מעבר לעננים האפורים של מצב התודעה

 
עכשיו עננים כהים עמוקים משאירים פס דק מסוגנן לקרן שמש ראשונה העולה במזרח. על הפלאפון של דני הודעה בת כמה הברות בלבד: יצאנו, הכל בסדר. נשלחה בשתיים בלילה. כמה הברות המבדילות בין הגיהנום שנמשך מאמצע שבוע שעבר, לפיסת שפיות זמנית.

החקירה הזו שהחלה להתנהל בתוכי בשנתיים האחרונות, פונה כנגד המוח עצמו, נאבקת במערכת התפיסה הנטועה בי, בנו, שואלת שאלות נוקבות כבר מהבוקר, כבר מאתמול אחר הצהרים. אחרי שלרגע פתאומי קרתה היווכחות;  שבעצם אנו כולנו, כל האנושות רוצה לכאורה שלום, אבל אין שלום בשום מקום לטווח רחוק, פשוט אין, נקודה. לא משנה כמה נטען- אין, כמה נתפלל- אין, ועכשיו גם בתוך הרגע הפתאומי הזה, מסתבר לי שאי אפשר.

ומתוך התודעה החוקרת באינטנסיביות את עצמה עלתה השאלה, האם התודעה שלנו כאנושות בכלל נמצאת בשלב שהיא יכולה לייצר שלום, לחיות שלום?

בדרך כלל אנחנו לא נותנים לעובדות לבלבל אותנו, יש לנו יכולת מדהימה לטעון טענה כלשהי, אידיאולוגית, תרבותית, דתית, ולא להתבלבל מכך שהמציאות מראה לנו באופן עקבי את ההפך. הפעם המוח המופתע שלי עוצר מול העובדה הפשוטה והמרעישה- שלא! המלחמה האינסופית המתנהלת על פני הכדור, המחליפה נשאים, כלי נשק, צורות, מקומות גאוגרפיים, סגנונות וסיבות (והכי חשוב הסיבות) נמשכת מאז ימי קין והבל, מאז ראשית האנושות מאז ומתמיד- זו עובדה.

אנו תמיד עוסקים בנסיבות של כל מלחמה, חוקרים את המניעים של הגרמנים, של היטלר, פסיכולוגיית המונים, כלכלה משובשת, לאומניות. אנו לומדים את ההיסטוריה של האנושות דרך מלחמותיה, לומדים לבגרות עובדות אינסופיות,  מי תקף את מי? כמה חיילים מתו בקרב אוסטראליץ? עוצרים מול האבסורד המטורף של מלחמת העולם הראשונה; מיליון חיילים בני אותה דת מתו בחפירות בשנה ועוד מיליון בשנה שלאחריה והכוחות לא זזו מטר. אחד מול השני, נוצרים, המתפללים לאותו ישו עצמו, ירו ונורו ארבע שנים תמימות ולא הבינו. אנו טובעים בעיסוק בפרטים, ברכילות, בסיפורים, לא מסוגלים להרים לרגע את הראש ממיליארדי הווריאציות של הנתונים המספריים המסחררים את מוחנו המהופנט הכלוא בתוך עצמו, חסר יכולת מינימלית להביט קצת קדימה מעבר לקצה אפו.

מה היה קורה אם היינו קודם כל מכירים בעובדה המכאיבה כל כך שהתודעה שלנו כאנושות עדיין לא פרצה  אל השלב האבולוציוני המאפשר לה להבין, לחוות, לחיות שלום?  ההבנה הזו, העובדה הפשוטה הזו קודם כל נותנת לאובססיביות של המוח הנע שוב ושוב על פני טקסטורות של הפרטים, מנסה בכל כוחו לפתור ולהבין, לגבש דעה כזו או אחרת- פשוט קודם כל לעצור, להפסיק.

אולי אז במקום לקלל את הימניים, השמאלניים , את החמאס או את הפלסטינים או את הדתיים, פשוט יכולה להתפנות המון אנרגיה ולנוע כלפי התודעה עצמה בשאלה הנוקבת את מרחבי ההיסטוריה הנפרשים לאחור ואת ההווה הנוכחי: מה יכול לגרום לתודעה עצמה להתפתח על מנת שהמלחמה הנטועה בגזע המוח האנושי, בקרביה המסוכסכים של הפסיכולוגיה הפרטית והכללית, מה יכול לעשות את הניתור הזה, הדילוג האבולוציוני לתודעה היכולה להכיל בתוכה הרמוניה כמציאות חיה המתקיימת ביום יום עצמו כעובדה ולא כדימוי, בתוכנו ומחוץ לנו?

תחשבו על כל המוחות הגדולים שאנחנו מכירים, על כל התקציבים המטורפים המופנים למחקר שמטרתו לפתח, נגיד, נשק וטכנולוגיות הריגה של בני אדם אחרים, כל המוחות הענקיים הללו, פונים למחקר אחד עצום על פני כל הפלנטה כולה, בשאלה הטריוויאלית כמעט: איך כאנושות אנחנו מגלים את הDNA  של התודעה הקונפליקטואלית, המסוכסכת, בעצם טבעה ומוצאים דרך לעבור לשלב אבולוציוני מתקדם יותר?

דווקא בתוך התופת, בתוך הזוועה המתרחשת כרגע הגורמת להרג והרס, למותם של חיילינו ולמותם של ילדים ואזרחים חפים מפשע, דווקא עכשיו, זה הזמן לשאול שאלות נוקבות שאינן אובדות ביער הפרטים אלא מנסות לפרוץ אל מעבר לעננים האפורים הכבדים של מצב התודעה המוכר והרפטטיבי. זה הזמן לעצור את האוטומטים ולחקור בכנות את המבנה של ההבנה שלנו, לחקור ולגלות איך אנו מסיקים מסקנות, מה גורם לנו לפתח תמונת עולם מסוימת, מה מייצר את תפיסת המציאות שלנו מרגע לרגע?

החדשות הטובות הן שאנו יכולים לעשות זאת מכוון שמנגנוני התודעה האנושית פועלים בתוכנו, מה שאומר שלכל אחד מאתנו יש מעבדת מחקר פרטית משוכללת להפליא. כל מה שנחוץ באמת זו גישה מדעית, הבודקת קודם כל את המניע שלנו עצמו. מכוון שאם נהפוך להיות מודעים לכך שכל מסקנה שגיבשנו אי פעם נובעת ממניע נסתר שאנו מושקעים בו פסיכולוגית והישרדותית, נוכל להתחיל לבתר את הקשר המסועף של ההכרה בחרב הבהירות והאמת.

דרך הבלבול האישי הקולות הפנימיים הסותרים הנשמעים באלימות ובכאב בתוכנו, אנו יכולים לפצח את המנגנון כולו. כל מה שדרוש למעבדת המחקר שלנו אינו ציוד מורכב הקשה להשגה, כל מה שדרוש הוא אזמל המנתחים הנקרא כנות פשוטה ומוכנות לראות.

חדוה 

צורות מושלמות על פני הריק

כל סיפור שנכתב הוא רק  תיאור של "זמן". הנרטיב נועד לשרטט ולשטוח קווים של התרחשות, תנועה, התפתחות, התפרקות, תהליכיות, שפירושה יצירת ממד "זמן". איך יראה נרטיב המודע לקריסתו אל תוך המרחב שבו מעולם לא קרה דבר, סיפור שתשומת הלב הקשובה אליו, מתמקדת רק במנח האנרגטי של החיים הרוחשים, המבעבעים, המתגלים ונעלמים?  כל הרגשות והמחשבות המופיעים בצורת תגובה של הדמויות המשתתפות בסיפור עצמו או באדם הנחשף אליו, אינן אלא מנגנון המתקיים בתוך מערכת התפיסה שלנו ויוצר שוב ושוב תחושה של תנועה מהעבר הדמיוני אל העתיד הבדיוני. תנועה זו משמרת את האשליה שזמן ליניארי אכן מתקיים.

בין גבר לאישה לא קורה דבר. הזמן לבדו נמתח נושא אותם מהרגע בו הם נפגשים עד הרגע בו הם נפרדים. אם נעקוב אחר סיפור אהבה מתפתח, ישמשו פרטיו הביוגרפים, רק את הזרם התת קרקעי הנע תחת הכול. שם נחשף שכול פרט או אירוע, מפגש או התנתקות, הנם רק אנרגיה טהורה של מתחים וזרמים הנעים באבסטרקטיות מוחלטת, סוחפים אותנו אל תוכם. דרך מנגנון ההזדהות של המערכת הרגשית שלנו עם התנודות עצמן,  אנו נסחפים אל התחושה המהפנטת שאנו אכן "חיים". ככל שהדרמה המתגלה בפנינו מסעירה יותר, תחושת החיים שלנו עוצמתית יותר, ככל שיש לנו דעות, רעיונות, מערכת אמונות ופילוסופיה אנו ממצקים את הנראטיב הנקרא; סיפור חיינו.

מי אנו בלי סיפור?

אולי התרחשות חמקמקה הכותבת את עצמה על מים ומה שנותר ממנה הוא הפעולה עצמה ולעולם לא התוצאה. אולי אנו תשומת הלב המתמקדת בתנועת האצבע הטבולה באגם ובנתז המצייר צורות מושלמות על פני הריק עצמו, מעין אד רפא של קיום שקוף, עננת חיים, המתרחשת כתפאורה רוטטת עבור מערך נסתר מהעין.

אהבה מתגלה כמשהו אחר ממה שאנו מכנים "אהבה", היא מתגלה כנקודת המתח בין הניתן לתיאור - לבלתי נתן לתיאור, נוגעת רק בזמן עצמו, לא בזיכרון שמותיר את רישומו בנו, אלא במתח שהוא יוצר.

אמנות, ענווה וחופש

עבורי כל חג חירות זו חגיגה אמיתית של יציאתי לחירות מהעבדות שעליה גדלתי בהקשר של חג הפסח. מי שזוכר את ההוצאה של כל תכולת הבית , אוורורה וניקיונה, כולל ספרים, רשתות, תריסים, סירים, בגדים, מזרונים, בקיצור הכל- לא ישכח את הטירוף.

אני חוגגת את החרות המופלאה של: "לא לנקות שום דבר לפסח, לא לעשות שום דבר מיוחד, לחגוג את ליל הסדר עם בני משפחתי מתוך חופש אמיתי ובחירה".

מאחלת לכלכם שתמצאו את החרות האמתית עבורכם ומשתפת בשני קטעי יומן המדברים על אמנות, ענווה וחופש.

אמנות.

הטעות הגדולה של האמנים היא המחשבה שיש איזה שהיא משמעות לאובייקטים האמנותיים שהם מייצרים. האובייקטים הללו ולא משנה כמה יפים ונשגבים הם יראו לנו, אינם אלא סימבול, השתקפות, הדהוד של דבר מה עמוק וחמקמק שההרמוניה הוויזואלית או המוסיקלית נגעה בקיומו הנסתר. חשפה רובד ארוג של יופי ואינטליגנציה שהאמן ברגע של הקשבה אמיתית הצליח לחלץ מתוך התוהו ובוהו, הכאוס, ולנסחו דרך יצירה אחת.

ענווה.

אמן אמיתי הוא אדם היכול לגעת בזה ולבטאו אך לעולם לא ינכס את הדבר לעצמו.

חופש

אנשים מדברים המון על חופש, על הצורך שלהם להיות חופשיים, על הזכות שלהם, שלנו להיות חופשיים, אבל  מעטים מבינים את רמת הכבילה המתקיימת בנו באופן קבוע, החקוקה עמוק בדפוסי המחשבה ומערכיי האמונה שלנו. אנו מושקעים כל כך בטוטאליות באמונות שמנהלות אותנו כחברה וכיחידים שהדבר שהכי פחות בא לנו לעשות בעולם, זה לחקור את מערכת התפיסה שלנו. כשקופצת מחשבה לתוך ראשינו, אנו אומרים: "אני חושב!"     למחרת אנו יכולים לחשוב בדיוק להיפך ואז נאמר שוב: "בעצם שיניתי את דעתי ואני חושב עכשיו להיפך". התנודה הזו של המחשבה, אינה גורמת לרובינו לשאול את השאלה המתבקשת מאליה: מי הוא זה שחושב? אין לנו דרך אחרת להתחיל ולהיפגש עם עצמנו מבלי לחקור ולשלול את אמונות היסוד הללו, לגלות מה מסתתר מאחורי הצורך לאחוז בהם. זה הוא חופש. מי אני ללא שום אמונה, אחזקה, תפיסה, דעה, מה נשאר שם?

בדרך כלל כשאנו מעיזים לעשות זאת החיים מתחילים לגלות רבדים עמוקים יותר ונסתרים יותר של הוויה . לפעמים לא צריך לצאת להרפתקאות סביב העולם כדי לגלות שהחיים עצמם הם הרפתקה מסחררת, מרתקת ושובבה.

מה שבהחלט עוזר להיזכר בזה הוא ידידנו הטוב ביותר, המוות, שמחכה לנו בסוף. מצב שהולך בכל מקרה לקחת מאתנו את כל מה שצברנו, אם זה דברים שבחומר או הישגים של הרוח.

למה לא לנסות ברגע זה לשחררם, להתנסות במוות וירטואלי בתוך החיים עצמם? זה הרבה יותר טוב מבנג'י והרבה יותר מועיל.

בלדה לרגע שלא יחזור

לילה, קיבוץ יבנה 

כשהייתי בת שמונה, בטקס יום השואה בחדר האוכל של הקיבוץ, ראיתי את השעון הגדול שהיה תלוי שם זז ללא הפסקה קדימה. באותו רגע הבנתי שהזמן מתקדם וסופר את כל הרגעים שכבר חלפו ואבדו לי וש"אני זו אני". הבנתי שאני עשוייה מכל הרגעים שמתו שהסתימו ושלעולם לא יחזרו יותר. ניסיתי לעצור את הזמן בעיני אבל השעון היה שעון גדול ומשובח ושום דבר לא עצר אותו מלנוע הלאה.

מורים רוחניים לעתים קרובות מדברים על כך שאין משמעות לעבר אלא רק לעתיד (אני מתכוונת לכך שהם מבטיחים לנו גאולה דרך התעוררות רוחנית שתקרה לנו אם נעבוד ונזיע , רק אז נגיע!)  נדמה לי שבסופו של דבר אין כל הבדל ביניהם, שניהם אינם קיימים באותה מידה. העתיד מדומיין לא פחות מהרגשות שאנו מיחסים לעבר. את ההווה בכלל אי אפשר לתפוס. ברגע שהוא נתפס הוא כבר הפך לעבר. זה משאיר אותנו עם האיכות המסוימת של המוח שלנו והרגלי החשיבה שהוטבעו בו, פרי רגשות מודחקים, פחד ורצון להימנע ממנו ועוד תכנים פסיכולוגיים ,תרבותיים, דתיים וכו'.
על כל זה אנו בונים תלי תלים של חלומות בהקיץ להם אנו קוראים מציאות. חשבתם על זה פעם למה המציאות אצל כל אחד נראית אחרת? אם היא באמת הייתה אובייקטיבית, האם היא לא הייתה נראית לפחות דומה אצל חלק מהאנשים? כל גאולה שנמציא כל משמעות שנתן לחיים, תהייה בהכרח הצורך שלנו להטיל את העבר שלנו אל העתיד המדומיין, לצור עוד סיפור בעולם של עליזה בארץ הפלאות.
גם הזהות העצמית שלנו היא פרי דמיון המספר לנו שהיה לנו עבר ולכן גם בהכרח יש לנו עתיד. כל הפעולה הזו מתרחשת בתוך עולם המחשבה שלנו, שממנו כנראה אי אפשר לצאת. כל התנסות רוחנית שאי פעם תהייה לנו , שתספר לנו על מציאות בעלת חוקיות אחרת, נשגבה ככל שתהייה היא רק חוויה שמוחנו מיד יתרגם אותה על מנת שנוכל לרוץ ולספר לחברה. המבנה האישיותי שלנו תמיד ירצה לקטוף ממנה פרח, מסקנה, ביטחון, או אפילו יתרון על אנשים אחרים שעדיין לא חוו את החוויה האולטימטיבית.

החופש היחיד הקיים, הוא החופש מלהאמין בכל הסיפורים שלנו, החופש מלהזדקק להם, החופש מהצורך הנואש ממשמעות כזו או אחרת. זה לא אומר שאין טוב או רע, אור וחושך, הם אכן מתקיימים ברובד אחר, אבל אין להם סיפור אין להם תווי פנים.
הם אינם סוציאליסטים או דמוקרטיים, אקולוגיים או קפיטליסטים פרו ישראלים או פרו אמריקניים, הם המקום בו לרגע מתוך זרימת החיים עצמה מופיע אינטליגנציה טהורה שהלב שלנו מגיב אליה מתוך אכפתיות ורצון לא אנוכי בנתינה או באהבה. במהות שלה נתינה כזו לא תאחז ברעיון ולא תשתוקק להיבנות מהסיפור הזה, למצק רעיון  לגביו, לנכס אותה. היא תופיע לרגע תעלה בטבעיות על גדותיה ותישפך וזהו. אי אפשר יהיה לספר עליה דבר, להסיק ממנה המסקנות, לרקום סיפור. אין בה גיבורים אין בה פאנץ' - ליין. מי שירצה לרקום ממנה זהות עצמית מועצמת הוא זה הממשיך להשלות את עצמו שיש עבר ועתיד והוא מתקיים בתוכם. אפשר כבר לראות שבכל פעם שהאנושות יצרה אידיאולוגיה שנראתה כמו הטוב בכבודו ובעצמו, אותה אידיאולוגיה הביאה לטבח, רצח עם, טיהור, עינויים וסבל.
אם נקבל את המוגבלות של המחשבה עצמה,לא משום שהיא גרועה אלא משום שהיא פועלת במסגרת חוקיות מסוימת ליניארית, קוטבית, נוכל להתחיל אולי להרפות מהזמן האשלייתי המתקיים בתוכנו כמתח מתמיד. נוכל להבין שהמחשבה עצמה בטבעה היא קונפליקטואלית ומייצרת שוב ושוב את אשליית קיומו של "החושב", ה"אני" המוצק המנסה לשרוד את תנועת מחוגי השעון.

הטבע, רומז לנו שוב ושוב על אופציה אחרת של זרימה. זרימה שמצד אחד יש בה זמן ביולוגי של צמיחה והשתנות, אבל מצד שני שום דבר אינו עומד במקום, מתמצק, הכל מתקיים תוך תנועה מתמדת של שינוי, גסיסה, מוות לידה והתחדשות. ממש מול ענינו משתנה הרכס עשרות פעמים ביום ואנו מתעקשים לזהות אותו כמוצק. (כרכס, כנ"צ במפה,כשייך לנו בטאבו, וגם למדינת ישראל, כתחום שיפוט המועצה המקומית וכו'...)

אולי אם נסכים למוות הזה נסכים סוף סוף גם לחיים.

בשש וחצי בבוקר התחיל הנס הזה שאנו קוראים לו גשם

"למה כשבני אדם הורסים מה שבני אדם אחרים בנו זה נקרא ונדאליזם,
אבל כשבני הורסים את הטבע זה נקרא קידמה"?

(מתוךהפייסבוק)

בשש וחצי בבוקר התחיל הנס הזה שאנו קוראים לו גשם לזלוג בעדינות על האדמה, העצים, גג  הבית, הסלעים. עלי הכותרת הדקיקים של פרחי החורף נפתחו כמו גביעים ונתנו לטיפות לגלוש אל תוכם.  אי אפשר היה להגדיר במילים את העדינות הזו . הנגיעה של טיפות המים הזעירות בעלווה של החרוב. געגועי נרטבו גם הם רוו ונספגו בחסד.

בשמונה וחצי יצאה השמש והאירה את רבבות הטיפות התלויות. הנחל למטה זרם. האוויר הקר צבט את קצה האף ואצבעותיי הסוגרות על הזכוכית החמימה של כוס הקפה. לרגע ידעתי שלא סתם זכיתי, שחייבת אני לדבר את הדבר בשפתיי, לגעת בליבותיהם של בני האדם ולהזכיר להם שהאושר הטמון בפשטות הזו, הוא הדבר שאנו מחפשים אחריו כל חיינו.

המלאות של גן העדן היא כאן ואינה נמצאת אי שם במרחבים שלאחר המוות. אלוהים נתן לנו את גן העדן על מנת לעבדו ולשמרו, ואנו מאבדים אותו נתח ועוד נתח, מלבישים אותו שלמה של קניונים ובטון ואספלט, צפיפות וכיעור.

המשאב היחיד שלא יהיה נתן לעולם להחזירו לקדמותו הוא הטבע על מגוון בעלי החיים, הציפורים, החרקים, הצמחים, הסלעים, המתקיימים בהרמוניה בלתי נתפסת בתוכו. גן העדן הוא היכולת שלנו להיות שרויים בתוך טבע בלתי מופרע, בשקט, ממוזגים עם כוחות הריפוי והיופי הקורנים ממנו ללא מאמץ.

הקפיטליזם והדרוויניזם לקחו מאתנו את הרגע הנטול תנועה כלפי העתיד, הרגע החף מכל צורך לשנותו. רגע שאין בו פגם, שהוא שלם וטהור.  פרוייד והפסיכולוגיה המודרנית הפכו אותנו ערים לכאוס הפנימי שלנו, לקולות השונים המתווכחים ורבים בתוכנו. הפכנו לתלויים על חוט דק ואכזרי של מודעות עצמית לחוסר השלמות שבנו. אולי בכלל אין אבולוציה, אלא ההפך יש דה-בולוציה, הליכה לאחור אל תוך הכאוס אל תוך הגיהינום הנחשף דרך העיוורון שאנו מגלים כלפי הפלנטה ומרקמי החיים המהממים החיים בתוכה?

כולנו אוהבים לנסוע לחופש למקומות שהמודרניזציה עדיין לא הגיע אליהם, אבל כשליד הבית שלנו הולכים לעקור חורשת אלונים בת חמש מאות שנה(וזה קורה בימים אלו בכרכור, ליד הגינה הקהילתית)  אנו נדים בכתפינו וקוראים לזה המחיר של קידמה. כולם בארץ מתפעלים מיופיו ושונותו של הישוב כליל שבגליל, אבל אף אחד לא עוצר לרגע לחשוב שפעם מתחת לכל הבטון הזה שמכסה את הציליוויזציה שלנו היה הכול נראה כמו בכליל. ושעדיין אפשר לעצור את הבולדוזרים, שאינם פרי "פורס מאג'ור" אלא תוצאה ישירה של הבחירות של כל אחד ואחת מאתנו.

המון המון אנשים חושבים כמוני, אבל מעטים מסוגלים להיות ממש מעורבים והילחם בתופעה העצובה הזו. מה שקורה הוא שכל אחד מתחיל להילחם רק כשאלימות הבלתי מתקבלת על הדעת של הנדל"ניסטים, או גורמים ציבוריים ופרטיים אחרים, מגיעה לחצר ביתו.

מי נאבק כרגע לעצור את חוות הגז ההולכת להיות ממוקמת בצמוד לישוב בת שלמה וליד שמורת טבע שהוכרה על ידי אונסקו כאזור בעל ערך מורשת עולמית? אנשי בת שלמה, קבוצה קטנה שאפילו המועצה האזורית שלהם( חוף הכרמל), הגוף הציבורי שהם בחרו בראשו רק לפני מספר חודשים, אינו תומך בהם. כן מדובר בכסף, בהרבה כסף. תמיד הרי מדובר בכסף.

כל מי מאתנו שיודע עמוק בתוך לבו שהעצים והצמחים והגשם הם  חלק בלתי נפרד מגופינו ונשמתנו מחויב להשמיע את קולו, מחויב כלפי עצמו וכלפי ילדיו ונכדיו, לשמור על גן העדן שנמצא כאן. החסד של הגשם מזכיר לי שאנו תלויים על כדור מסתורי בתוך יקום אינסופי ושכל תושביו החיים בו אחים הם.

בבוקר על הדק מול הסלעים האפורים

בבוקר על הדק מול סלעים האפורים, שוב החורף ואני מחפשים להתאבד אל תהום מרחיקת לכת. 

אני נחשפת לחלק בתוכי שרוצה לקפוץ מעבר לחוויה האנושית המוגבלת  מעבר למוח המותנה מעבר לתבניות המוכרות, שמוכן להטיל את עצמו מחוץ לעצמו באלימות המטלטלת את מרקם חיי כל מספר שנים מחדש.

אני עוצרת באמצע היוגה ושוללת כל סמכות שאי פעם אמרה לי כיצד עלי להניע את גופי. השאלה העולה בי חותכת את האוויר האפרפר הלבנבן הסמיך.

"האם את מוכנה להרפות מכל מה שידעת אי פעם. אבל מהכול?"

הגוף מתחיל מחדש לנוע במקצב משלו, אני רק מצייתת לזמן, מונשמת, ננשמת.

הקצוות שלי אוחזות בתבניות ההגיוניות של החיים המוכרים. פרנסה, נשים מצלמות, העולם שבחוץ, הצלחה. כל זה נמצא בפריפריה של התודעה של הגוף החושב שיש כאן עניין של חיים ומוות, הישרדות, אימהות, אחריות. אבל במקביל קורית נסיגה זעירה כמו ההתמעטות של האור בסתיו. נסיגה מהפריפריה מהעור מהמוכר אל מקום אחר. קיימת ידיעה בתוך הכאוס שרק שם מתוך החשיכה שאינה יודעת את עצמה יכולה לקרות התנועה מעבר.

דני נסע לקנות עוד חומרי בנייה ובידוד וצבע וירקות אורגניים וסוף סוף נשארתי לבד מול המוות. בנוף הירחי של המקום אליו עברנו לגור, אני גוססת לבדי מטילה את עצמי מעבר לסלעים. (שתי יריות בוואדי. אנג'י הכלבה רועדת לרגע מסתכלת עלי מחפשת ביטחון).

חזרתי לכאן. לא במובן שהייתי כאן לפני כן. באתי לגור כאן רק בשנה האחרונה, אבל החזרה שאני מתכוונת אליה היא כמו חזרה גנראלית לסוף המתרחש מרגע לרגע. 

כבר לא מחפשת הארה רוחנית, כבר לא צמודה לאף מורה והחיים עצמם מתגלים כסמל של עצמם. התת מודע אינו רובד עמוק יותר של החוויה האנושית אלא רק מקום המסכם את התבניות לכדי צורות, מצייר סמלים תלת ממדיים כמו שביל, שער, האם הגדולה, על מנת לשמור תיעוד שהיינו פה.

כי באמת באמת באמת לעולם לא נדע אם אנחנו קיימים או לא.

האם אני מוכנה לחיות מבלי לספר לעצמי שיש משמעות לכול זה? מבלי לאחוז באף נראטיב? לפעול ללא מניע? לזהות את היווצרות הסיפור המתרחשת בכל רגע מחדש? האם אפשר לחיות כך?

חורף שאינו חורף מונח על הסלעים והוואדי, תפילות נושרות מהמצוק ומתרסקות אחת אחרי השנייה אל התהום. הגשם אינו נענע להן ולי. שקט.

ציפור שקטה, חרשת ואמיצה

שושנה עם בובה ועגלה.

אתמול בשיעור יוגה חילקה לנו המורה אטמי אזנים על מנת שנוכל לשמוע את צליל הנשימה שלנו בצורה טובה יותר. מאז לא הסרתי אותם.

ממד שלם של חיים החל להפרש בפני באמצעות השתיקה שאפפה את העולם החיצוני. פתאום היה שקט. הנשימה כשל חיית פרא שאבדה רסן, החליטה להשתולל בתוכי. הקשבתי לחייה הזו, לצעדיה על פני האדמה שנשמעו מבפנים כמו תופים גדולים מכים, אחת שתיים- אחת שתיים. הבטן והראש הפכו לתיבת תהודה שבה מתחוללים אלפי נקישות, חריקות ובחוץ הכל נדם.

"אף אחד בעולם לא מפריע לי להקשיב לעצמי, אף אחד לא מפריע לי... להקשיב לעצמי". כמו נס פח השמן והלחם עם הדגים של כריסטוס, ותחיית המתים ועוד כל מיני ניסים קטנים וגדולים, קיבלתי את עצמי בחזרה. הגוף התחיל לזוז מעצמו, מוסיקה רחוקה תפסה שליטה על אברי וטלטלה אותם כבובת סמרטוטים וגעגוע ענק כמו הגל העצום שהופיע במשך שנים בחלומותיי שטף את הווייתי בהזכרות מתוקה.

כן, כך בדיוק היה כשהייתי בת חמש. כל כך לא החשבתי את עולמם של המבוגרים, כל כך לא התעניינתי בחייהם המשמימים, שיכולתי להיות קשובה. כל הזמן הייתי קשובה וכל הזמן שמעתי. אבל לא את ההוראות והנחיות ודיבורים וציוויים והפחדות ואיך צריך ומה צריך, אלא לחית הפרא הזו שהסתתרה בתוך הגוף שלי. חית בר קטנה מלאה בחושים לא נפרדת מהעשבים והרמשים הזוחלים בהם ובתוכה. יכולתי פתאום להבין את התלונות האינסופיות שהיו להורי ולמטפלות בקיבוץ על האוטיזם הקיצוני שלי. אוטיזם שגרם לי למחוק את קולותיהם הרמים, הנוזפים, עוד לפני שהגיעו לאזני. לפעול כאילו מנגנון רחוק וחיצוני מפעיל אותי מבפנים, מתעלם מהם בכוונה. כל הפעמים שעמדתי בפינת הכיתה עם הראש לקיר, כל הפעמים שלא לקחו אותי לים, כל הפעמים שמשכו לי באזנים, שנזפו בי, שהאשימו אותי, שהלכתי ברגל לבית הספר דרך השדות, הכול נבע מדבר אחד בלבד, מכך שהקשבתי לקול שהיה חזק מהדיבור שלהם.

 בסלון של המורה שלי ליוגה, על המזרון הדקיק האדום פרשתי כנפיים והתחלתי לדאות מעל המצוקים. ציפור שקטה, חרשת ואמיצה. ראיתי את הכניעה העצובה שכמעט כל הילדים בעולם, בסופו של דבר, נאלצים להשלים אתה. תפיסות העולם ההישרדותיות, האומללות של המורשת האנושית, המושמעות שוב ושוב והולמות בכוח עצום בנפש הילד הרכה. הולמות בצורה של הוראות, הנחיות, איומים ועונשים, עד שההקשבה המתוקה הפתוחה לרוחות השמים נעלמת נמוגה ונשכחת. עד שהילדים, שאנו כל כך מתלהבים מהמתיקות שלהם, יום אחד מוקדם מדי בחייהם הצעירים, נראים כמו מבוגרים עצובים בפנים רכות של ילד. מסע בלתי נמנע של אונס שאנו כהורים עברנו ועכשיו אנו מעוללים לילדינו בגלל אמונות יסוד שלא העזנו לחקור, לבדוק עד הסוף, ואולי פשוט לשלול, על מנת לאפשר למשהו חדש ושמח יותר לחיות.

מי צריך הצלחה בחיים, שפרושה בית של מאתים או חמש מאות מטר ומכונית שעולה כמו בית של חמש מאות מטר? מי צריך  ללמוד כל החיים דברים משעממים על מנת שנוכל לעבוד בדברים עוד יותר משעממים, על מנת שנוכל לקנות דברים מיותרים ולהפריש פנסיה שמנה, על מנת שנרגיש ביטחון. מי צריך ביטחון אם המחיר הוא וויתור על החיים עצמם?

כל זה נפרש לפני עם שתיקת העצים, דממת הרוח, דומיית הרחוב. שני אטמיי אזנים בצבע כתום עז, שנתחבו ליום שלם ומנעו ממני חוש בסיסי אחד, אפשרו לי לצלול למעמקי האוקיאנוס של הקשבה.