משהו בזוית האור

עכשיו ברכבת. העין פוגשת את  הטקסטורות המחוספסות. לרגע נפתח 

מרחב שדות חרושים עד הים בין נהריה לשבי ציון ושוב חומות ופסים.
בוקר סתיו. צעדתי מתחת לשערותיי המלבינות בדרך ההר המתפתלת סביב המאגר של רפי. האויר נגע בי ברכות. משהו בזוית האור, בזנית השמש על המדרון והצמחיה היבשה העיר בי את הרוך אל עצמי.

ראיתי בחמלה גדולה את קצה הזמן .

ולרגע הבנתי שהרכבות להן חיכיתי כבר לא תגענה. ושהאנשים הצוהלים או הכבויים היורדים ועולים בתחנות אינם יכולים לראות אותי, כי הלכתי מעבר לזמן המת ולא הבאתי משם דבר עבורם. ובמות הזמן ראיתי את החיים שרצו לפרוץ פנימה ולהרוס הכל. והם הרסו  וחיו. כל כך חיו שהייתי חייבת לוותר להם על הקטנוניות שנראתה כהולכת למחוץ אותי תחתיה. הייתי מוכרחה להפתח אליהם. להפתח אל כל החיים כולם ואף מעבר להם ולהישבר עבורם. ולחיות עבורם. לחיות עבור החיים עצמם. ולא רציתי אבל הם לא וויתרו. הם היו בי מבלי לשאול אותי רשות. מזל שהיה לי את המאגר של רפי מול העינים ואת הרגע שחמלתי עלי מול המדרון, אחרת בטח לא היה לי את הכוח לרכות הנחוצה לכך.
ורגע אחד לפני מות הזמן, ראיתי שעשיתי כבר את כל התנועות הנכונות; אהבתי את האמנות את הטבע את בני האדם ואת האהבה, אבל התודעה פנתה כלפי עצמה ללא רחמים וגילתה לי את חוסר ממשותה. וגם גילתה לי את הבריאה הפורצת בכל רגע מחדש מתוך המרחבים האינסופיים של הלא נודע,   ואת חוסר היכולת שלי לשלוט אפילו בכאב ובסבל שאני פוגשת בתוכי.

אשרי האנשים שהרכבות עצרו עבורם, אשרי האצבעות המוצאות שוב ושוב את האותיות על המקלדת ומתוך העיוורון הסומא יוצרות את התו הבא, המילה, האפשרות לגעת.

האצבעות על המקלדת

בוקר, האצבעות על המקלדת מחפשות אותי, כמו כפות רגלים יחפות המגששות אחר קרקע בטוחה להשען על מרכז כובד שיוכל להעיד על ידיעתי אותי.

אנחנו, בני אדם, יצורי על המסוגלים לכל, מוכשרים ובעלי יכולות אינסופיות, אך מי שיצר אותנו שכח להעניק לנו את הדבר החשוב מכל; את סיבת קיומנו. מדור לדור אנו נאלצים להמציא שאיפות ומשמעויות, להאמין בהן, להרוג ולההרג עבורן, לקרוע את נפשינו ואת האדמה שאנו דורכים עליה לגזרים. כל זה עבור חיפוש נואש בו כמיהות וכיסופים, ברובם אפילו לא נהירים לנו, דוחפים אותנו לצאת למסע חיפוש, מסע לגאולה, אישי וקולקטיבי.

מעולם לא עולה בדעתינו, שאנו עצמנו הננו היוצרים את הנראטיבים והמיתוסים שלנו, יוצרים אותם בנפשינו חסרת המנוח, סוגדים להם ואף מוכנים למות עבורם.

אנו בונים בתי כלא לרעיונות הצרים מלהכילינו, מרחבים מוגנים ובטוחים בהם הטוב והרע, אני ואחרים, מייצרים עבורינו מקום לכאורה מוצק, אשר בו זהותנו העצמית, ברורה, מנחמת ומסממת. עקב חוסר ההבנה של המערכות הפסיכולוגיות, הנפשיות ומבנה התפיסה שלנו, אנו נדחפים להאמין ולקבל, נראטיבים שמנהיגים דתיים וחילוניים, מתווים עבורינו, ומשמרים אותם בקנאות במשך מאות ואלפי שנים. לתופעה המוזרה והסטאגנאטית הזו אנו קוראים בגאווה; דת ומסורת.

מיתוסים שנועדו לפרוץ את התודעה האנושית, כמו חופש, אהבה, שיוויון ואחדות, לובשים צורות מתות שבעלי כוח משתמשים בהן בציניות, על מנת לצבור טובות הנאה, הון והשפעה.  

ככל שאלוהים כועס, נוקם ונוטר, מונע מאיתנו את הדחפים הטבעיים והפשוטים ביותר שלנו, כך אנו מוגנים ובטוחים יותר. הפחד מלהיות לא מקובלים, לא אהובים, שונים, מוזרים, מגיל רך דוחף אותנו לציית לסמכויות ומרחיק אותנו מהאפשרות להקשבה לתבונתנו שלנו. כשילדינו הרכים, מלאי סקרנות ותהייה שואלים אותנו בתום לב שאלות נוקבות על החיים ועל הבחירות שלנו או של התרבות אתה אנו מזוהים, אנו נוטים לצאת בהכרזות נבובות, מסקנות ואמירות שמעולם לא העזנו לבחון בעצמנו.

במשך דורות נאבקים הורים בילדיהם ומנסים להתאימם למערכות שיאמללו את חייהם, מתוך אמונה בלתי סבירה שכך יהיו מאושרים יותר.

מעטים מתענינים בחיים עצמם, בתדר של אמת, שאינה מילים ריקות אלא חוייה אנרגטית הפועמת בעצים, במים, בצמחים, בשמים, בחתול משחק, בילד שגלי ים נוגעים פתאום בכפות רגליו, באור הזורם והמשתנה, במוות הנמצא בכל, נותן לחיים את הרקע התוסס להיווצרותם.

אנחנו מזועזעים מאחוז הקשישים ההופכים להיות דמנטיים וסניליים, אך לא מבינים שהסניליות שלנו כאנושות החלה בבתי הספר המתים שבהם נכלאנו על לא עוול בכפינו. שהפכנו את המכשיר היצרתי הנהדר, המצוייד ביכולות אינסופיות; המוח שלנו, לכלי לשינון מספרים מתים, עובדות עבשות, מוקדי הזדהות שיבטיות ולאומוית שיהפכו אותנו למגש הכסף המוקרב על מזבח טיפשותה וניבערותה של תרבותינו.

גדלתי בבית דתי ואני יודעת שאלוהים לובש שוב שוב את תווי פניהם המיוסרות של המאמינים בו. לא אנו נוצרנו בצלמו ובדמותו אלא הוא שנוצר שוב ושוב בצלמנו ובדמותנו. רשע, אכזר, נוקם נוטר, קטנוני, עוסק בשטויות וזוטות ומעניש אותנו אם בטעות השתמשנו בכפית של "בשר" במקום בכפית של "חלב".

אם אלוהים היה אוניברסאלי רחום וחנון לא היינו אמורים להרוג או לשנוא בשמו, לא היינו אמורים לחיות חיים חלקיים ואומללים על פני פלנטה שכולה יופי ושפע אין סופי.

כל בני אדם חולקים את התהייה הנכאבת לגבי הגורמים ליסורי האנושות, קשה לנו להבין מדוע אנו נאלצים לחיות באומללות. אנו בטוחים שנידונו באופן שרירותי לחיים של סבל וקושי.

איש אינו מעלה על דעתו שאנו בוראים את תמונת המציאות הזו בתוכנו, בכל בוקר כשאנו נוטלים עיתון בידינו, או מאזינים לחדשות ומאפשרים לאנשי תקשורת, להדהד את תמונת המציאות המעוותת אשר בה מככבים פוליטיקאים, בעלי הון, סלבריטאים, גנראלים, רוצחים ואנסים. 

אנו עצמנו בשימוש חסר תשומת הלב, בתשומת הלב שלנו, מעניקים תוקף למיתוס שהאנושות בת זמננו נמשכת אליו ומתעבת אותו, שבוייה במיקסם השווא שלו, סוגדת לו ונהרסת על ידו. אם היינו מסרבים לגיליון החינמי המחולק בתחנות הרכבת בבקרים, אולי היינו פוגשים מציאות אחרת מחוץ לחלון הקרון שלנו. אולי היינו רואים שהלהקה בת עשרים וחמש הפרטים של הפלמינגו הוורוד, החורפת בבריכות המים של עתלית, הכפילה את עצמה בשנה האחרונה ומונה כעת כמעט שישים פרטים? אולי היינו רואים במו עינינו, שהשנה הגשמים הרבים שירדו, הצמיחו שכבת עשב ירוקה ולחה על מדרונות הכרמל, ושעבודות התשתית לכביש שש צפון החריבו לחלוטין את אגן הניקוז של נחל הקישון והעמק הפורה המקיף אותו.

אנו משלמים מחיר עצום, הנובע אך ורק מכך שאיננו מעזים לחקור באומץ את אמונות היסוד הבסיסיות ביותר שלנו. אני לא מתכוונת לחקור את אמונות היסוד עצמן על מנת לגלות את חולשותיהן ולהחליפן באמונות יסוד חדשות. כוונתי היא לחקירה אמיצה של אופני התפיסה שלנו, אופני הסקת המסקנות, האופן המסויים שבו תגובה רגשית כמו פחד, חרדה, כעס וכאב, הפועלים מתחת לפני השטח גורמים לנו לבחור ולאמץ רעיונות מנטאליים למינהם וכן את האופן בו אנו בוחרים לחיות בתוך מסגרות הזדהות צרות אופקים ואבסורדיות עד גיחוך.

כנשים אנו משתפות פעולה בצורה תמוהה להחריד עם הפחד של גברים מהתשוקה המינית שלהם. אישה המכוסה כל כולה בבגדים ארוכים, ברעלות למיניהן בפיאות עשויות משיער של נשים אחרות, על מנת שגברים לא "יחטאו" ויחשקו בה, משתפת פעולה עם תבנית שהיא חונכה לציית לה. זו רק דוגמה מוחשית וציורית במיוחד, לאופן שבו כולנו בוחרים לפעול במשך חיים שלמים. מעניין שאנו יכולים לזהות בקלות את האבסורד השולט בחיי קבוצות השתייכות שונות מאתנו, אך מסרבים לחלוטין לראותו בחיינו אנו.

הדיאלוג הנוצר בין בני אדם לרוב, ישתמש בחלק זעיר מהיכולת המוחית העומדת לרשותינו. אנו נשען על עובדות וידע הנמצאים בתחום הזיכרון ונשמע את הידע המאוחסן בתאי המוח של בן שיחינו.

מתי מעט מעיזים לעמוד בקצה הידוע, במקום בו מסתימות הנחות היסוד והקלישאות, חשופים ופגיעים, לא יודעים, שקטים וסקרנים מול המסתורין העצום האופף את החיים. חקירה סקרנית ונטולת מניע, היתה מאפשרת לנו, להתחקות אחר מקורן של כל התפיסות והאופן שבו התודעה מיצרת באופן קבוע אוביקטים חיצוניים לה ונעה מתוך מרכזה כלפיהם, בוראת את קיומה בזמן, דרך תנועתה מהתופס אל הנתפס. מתי מעט מעיזים לחקור למשל את עצם חווית הזמן שלנו ועל מה היא מתבססת.

הזמן הנו החומר ממנו חווית התקימותינו מפוסלת. אנו מתיחסים אל קיומו המיוצג על ידי שעונים המונים אותו כאל מציאות ברורה הכרחית ומוצקה. אם נבחן לעומק את תחושת הזמן בתוכנו, נראה שהיא מורכבת כולה מזיכרון, מעבר, שהפך לתחושה פיזית, סוג של אילוף פנימי המחלק את ההווה לפרוסות ונתחים מדודים. אולי הכורח לייצר את קיומו של הזמן בתוכנו נובע מהצורך שלנו להעניק משמעות לחיינו, להאמין בתהליך, תסריט אופטימי בו אנו מככבים כדמות ההולכת ומתפתחת, מנצחת ומשיגה את מטרותיה.

יוצרים גדולים; משוררים, סופרים, פיסיקאים, אמנים, במאי קולנוע, אנשי רוח, ופילוסופים, הפורצים דרך חדשה בתוך התודעה האנושית, פעמים רבות  מציבים אותנו מול שאלת קיומו של הזמן, שוללים אותו ובודקים את התנהגות החומר התודעתי והפיזי ללא קיומו. המציאות המתגלה בלעדיו פורמת את עצם תחושת המתח והסבל הקיומי המתמשך, משנה את מצב ההוויה, נוטעת אותנו בתוך חושניותו של הרגע הנוכחי, מאווררת ומשחררת.

בתוך הרגע הזה, האין זמן, אנו יושבים חבוקים עם עצמנו והאחדות היקומית הפרועה והחיה, חשופים ופגיעים כמו כל חלקיק אחר במציאות הקוואנטית ביקום אינסופי עלום שכוחות של כאוס והרמוניה מפוררים ומרכיבים מחדש.

יכול להיות שכל מה שעלינו לעשות על מנת להפסיק את ההיפנוט ההמוני הזה, הנו קודם כל לעצור. לבלום את רכבת השדים הנעה במסלול מעגלי וארוך עד אין קץ, דרך ההיסטוריה הכאובה של האנושות כולה. לעצור ולבלום את מומנטום התנועה העיוור, הפלדתי הכבד מנשוא של המורשת אותה הטמענו אל תוכנו מבלי משים. לעצור כיחיד, כאינדבידואל, לעצור ולנער את הראש, לעצור ולהתעורר, לעצור ולהעיז לחקור, לשאול את עצמנו איך נוצרה ונוצרת מערכת האמונות שלנו. לא רק בעבר אלא אפילו ברגע זה.

שאלה זו אם תלך עמוק מספיק, יכולה לשנות לגמרי את גבולות התפיסה העצמית שלנו, את מבנה התודעה והצורה בה היא פועלת בתוכנו.

בחלום אנו חווים מציאות בעלת חוקיות שונה לחלוטין מזו המתקיימת דרך ערות. עדיין במציאות המופיעה, יש חוקיות, יש רגש לפעמים עז עד מאוד, סיפור, תחושת עצמיות כנקודת ייחוס, ובכל זאת דבר אינו מתרחש במציאות החומרית הגופנית המוכרת לנו. גל ענק העומד להתנפץ ולהרוג אותנו (חוויה כל כך מוחשית במהלך החלום) אינו מאיים כלל על הקיום הפיזי של גופינו. אם התודעה שלנו יכולה לברוא סמלים כה חזקים הנראים במצב החלימה אמיתיים כל כך, מניין לנו שהמבנים המוצקים הנגלים לנו בזמן הערות שלנו, אינם גם הם מצבי תודעה, שכבות ותדרים של גלי המוח המיצרים תמונות ותחושות? אם נסכים להודות בנינו לבין עצמנו שאין אנו יודעים.אם נסכים לחוש את הכאב הבהלה והבדידות שאמירה כזו אולי תביא עמה? אולי נוכל להרפות, נוכל לבסוף לפרוש ממירוץ העכברים שאנו ורוב רובה של האנושות לוקחים בו חלק.

יש אפשרות לחיות את חיינו מתוך הרמוניה ויופי, פשטות וחופש. כל מה שזה דורש מאתנו הנו להרפות ולדעת שאין אנו יודעים.

בית אביונים

הבית הקריר מליל פברואר, נפתח אל טרסת האבנים הלבנבנה בחוץ. ירגזי מנסר את האוויר הצלול המתפוצץ מאור בוהק. טרקטור ממול קודח באדמת הגיר הקשה הופך מדרון לאבקה מקומחת הנושרת על צמרות האורנים.

על הספה בעינים עצומות, אני מחפשת את הבית שהיה לי, שאבד לי, שמצאתיו לרגעים, שנזרקתי שוב ושוב מתוכו, שלא הפסקתי לחפשו בגעגועי. בית שלא נחתי לרגע ולא וויתרתי על חלום קיומו. בית שקירותיו לבנים מסויידות בפשטות של בתי אביונים, שחלונותיו פונים אל נופים פנימיים, בית שבו אניח את ראשי לעת ערב והכוכבים בעלטת הרקיע יצנחו אל תוכו ויגעו בי.

בתוך אפלת גופי החי, המורד, שאינו מקבל את גבולותיה המאוסים של התבוסה, זועק הולם הדם את כמיהתו אל האור. מתוך הגוף  היודע את האור הנובע ממנו, את החוכמה והעומק, את הקרבה והדמעות, עולה התביעה האחת והיחידה; להיות קרובה אל עצמי.

כן, רק להשאר צמודה אל הבל הפה של נשימתי, לא להרחיק למחוזות המתחפשים למשהו כזה או אחר, לא לתת אמון בעולם שבוראת האנושות, לקלף באיזמל מנתחים את השקר והבורות שדבקים בי, עד שימצא האור הראשוני של אהבת האדם האדמה והשמים.

אני יודעת אותם מתוכי, הם לרגעים מתגלמים כביתי היחיד האמיתי, המקום בו צילי מוטל על הקירות העתיקים וריח תבלינים ועשבי בר נודפים מאבניו באור החמה. אם אשאר כל כך קרובה אל הסיד הלבן, אל קילופי הקירות וחריציהם, אם לא אנדוד בתשוקותיי ואדמה לעצמי הישגים ופירסום שווא, אם לא אתבלבל ואנסה להשתייך,להתקבל, להגיע, רק אז ירדו השמים בעצמם ויכרעו ברך על סף דלתי.

פשוטה אהיה להחריד, משעממת, שקטה וריקה. לא יכתבו עלי, לא יראו אותי ביומני החדשות, לא אתראיין, לא אוצג במוזיאונים הקודרים מרצינות תהומית, עירומה אהיה תחת השמים, זנוחה ושכוחה, צמודה בהבל פי אל האור.

מהר מאוד ירד הערב

מהר מאוד ירד הערב, קר ויבש. בביתנו הלהבה החיה רוקדת באח ומשאירה מעין דוק של עשן ניחוחי העומד שקוף בחלל החדר.

חושך מתנפל מבחוץ דרך החלונות. לא,אין זה"אין אור" אלא ממש החושך עצמו, כחומר הבולע את החיים, חודר ללא מעצור מהעלטה בחוץ וכובש לו מקום בתוכי. דבר אינו חוסם  את זרימתו הפלומתית, לא וילונות הבד הכבדים הצונחים מטה מהקרניז או הזגוגיות הקפואות הכפולות.

יש רגע כמו קו פרשת מים פנימי, שאני חוצה מבלי משים, קו המסמן את הרצון והכמיהה להתממש כמשהו בחיים. כך נדמה לי. מעברו השני, של הקו הזה, נמסים ונעלמים כל הרצונות, התקוות והתשוקות הישנות, כל החלומות שחלמתי מאז ילדותי נמוגים.

זה קורה כלאחר יד, ללא שום כוונה או התכוננות מצידי, תופס אותי לרגע באיזה סיבוב על רגל ימין, בין ארון הבגדים למשקוף חדר השינה. מול פני המהבהבות במראה הקטנה, פנים שהגיל חרץ בהן עמוקות, שינה אותן כליל בשנים האחרונות, ועדיין לא התרגלתי אליהן (אף פעם לא הספקתי להתרגל לשינוי שחל בהן ולזהות אותן כפני) ואז בכלום הזה שלא קורה בו דבר, מתרחשת איזה בלימה שקטה ונוכחת. עצירה אשר בה כל ההבטחות שהבטחתי לעצמי שאממש, שאשיג, מפסיקות בבת אחת להתקיים.

כל זה מתרחש בדיוק במקום הגיאוגראפי המסוים שבו נפגשים מתלה ברזל בודד וחלוד, המוברג אל צדודית הארון, עליו תלויים צעיפיי הרכים הצבעוניים, לבין המשקוף ממנו מתפצלות שתי דלתות העץ של חדר השינה. אני תופסת רגע מת וריק שבו אני יודעת את מותו, אבל עדיין, מכוח ההרגל, האינרציה אני מקיימת אותו. מקיימת בכל כוח שרירי מאמצי, יכולותיי המנטאליות והרגשיות, עובדת אותו, ממלאות אותו בחוסר לאות. זה רק מכוון שאין שום דבר אחר שאני מכירה שיכול להחליף את המאמץ המוכר והבטוח של יצירתו.

זה לא איזה הארה פורצת מודעות, לא איזה גילוי מבהיק בשמיי חיי, אלא פשוט ההבטה לאחור אל משהו שכבר התפוגג די מזמן, אבל לא יכולתי להכיר בהתפוגגותו. הייתי עסוקה בלתחזק את התמונה השלמה של חיים פעילים רצופים בהיגיון, סיבות ותוצאות, מטרות והשגתן. כך שכשהייתי על קו הרכס, קו פרשת המים, כלל לא ידעתי שאני פוסעת על חודו של להב ובטח לא ידעתי שמה שהכרתי, עד עכשיו, הסתיים.

רק ברגע זה, בערב שירד כל כך מהר, לא הספקתי להכין את תחפושות הלילה שלי. כל אותם מעשים ותפקידים שיכולה אני לעטות עלי, על מנת להמשיך ולתחזק בלב את התקווה המהבהבת שלובשת כל כך הרבה צורות וסיפורים, חיזוקים ותחושות.

ובפער שנוצר, משהו עצר וראה בצלילות בין ערפילי ההכרה המעומעמים שלעולם לא אהיה האמנית או הצלמת שרציתי להיות, ולעולם לא באמת רציתי להיות הצלמת או האמנית שרציתי להיות.

אבל ככל שניסיתי לעצור בעבר, לא באמת יכולתי לעצור. כי הייתי צעירה ומלאת תשוקה ויופי ותקווה, כן מפוצצת מפנים בתשוקה ובתקווה ועוצמה ויופי וחיים וגילוי.

לפעמים ואולי תמיד, בעצם, זו היתה הכמיהה, להיראות, להיות לגמרי נראית, נראית ואהובה. הייתי חייבת שמישהו שם בחוץ ינכיח את קיומי בהכרתו, יכיר בחד פעמיות הייחודית של הוויתי, שאראה דרך מבטו, את עובדת היותי ואאמין לה.

לא מחליטים לעצור, אלא ממצים את כל התנועות והריצות וההתרוצציות עד תום, ואז כבר אי אפשר להמציא את זה יותר. זה פשוט עוצר, כמו מוות, כמו התבגרות.

כמו הקולות הסובבים אותנו תמיד, קודחים בנו, בחוסר הביטחון שלנו, בקנאה ובהשוואה המתמדת לאחרים:

"את הסרט הזה כבר ראית? ממש מדהים ובתערוכה הנהדרת ההיא ובמוזיאון ובפסטיבל והסדנה, והמסעדה, ובקובה ובקזאחסטאן כבר היית"? כן, אני מהדהדת עם כל המשפטים הללו, כן, עוד רציתי לקפוץ בבאנג'י ולדאות מעל הכינרת, ולצלם אריה בספארי בטאנזניה ועוד'...

רגע. ומה אם כל זה שטויות מוחלטות, קישקושי תודעה חסרי כל משמעות? ומה אם כל הרצון הזה לחוות ולחוות, הנו סתם חסר משמעות?

והנה אני מבלי שהתכוונתי לכך הוטלתי כבר לצדו השני של קו פרשת המים.

בחיי שלא התכוונתי להגיע לשם. היו לי עוד המון תוכניות לעשות דברים, לראות אגמים צלולים, פסגות מושלגות, להתפתח בציור, לצלם את הבלתי נתן לתאור, המון.

אבל כאן כבר ירד לו הערב, וחושך ענוג, עלטה סמיכה, לוקחת לידיה את החיים שחייתי ואומרת לי שזה נגמר.

אומרים שאדם ללא תקווה אינו אדם. זהותינו העמוקה ביותר עשוייה כולה מתנועה קדימה כלפי הזמן שלא התגלם עדיין, מוחזקת ונשאת הלאה על ידי הדימיון שהוא יציר כפיו של הבטחות הזיכרון.

ומה עכשיו? לא עצובה, לא שמחה, רק סקרנית. מאוד סקרנית.

כאילו סוף כל סוף התפנה השולחן מהחיים, התפנה מכל פרטי הפרטים שגדשו אותו ונשאר ריק לחלוטין מולי. ללא הבטחה, ללא בריחה.

אני מחכה ואין כלום. כלום, אפילו לא יאוש.

זבוב  מטייל מתחת לאורה החם הזהוב של המנורה, ימים קשים לזבובים ימי הקרה הללו. מצד שמאל לו ולעיגול האור, מונחים משקפי הראייה שלי וצדף שאספתי פעם בים. החושך והאור מגיעים לכדי איזון מושלם.

בלדה לרגע שלא יחזור

לילה, קיבוץ יבנה 

כשהייתי בת שמונה, בטקס יום השואה בחדר האוכל של הקיבוץ, ראיתי את השעון הגדול שהיה תלוי שם זז ללא הפסקה קדימה. באותו רגע הבנתי שהזמן מתקדם וסופר את כל הרגעים שכבר חלפו ואבדו לי וש"אני זו אני". הבנתי שאני עשוייה מכל הרגעים שמתו שהסתימו ושלעולם לא יחזרו יותר. ניסיתי לעצור את הזמן בעיני אבל השעון היה שעון גדול ומשובח ושום דבר לא עצר אותו מלנוע הלאה.

מורים רוחניים לעתים קרובות מדברים על כך שאין משמעות לעבר אלא רק לעתיד (אני מתכוונת לכך שהם מבטיחים לנו גאולה דרך התעוררות רוחנית שתקרה לנו אם נעבוד ונזיע , רק אז נגיע!)  נדמה לי שבסופו של דבר אין כל הבדל ביניהם, שניהם אינם קיימים באותה מידה. העתיד מדומיין לא פחות מהרגשות שאנו מיחסים לעבר. את ההווה בכלל אי אפשר לתפוס. ברגע שהוא נתפס הוא כבר הפך לעבר. זה משאיר אותנו עם האיכות המסוימת של המוח שלנו והרגלי החשיבה שהוטבעו בו, פרי רגשות מודחקים, פחד ורצון להימנע ממנו ועוד תכנים פסיכולוגיים ,תרבותיים, דתיים וכו'.
על כל זה אנו בונים תלי תלים של חלומות בהקיץ להם אנו קוראים מציאות. חשבתם על זה פעם למה המציאות אצל כל אחד נראית אחרת? אם היא באמת הייתה אובייקטיבית, האם היא לא הייתה נראית לפחות דומה אצל חלק מהאנשים? כל גאולה שנמציא כל משמעות שנתן לחיים, תהייה בהכרח הצורך שלנו להטיל את העבר שלנו אל העתיד המדומיין, לצור עוד סיפור בעולם של עליזה בארץ הפלאות.
גם הזהות העצמית שלנו היא פרי דמיון המספר לנו שהיה לנו עבר ולכן גם בהכרח יש לנו עתיד. כל הפעולה הזו מתרחשת בתוך עולם המחשבה שלנו, שממנו כנראה אי אפשר לצאת. כל התנסות רוחנית שאי פעם תהייה לנו , שתספר לנו על מציאות בעלת חוקיות אחרת, נשגבה ככל שתהייה היא רק חוויה שמוחנו מיד יתרגם אותה על מנת שנוכל לרוץ ולספר לחברה. המבנה האישיותי שלנו תמיד ירצה לקטוף ממנה פרח, מסקנה, ביטחון, או אפילו יתרון על אנשים אחרים שעדיין לא חוו את החוויה האולטימטיבית.

החופש היחיד הקיים, הוא החופש מלהאמין בכל הסיפורים שלנו, החופש מלהזדקק להם, החופש מהצורך הנואש ממשמעות כזו או אחרת. זה לא אומר שאין טוב או רע, אור וחושך, הם אכן מתקיימים ברובד אחר, אבל אין להם סיפור אין להם תווי פנים.
הם אינם סוציאליסטים או דמוקרטיים, אקולוגיים או קפיטליסטים פרו ישראלים או פרו אמריקניים, הם המקום בו לרגע מתוך זרימת החיים עצמה מופיע אינטליגנציה טהורה שהלב שלנו מגיב אליה מתוך אכפתיות ורצון לא אנוכי בנתינה או באהבה. במהות שלה נתינה כזו לא תאחז ברעיון ולא תשתוקק להיבנות מהסיפור הזה, למצק רעיון  לגביו, לנכס אותה. היא תופיע לרגע תעלה בטבעיות על גדותיה ותישפך וזהו. אי אפשר יהיה לספר עליה דבר, להסיק ממנה המסקנות, לרקום סיפור. אין בה גיבורים אין בה פאנץ' - ליין. מי שירצה לרקום ממנה זהות עצמית מועצמת הוא זה הממשיך להשלות את עצמו שיש עבר ועתיד והוא מתקיים בתוכם. אפשר כבר לראות שבכל פעם שהאנושות יצרה אידיאולוגיה שנראתה כמו הטוב בכבודו ובעצמו, אותה אידיאולוגיה הביאה לטבח, רצח עם, טיהור, עינויים וסבל.
אם נקבל את המוגבלות של המחשבה עצמה,לא משום שהיא גרועה אלא משום שהיא פועלת במסגרת חוקיות מסוימת ליניארית, קוטבית, נוכל להתחיל אולי להרפות מהזמן האשלייתי המתקיים בתוכנו כמתח מתמיד. נוכל להבין שהמחשבה עצמה בטבעה היא קונפליקטואלית ומייצרת שוב ושוב את אשליית קיומו של "החושב", ה"אני" המוצק המנסה לשרוד את תנועת מחוגי השעון.

הטבע, רומז לנו שוב ושוב על אופציה אחרת של זרימה. זרימה שמצד אחד יש בה זמן ביולוגי של צמיחה והשתנות, אבל מצד שני שום דבר אינו עומד במקום, מתמצק, הכל מתקיים תוך תנועה מתמדת של שינוי, גסיסה, מוות לידה והתחדשות. ממש מול ענינו משתנה הרכס עשרות פעמים ביום ואנו מתעקשים לזהות אותו כמוצק. (כרכס, כנ"צ במפה,כשייך לנו בטאבו, וגם למדינת ישראל, כתחום שיפוט המועצה המקומית וכו'...)

אולי אם נסכים למוות הזה נסכים סוף סוף גם לחיים.