בדיעה צלולה

עכשיו אני בדיעה צלולה, יושבת בבית קפה זר, מקשיבה לצלילים אחרים הנובעים מגרונם של בעל הבית שאינני מכירה ומלצרית שמעולם לא ראיתי. את בית הקפה הקבוע שלי עזבתי היום, וצחוק מסוג אחר, מגיע אלי, כמו מוסיקה שקרובה לעצמה אבל קצת מפספסת. במורד הכביש הרטוב, אופנוע רועם  ויונה בודדה עומדת על שפיץ גג הרעפים, מולי.

האזניים שלי המקשיבות למרות כל כח התנגדותי, קולטות צרורות נתזים, הברות בשפה המדוברת כאן, הגרונית הזאת, שיכולה להשמע כל כך גסה, אך בפיהם של כמה משוררים היא רכה כקטיפה, ומבטאת את הענוגים שברגשותינו. אך כאן, הבוקר,היא גסה ומחוללת, מתכננת את מסיבת הסילבסטר, בין יניקת עשן סיגריה ופליטתו. כל כך משמימות הן ההברות על רקע הבוקר החורפי הגשום והנהדר.

מה גורם לשממה הזו? מה גורם לכל הרבה שעות של דיבור ריק, של צלילים הנהגים במיומנות כה רבה, עולים ויורדים, מתעקלים וצונחים הבעות ידיים, אצבעות מתעסקות בסיגריה, בכפתור או בדש בגד, בשיער. עינים לרגע עולות נפגשות ובמשנהו צונחות פנימה, מגששות אחר הביטחון הריגעי שמעניקים המוכחש והמודחק, והידיעה שישארו שם קבורים לבטח,תחת ערמות גיבובי המילים.

עכשיו אני שומעת: "אני, אני, אני" ואז אני שומעת: "הגאווה של ישראל" והקולות נהיים בטוחים ורמים יותר או אולי להיפך, צורמים יותר ובטוחים פחות. כאילו ההגייה המתרוממת, עובי הצליל הגרוני המחוספס, יוכלו לייצר קרקע בטוחה למישהו שם, הניצב במרפסת בית הקפה עם מיודעיו הנעלמים.

שני עצי פיטנה נעים ברוח המערבית העזה ועלי אקליפטוס צעיר, דקיקים רוקדים, מול ענן אפור סמיך, דקל סעור מתכופף לקיר המזרח בתפילה.

מגיל שש עשרה אני זוכרת את התהייה הזו, את ההקשבה מבחוץ, לקולות חבריי בחדרים האחרים, בהם לא ישבתי, מדברים, מכריזים הכרזות, צוחקים והכל ריק.

הרבה בדידות גזרה עלי ההקשבה הזו. הרבה מבחוץ, הרבה לבד, רציתי, כמהתי להיות כמותם, לנפנף ידיים ולהכריז הכרזות, לצחוק בעיצורים גרוניים ושאיבות אוויר הנדחקות פנימה והחוצה, בתסס העשיר של חלל הפה, אבל לא יכולתי.

לא יכולתי לרמות את עצמי ועכשיו אני יכולה פחות ופחות. אנשים נושרים מחיי, דברים שיכולתי לעשות, צורות שיכולתי להעביר בהן זמן, מקומות שיכולתי לנסוע אליהם, אנשים בעמדות מפתח שיכולתי להשתמש בקשרים אתם, כמו יד רפאים מנגבת אותם במחי.

במקום כל זאת, אני מקשיבה למשהו חרישי וחזק בתוכי שלוקח אותי אליו, הולכת שבי אחר תחושה סמוייה, מוצאת את עצמי מגרדת את קירות ההבנה, מקלפת בציפורני את מה שנדבק, מסירה שוב ושוב את עצמי מעצמי ושואלת שאלות שאינן משאירות לי מקום במרחבים שחייתי בהם.

אני בודדה אף יותר מהבדידות עצמה. אין מראה בחדר שתוכל לספר לי את אמיתותם של זיכרונותיי, על הרלוונטיות של געגועי. אין מראה אחת נקיה ככל שתהיה, שאפשר לסמוך עליה שתאמר שאני כאן. אין אף אחד שיכול לספר לי עלי. אין שום אמת או רעיון שאוכל להניח על כתפיהם את ראשי ולנוח.

הגעתי לכאן, לא במקרה. בכוונה רבה הגעתי לכאן, אחרי עבודה סיזיפית של שנים. בעיקר הגעתי לכאן דרך סרוב בלתי פוסק לכל מה שהוצע לי.

הפיתוי הגדול ביותר עבורי, כמו כולנו, היה והינו, ההצלחה. יש משהו בצירוף ההברות הזה וההבטחה הטמונה בהן, שתרבות שלמה על כל גיבוריה, צונחת על ברכיה, נכנעת ומייחלת מולן. כאילו בהכרת ההמונים בנו ובעבודתנו, טמונה איזה גאולה מהמצב הפתטי של היותינו בני אדם, בני תמותה, בני חלוף.

אני לא שונה, זה חזק ממני. סופרת כמו כולם את הלייקים בפייסבוק. אני רק יודעת שזו עוד התנייה, חלק מסך כל מה שהוטבע בי, בנו, ושיש דרך החוצה.

הדרך עוברת דרך סירוב מוחלט להאמין לכל דבר חנופה או הלל שמשהו אומר לנו עלינו. שלילה מוחלטת של כל תפיחה על השכם והתמכרות לתחושת ערך הנובעת מהחוץ. יש הבדל בין לשמוח בשיתוף של הלב, בנתינה שלנו את יכולותינו לאחרים, הידיעה המתוקה שזה נגע בהם ושהנגיעה הזו היא מרחב האהבה וההתמסרות שלנו. אבל המראה המעוותת שההצלחה ממציאה ללבינו התאב בידיעת ערכינו, עליה ועל מעלותיה ומורודותיה כדאי לוותר.

ממול לזה יש את ההקשבה כמו קול עדין על סף יכולת השמיעה, שניתן בכל רגע נתון לעצום את עינים ולגעת בה.

הנגיעה הזו שווה הכל.

היא מזכירה לי שאמת אינה רעיון כזה או אחר על החיים, שאמת זה לא דבר שאפשר להתווכח אודותיו. אמת זה משהו אחר. אמת זו האינטימיות עמוקה עם עצמי, צליל עדין של ידיעה חולפת, מדוייקת וצלולה. האמת תמיד לוקחת ממני איזו אשלייה או סיפור שרציתי להאמין בהם, ובמקומם מביאה לי משהו שלא ממש רציתי להכיר באמיתותו. אך יופיה הוא בכך שעם הכניעה לה, נהיה שלום בתוכי.

אמת זה צליל צלול שאינו שייך למחשבה, שאינו שייך לזמן או למוסכמות, אלא רק לעצמו.

אמת זה לעמוד לבד מול הכל, מול כל הקולות הרועמים בחדר, בתקשורת, בתרבות, בדת, ולשמוע את הקול הפנימי המדבר ללא מילים, ללא מושגים, דיבור שהוא יותר צלילת עומק למרכז הלב, נגיעה מרפרפת המצריכה המון המון שקט, כדי שלא נפספס אותה.

הדרך לצלילה הזו עוברת דרך ההבנה שאף אחד לא יכול לתת לי משהו, משום שאינני צריכה דבר. אני יכולה לחלוק אהבה, חמימות, נתינה וקבלה, טבעיים בכל מערכת יחסים, אבל בבסיס אני לא צריכה דבר.

זה מוזר, זה כל כך שונה ממה שלימדו אותנו, אבל זה כך. כל עוד אתה צריך שיכירו בך, שיגידו שהצלחת, שיגידו שאתה שווה ועוצמתי, אתה שבוי. כל כך הרבה אמנים נפלאים התרסקו ברגע שהקהל והתקשורת הפסיקו או התחילו להעריץ אותם. אם ואן גוך היה זוכה לתהילה, ציוריו לא היו מגיעים לרמה הטוטאלית של חופש יצירתי ונפלא כפי שאנו מכירים אותם.

כל מלה יכולה להיות קודש הקודשים של הסמל והאידאה המחכים בסבלנות, מאחוריה. כל מילה יכולה לרטוט את מנגינת החיים ולא את הקישקוש הריק של המחשבה. כל רגע יכול להיות רגע שבו אנו חולקים את הנגיעה האינטימית והאותנטית בנו ובאהבתנו. כל מה שנחוץ זו הקשבה, ואף אחד לא יוכל לעולם לעשות זאת עבורנו.

ציפור שקטה, חרשת ואמיצה

שושנה עם בובה ועגלה.

אתמול בשיעור יוגה חילקה לנו המורה אטמי אזנים על מנת שנוכל לשמוע את צליל הנשימה שלנו בצורה טובה יותר. מאז לא הסרתי אותם.

ממד שלם של חיים החל להפרש בפני באמצעות השתיקה שאפפה את העולם החיצוני. פתאום היה שקט. הנשימה כשל חיית פרא שאבדה רסן, החליטה להשתולל בתוכי. הקשבתי לחייה הזו, לצעדיה על פני האדמה שנשמעו מבפנים כמו תופים גדולים מכים, אחת שתיים- אחת שתיים. הבטן והראש הפכו לתיבת תהודה שבה מתחוללים אלפי נקישות, חריקות ובחוץ הכל נדם.

"אף אחד בעולם לא מפריע לי להקשיב לעצמי, אף אחד לא מפריע לי... להקשיב לעצמי". כמו נס פח השמן והלחם עם הדגים של כריסטוס, ותחיית המתים ועוד כל מיני ניסים קטנים וגדולים, קיבלתי את עצמי בחזרה. הגוף התחיל לזוז מעצמו, מוסיקה רחוקה תפסה שליטה על אברי וטלטלה אותם כבובת סמרטוטים וגעגוע ענק כמו הגל העצום שהופיע במשך שנים בחלומותיי שטף את הווייתי בהזכרות מתוקה.

כן, כך בדיוק היה כשהייתי בת חמש. כל כך לא החשבתי את עולמם של המבוגרים, כל כך לא התעניינתי בחייהם המשמימים, שיכולתי להיות קשובה. כל הזמן הייתי קשובה וכל הזמן שמעתי. אבל לא את ההוראות והנחיות ודיבורים וציוויים והפחדות ואיך צריך ומה צריך, אלא לחית הפרא הזו שהסתתרה בתוך הגוף שלי. חית בר קטנה מלאה בחושים לא נפרדת מהעשבים והרמשים הזוחלים בהם ובתוכה. יכולתי פתאום להבין את התלונות האינסופיות שהיו להורי ולמטפלות בקיבוץ על האוטיזם הקיצוני שלי. אוטיזם שגרם לי למחוק את קולותיהם הרמים, הנוזפים, עוד לפני שהגיעו לאזני. לפעול כאילו מנגנון רחוק וחיצוני מפעיל אותי מבפנים, מתעלם מהם בכוונה. כל הפעמים שעמדתי בפינת הכיתה עם הראש לקיר, כל הפעמים שלא לקחו אותי לים, כל הפעמים שמשכו לי באזנים, שנזפו בי, שהאשימו אותי, שהלכתי ברגל לבית הספר דרך השדות, הכול נבע מדבר אחד בלבד, מכך שהקשבתי לקול שהיה חזק מהדיבור שלהם.

 בסלון של המורה שלי ליוגה, על המזרון הדקיק האדום פרשתי כנפיים והתחלתי לדאות מעל המצוקים. ציפור שקטה, חרשת ואמיצה. ראיתי את הכניעה העצובה שכמעט כל הילדים בעולם, בסופו של דבר, נאלצים להשלים אתה. תפיסות העולם ההישרדותיות, האומללות של המורשת האנושית, המושמעות שוב ושוב והולמות בכוח עצום בנפש הילד הרכה. הולמות בצורה של הוראות, הנחיות, איומים ועונשים, עד שההקשבה המתוקה הפתוחה לרוחות השמים נעלמת נמוגה ונשכחת. עד שהילדים, שאנו כל כך מתלהבים מהמתיקות שלהם, יום אחד מוקדם מדי בחייהם הצעירים, נראים כמו מבוגרים עצובים בפנים רכות של ילד. מסע בלתי נמנע של אונס שאנו כהורים עברנו ועכשיו אנו מעוללים לילדינו בגלל אמונות יסוד שלא העזנו לחקור, לבדוק עד הסוף, ואולי פשוט לשלול, על מנת לאפשר למשהו חדש ושמח יותר לחיות.

מי צריך הצלחה בחיים, שפרושה בית של מאתים או חמש מאות מטר ומכונית שעולה כמו בית של חמש מאות מטר? מי צריך  ללמוד כל החיים דברים משעממים על מנת שנוכל לעבוד בדברים עוד יותר משעממים, על מנת שנוכל לקנות דברים מיותרים ולהפריש פנסיה שמנה, על מנת שנרגיש ביטחון. מי צריך ביטחון אם המחיר הוא וויתור על החיים עצמם?

כל זה נפרש לפני עם שתיקת העצים, דממת הרוח, דומיית הרחוב. שני אטמיי אזנים בצבע כתום עז, שנתחבו ליום שלם ומנעו ממני חוש בסיסי אחד, אפשרו לי לצלול למעמקי האוקיאנוס של הקשבה. 

איך לדעת מה הוא הקול האמיתי בתוכי?

בבוקר על הסלעים מקשיבה לצלילי אביב מוקדם, שקדיות פורחות בעננות צחורות בוואדי הכהה מולי. אור צונח ונעצר במצוקי המדרון, מתיישר לקו אלכסוני, משפכים זהובים מאירים את העצים והפריחה מאחור. קפה מר מתוק.

מתוך האוויר המתחמם, הצונן, עולה שאלה. אני מקשיבה לה.

איך אפשר לדעת מה הוא הקול האמיתי בתוכי?

פתאום נדמה לי שכל חיי הייתה זו השאלה היחידה שהייתה ושבאמת יש לה משמעות. הרי הכל נגזר ממנה. כל התלבטות המובילה לבחירה, סוללת את הנתיב לבחירה הבאה, לסגנון החיים, למערכת הפסיכולוגית הממהרת להתקשר ולאמץ תבנית קיום מסוימת. החיים הם הנגזרת של כל רגע אשר בו אנו מעדיפים דבר אחד על פני השני. השאלה הזו היא העורכת הראשית בסרט שאנו קוראים לו: החיים שלי.

יש כל כך הרבה קולות בתוכנו. כל אתגר שהחיים מניחים לפתחנו דורש מענה. גם אם אין אנו נענים לאתגר ונותנים לזרימת האירועים לבחור עבורנו, גם אז בעצם מתרחשת בחירה של פתרון מסוים. איך אני יכולה לדעת מסך כל הקולות הנשמעים מהו הקול האמיתי יותר?

נדמה לי שבהוליווד פתחו ז'אנר שלם של סרטים שהקתרזיס שלהם המופיע בדך כלל בחלק האחרון של הסרט, הוא הרגע בו מפנה הגיבור עורף לבחירות הפחות "מוסריות" של עצמו, פונה כנגד הנוחות, הפחד, החולשה, הרצון בעונג ובביטחון, ובוחר בדבר האמיתי העמוק יותר. כצופים אנו יודעים שהדבר היה מונח שם מתחילת הסרט. אנו הופכים למעין "סופר אגו" של הגיבור, "סופר אגו" המחכה בסבלנות לרגע המכונן, רגע החניכה וההתבגרות שלו כאדם. זהו הרגע שבו הוא ייעצר על הדרך המובילה לאבדון רוחני ומוסרי ויבחר בקול האמיתי והטוב.  זהו רגע של "אל חזור", רגע לא הישרדותי, שגם אם מחירו יהיה מוות פיזי, באותה נשימה יהיה זה רגע הלידה מחדש. (כל זה מתרחש ממש מולנו על המסך, אנו  צופים בגב הפונה אל הדרך הסלולה והגיבור פותח בריצה לכיוון אותו השאיר מאחור- המוסיקה נוסקת, הכינורות עולים בוכים באקסטזה ).

למרות הציניות יש כאן יסוד אמיתי, אנו לא מתרגשים סתם. הסצנות השטוחות הללו מבשרות על חיפוש אותנטי הקיים בכל אחד מאתנו, רק שבניגוד לסרט אין רגע אחד מכונן שבו קורת הבחירה. החיים הם ממזרים יותר, תובעניים הרבה יותר, הם דורשים מאתנו לבחור שוב ושוב ושוב.

זה לא שאפשר לענות על השאלה הזו ברשימה סדורה של עשרים סעיפים שאם נבחן על פיהם כל רגע בחירה מכונן – נבחר נכון יותר. השאלה מפנה אותי למקום אחר שקט מאוד, מקום שבו יכולה להתרחש בכלל הקשבה לאתגר, לשאלה, להתרחשות, לבחירה.

ההקשבה יכולה לעזור לנו למצוא את המניע הנסתר בכל כיוון. המניע עצמו תמיד צלול יותר מהאופן שבו מופיעה המורכבות המתישה של סעיפי הקונפליקט. למשל אם המניע הנסתר הוא צורך בביטחון, פחד, עצלות, חוסר רצון לנוע מחוץ להרגלים מקובעים, כנראה שכדאי ללכת מעבר לו ולבחור אחרת. באופן ממש מעצבן החיים מעצבים את אירועי הבחירה כך שלכל כיוון יש מחיר. הנקודה היא אינה המחיר הנגלה בהכרח, אלא המחיר הפנימי העמוק יותר. אם נבין שבכל רגע של בחירה יש גם רגע של חניכה, נוכל לדעת בקלות מה מאתגר אותנו יותר, מה דורש מאתנו לצמוח מעבר לגבולות המוכרים. לעומת זה בקלות רבה נוכל להבחין במה משאיר אותנו קטנים ומכווצים.

 אם אתם חווים שהיתם בצומת הזו כבר כמה פעמים ותמיד פניתם שם ימינה מכוון שאת הדרך משם כבר הכרתם, זה הרגע לפנות שמאלה.

יש לבחירות הנכונות ניחוח משכר של אי וודאות, של הרפיה אל תוך תהום, של סכנה, של חכוך עם משהו חדש, לא מוכר. אני קוראת לזה חיים.

כמו שאמר רומי, איך לומדות הציפורים לעוף? הן נופלות אל התהום ושם צומחות להן כנפיים.

האומץ של העצים

זה כבר היום החמישי לרוחות העזות המטלטלות את ענפי העצים  בתזזית. הטבע נאלץ להישאר בחוץ ולעמוד בתנועה הפראית השקופה של מיליארדי חלקיקי אוויר המכים בחוסר התחשבות ברקמה העדינה של זמן בוטני, בריאה איטית אימהית היולדת עלה ועוד עלה בסבלנות אין קץ.

האומץ הזה של העצים להישאר מחוץ  לבתים המוגנים ולספוג את הכוח העצום שזז חסר התחשבות, נושם ונושף כמו חיית פרא ענקית בצמרותיהם, נוגע בי.

האומץ הזה נוגע בי עמוק, מכריח אותי לתהות על הנקודה המסתורית הזו במרכז הלב שמתחילה לכאוב. אין זה כאב על אובדן או סוג של צער המוכר לי בדרך כלל, זהו כאב אחר.

למרות הרעש הסואן בחוץ והענפים המכים על קירות הבית, אני מוצאת שאפשר להסיט בעדינות את תשומת הלב אל תוך הנקודה הזו, לנוע אל מעמקיה, אל החושך הקטיפתי הרך שקרן אור חיצונית מעולם לא האירה. ככול שאני מרפה לתוך הנגיעה הזו הכול נעלם ונוצר מחדש כפי שהוא באמת, נטול מילים.

שום רעיון, ניסיון לתפוס או להבין אינו יכול להמשיך להתקיים שם. כול מה שאי פעם נאמר לי, כול מה שאי פעם האמנתי בו מתמוסס אל הפעימה השקטה הממשיכה לנוע פנימה. הכול כואב ושקט, קרוב יותר משקרוב יכול להיות. כול החיפוש הזה אחר הארה נראה כול כך גס וילדותי. "אין שום סמכות בעולם" אני ממלמלת לעצמי "מעולם לא הייתה, זה רק זה, פה ועכשיו בתוכי ושקט, למה חיפשתי בחוץ כשזה בפנים"?

החתול הג'ינג'י שלנו מתיישב על ברכיי ומתחיל לגרגר. "אולי יש הארה לגברים והארה אחרת לנשים"? אני חושבת לעצמי תוך כדי שידיי מלטפות את הפרווה הרכה הנכנעת לאצבעותיי הסוללות בה נתיבים של מגע ורוך.

העצים מוכי הרוח מתכופפים בתוכי, מרכינים ראשם לפני הכוח המטלטל אותם כבר חמישה ימים ברציפות. אני בוכה.

למה בוכה? לא יודעת למה. הכול כול כך קרוב, איך אפשר לאהוב באמת, להישרף כך ללא הפער המתוק הזה שנועדנו לנצח?

הלב הוא המקום החי הפועם הנמצא בדיוק בין דואליות ואי דואליות, בין אחדות מוחלטת לבין הבריאה המתפוצצת באלפיי מופעיה, ססגוניותה, מורכבותה.

אני רוצה לומר לכול אישה שהייתה אי פעם בכול סוג של מסע רוחני שאלוהים נמצא בדיוק בתוך מרכז הלב שלה. שכול מה שאי פעם נוכל לעשות זה להיכנע רק לזה. שיש משהו בנו הנשים שבאמת באמת יודע, ושהאסון הגדול ביותר שלנו הוא כניעה מתמשכת לסמכות של רעיונות (או מורים) במקום ההקשבה הפשוטה והמידית הזו למרכז הלב.

 יש שם מרכז מלא תבונה, יותר נכון, יש שם מרכז שהוא התבונה עצמה. יש שם ידיעה פשוטה שממשיכה לזרום ואינה עוצרת לעולם. כול מה שהדבר דורש הוא הקשבה מלאה, שאינה  מתמצקת לרעיונות, הבנות ותפיסות. הקשבה מלאה המוכנה להינגע לרגע ומיד לשחרר הכול לפני שמשהו הופך לרעיון או תובנה מוצקים בתוכה.

הרוח כבר מרפה מעט, העצים מותחים זרועות מהוססות אל האוויר והעלים ממשיכים לצמוח במסירות סבלנית.
עוד רגע תתחלף התנועה הפראית הזו בעננים שמנמנים וגשם ירד על האדמה והצמחים. 

.