.

בהמשך מתברר שהחווה עצמו הוא הבעיה, עצם רצונו לשלוט בחוויה מפריע להיספגות במודעות האינסופית הנמצאת מעבר  לקטבים של עונג וכאב.

מתחיל מסע להיפתר מהחווה העיקש על מנת להיות החוויה נטו. המורים מבטיחים שכאשר ינשור החווה, נתמזג כמו טיפה אל אוקיינוס המודעות האינסופית ונדע שלווה, אהבה, התעלות ואושר. מבחינת המורים מכוון שאין יותר חווה, זו אינה חוויה אלא קרקע המציאות עצמה דהיינו הגשמה מלאה של משמעות החיים.

שלוש-

מסתבר שגם כאשר קרתה הנשירה של החווה עדיין מתקיימת יישות שרצה לספר לחברה. מסתבר שגם בליס ומודעות אינסופית זו עדיין חוויה. מסתבר שאין שום דבר הנמצא מעבר לחוויה אלא עוד סיפור המחליף את הסיפורים המוכרים. סיפור עם עומק כמובן ויש בו פאנצ' ליין הרבה יותר מבטיח בדבר הגשמה ומשמעות, אבל בסופו של דבר הוא אינו שונה מכול סיפור אחר.

 אנו חוזרים לנקודת ההתחלה ולהבנה שהכול הוא רק חוויה ושאי אפשר לצאת מתקרת הזכוכית הזו בחיים.

במקום לספר סיפור בדים חדש או לייצר דימויי מחליף, קורת הבנה שאין לאן ללכת ושמרגע הנשימה הראשון שלנו ועד האחרון הכול היה ויהיה סיפורים.

אין מה לעשות ואין לאן ללכת! כל משמעות שנתן למסע זה היא רק עוד ניסיון לשלוט בחוויה, לסדר את החיים לפי דימוי.

בשלב הזה אפשר לסדר את החוויה בחופשיות רבה ולגלות שהכול מלא הומור קוסמי שחור משחור ופשוט להרפות ולהשיל את מסעה הכבד מנשוא של המשמעות לטובת החיים עצמם.

חדוה