בשש וחצי בבוקר התחיל הנס הזה שאנו קוראים לו גשם

"למה כשבני אדם הורסים מה שבני אדם אחרים בנו זה נקרא ונדאליזם,
אבל כשבני הורסים את הטבע זה נקרא קידמה"?

(מתוךהפייסבוק)

בשש וחצי בבוקר התחיל הנס הזה שאנו קוראים לו גשם לזלוג בעדינות על האדמה, העצים, גג  הבית, הסלעים. עלי הכותרת הדקיקים של פרחי החורף נפתחו כמו גביעים ונתנו לטיפות לגלוש אל תוכם.  אי אפשר היה להגדיר במילים את העדינות הזו . הנגיעה של טיפות המים הזעירות בעלווה של החרוב. געגועי נרטבו גם הם רוו ונספגו בחסד.

בשמונה וחצי יצאה השמש והאירה את רבבות הטיפות התלויות. הנחל למטה זרם. האוויר הקר צבט את קצה האף ואצבעותיי הסוגרות על הזכוכית החמימה של כוס הקפה. לרגע ידעתי שלא סתם זכיתי, שחייבת אני לדבר את הדבר בשפתיי, לגעת בליבותיהם של בני האדם ולהזכיר להם שהאושר הטמון בפשטות הזו, הוא הדבר שאנו מחפשים אחריו כל חיינו.

המלאות של גן העדן היא כאן ואינה נמצאת אי שם במרחבים שלאחר המוות. אלוהים נתן לנו את גן העדן על מנת לעבדו ולשמרו, ואנו מאבדים אותו נתח ועוד נתח, מלבישים אותו שלמה של קניונים ובטון ואספלט, צפיפות וכיעור.

המשאב היחיד שלא יהיה נתן לעולם להחזירו לקדמותו הוא הטבע על מגוון בעלי החיים, הציפורים, החרקים, הצמחים, הסלעים, המתקיימים בהרמוניה בלתי נתפסת בתוכו. גן העדן הוא היכולת שלנו להיות שרויים בתוך טבע בלתי מופרע, בשקט, ממוזגים עם כוחות הריפוי והיופי הקורנים ממנו ללא מאמץ.

הקפיטליזם והדרוויניזם לקחו מאתנו את הרגע הנטול תנועה כלפי העתיד, הרגע החף מכל צורך לשנותו. רגע שאין בו פגם, שהוא שלם וטהור.  פרוייד והפסיכולוגיה המודרנית הפכו אותנו ערים לכאוס הפנימי שלנו, לקולות השונים המתווכחים ורבים בתוכנו. הפכנו לתלויים על חוט דק ואכזרי של מודעות עצמית לחוסר השלמות שבנו. אולי בכלל אין אבולוציה, אלא ההפך יש דה-בולוציה, הליכה לאחור אל תוך הכאוס אל תוך הגיהינום הנחשף דרך העיוורון שאנו מגלים כלפי הפלנטה ומרקמי החיים המהממים החיים בתוכה?

כולנו אוהבים לנסוע לחופש למקומות שהמודרניזציה עדיין לא הגיע אליהם, אבל כשליד הבית שלנו הולכים לעקור חורשת אלונים בת חמש מאות שנה(וזה קורה בימים אלו בכרכור, ליד הגינה הקהילתית)  אנו נדים בכתפינו וקוראים לזה המחיר של קידמה. כולם בארץ מתפעלים מיופיו ושונותו של הישוב כליל שבגליל, אבל אף אחד לא עוצר לרגע לחשוב שפעם מתחת לכל הבטון הזה שמכסה את הציליוויזציה שלנו היה הכול נראה כמו בכליל. ושעדיין אפשר לעצור את הבולדוזרים, שאינם פרי "פורס מאג'ור" אלא תוצאה ישירה של הבחירות של כל אחד ואחת מאתנו.

המון המון אנשים חושבים כמוני, אבל מעטים מסוגלים להיות ממש מעורבים והילחם בתופעה העצובה הזו. מה שקורה הוא שכל אחד מתחיל להילחם רק כשאלימות הבלתי מתקבלת על הדעת של הנדל"ניסטים, או גורמים ציבוריים ופרטיים אחרים, מגיעה לחצר ביתו.

מי נאבק כרגע לעצור את חוות הגז ההולכת להיות ממוקמת בצמוד לישוב בת שלמה וליד שמורת טבע שהוכרה על ידי אונסקו כאזור בעל ערך מורשת עולמית? אנשי בת שלמה, קבוצה קטנה שאפילו המועצה האזורית שלהם( חוף הכרמל), הגוף הציבורי שהם בחרו בראשו רק לפני מספר חודשים, אינו תומך בהם. כן מדובר בכסף, בהרבה כסף. תמיד הרי מדובר בכסף.

כל מי מאתנו שיודע עמוק בתוך לבו שהעצים והצמחים והגשם הם  חלק בלתי נפרד מגופינו ונשמתנו מחויב להשמיע את קולו, מחויב כלפי עצמו וכלפי ילדיו ונכדיו, לשמור על גן העדן שנמצא כאן. החסד של הגשם מזכיר לי שאנו תלויים על כדור מסתורי בתוך יקום אינסופי ושכל תושביו החיים בו אחים הם.

בבוקר על הדק מול הסלעים האפורים

בבוקר על הדק מול סלעים האפורים, שוב החורף ואני מחפשים להתאבד אל תהום מרחיקת לכת. 

אני נחשפת לחלק בתוכי שרוצה לקפוץ מעבר לחוויה האנושית המוגבלת  מעבר למוח המותנה מעבר לתבניות המוכרות, שמוכן להטיל את עצמו מחוץ לעצמו באלימות המטלטלת את מרקם חיי כל מספר שנים מחדש.

אני עוצרת באמצע היוגה ושוללת כל סמכות שאי פעם אמרה לי כיצד עלי להניע את גופי. השאלה העולה בי חותכת את האוויר האפרפר הלבנבן הסמיך.

"האם את מוכנה להרפות מכל מה שידעת אי פעם. אבל מהכול?"

הגוף מתחיל מחדש לנוע במקצב משלו, אני רק מצייתת לזמן, מונשמת, ננשמת.

הקצוות שלי אוחזות בתבניות ההגיוניות של החיים המוכרים. פרנסה, נשים מצלמות, העולם שבחוץ, הצלחה. כל זה נמצא בפריפריה של התודעה של הגוף החושב שיש כאן עניין של חיים ומוות, הישרדות, אימהות, אחריות. אבל במקביל קורית נסיגה זעירה כמו ההתמעטות של האור בסתיו. נסיגה מהפריפריה מהעור מהמוכר אל מקום אחר. קיימת ידיעה בתוך הכאוס שרק שם מתוך החשיכה שאינה יודעת את עצמה יכולה לקרות התנועה מעבר.

דני נסע לקנות עוד חומרי בנייה ובידוד וצבע וירקות אורגניים וסוף סוף נשארתי לבד מול המוות. בנוף הירחי של המקום אליו עברנו לגור, אני גוססת לבדי מטילה את עצמי מעבר לסלעים. (שתי יריות בוואדי. אנג'י הכלבה רועדת לרגע מסתכלת עלי מחפשת ביטחון).

חזרתי לכאן. לא במובן שהייתי כאן לפני כן. באתי לגור כאן רק בשנה האחרונה, אבל החזרה שאני מתכוונת אליה היא כמו חזרה גנראלית לסוף המתרחש מרגע לרגע. 

כבר לא מחפשת הארה רוחנית, כבר לא צמודה לאף מורה והחיים עצמם מתגלים כסמל של עצמם. התת מודע אינו רובד עמוק יותר של החוויה האנושית אלא רק מקום המסכם את התבניות לכדי צורות, מצייר סמלים תלת ממדיים כמו שביל, שער, האם הגדולה, על מנת לשמור תיעוד שהיינו פה.

כי באמת באמת באמת לעולם לא נדע אם אנחנו קיימים או לא.

האם אני מוכנה לחיות מבלי לספר לעצמי שיש משמעות לכול זה? מבלי לאחוז באף נראטיב? לפעול ללא מניע? לזהות את היווצרות הסיפור המתרחשת בכל רגע מחדש? האם אפשר לחיות כך?

חורף שאינו חורף מונח על הסלעים והוואדי, תפילות נושרות מהמצוק ומתרסקות אחת אחרי השנייה אל התהום. הגשם אינו נענע להן ולי. שקט.

ציפור שקטה, חרשת ואמיצה

שושנה עם בובה ועגלה.

אתמול בשיעור יוגה חילקה לנו המורה אטמי אזנים על מנת שנוכל לשמוע את צליל הנשימה שלנו בצורה טובה יותר. מאז לא הסרתי אותם.

ממד שלם של חיים החל להפרש בפני באמצעות השתיקה שאפפה את העולם החיצוני. פתאום היה שקט. הנשימה כשל חיית פרא שאבדה רסן, החליטה להשתולל בתוכי. הקשבתי לחייה הזו, לצעדיה על פני האדמה שנשמעו מבפנים כמו תופים גדולים מכים, אחת שתיים- אחת שתיים. הבטן והראש הפכו לתיבת תהודה שבה מתחוללים אלפי נקישות, חריקות ובחוץ הכל נדם.

"אף אחד בעולם לא מפריע לי להקשיב לעצמי, אף אחד לא מפריע לי... להקשיב לעצמי". כמו נס פח השמן והלחם עם הדגים של כריסטוס, ותחיית המתים ועוד כל מיני ניסים קטנים וגדולים, קיבלתי את עצמי בחזרה. הגוף התחיל לזוז מעצמו, מוסיקה רחוקה תפסה שליטה על אברי וטלטלה אותם כבובת סמרטוטים וגעגוע ענק כמו הגל העצום שהופיע במשך שנים בחלומותיי שטף את הווייתי בהזכרות מתוקה.

כן, כך בדיוק היה כשהייתי בת חמש. כל כך לא החשבתי את עולמם של המבוגרים, כל כך לא התעניינתי בחייהם המשמימים, שיכולתי להיות קשובה. כל הזמן הייתי קשובה וכל הזמן שמעתי. אבל לא את ההוראות והנחיות ודיבורים וציוויים והפחדות ואיך צריך ומה צריך, אלא לחית הפרא הזו שהסתתרה בתוך הגוף שלי. חית בר קטנה מלאה בחושים לא נפרדת מהעשבים והרמשים הזוחלים בהם ובתוכה. יכולתי פתאום להבין את התלונות האינסופיות שהיו להורי ולמטפלות בקיבוץ על האוטיזם הקיצוני שלי. אוטיזם שגרם לי למחוק את קולותיהם הרמים, הנוזפים, עוד לפני שהגיעו לאזני. לפעול כאילו מנגנון רחוק וחיצוני מפעיל אותי מבפנים, מתעלם מהם בכוונה. כל הפעמים שעמדתי בפינת הכיתה עם הראש לקיר, כל הפעמים שלא לקחו אותי לים, כל הפעמים שמשכו לי באזנים, שנזפו בי, שהאשימו אותי, שהלכתי ברגל לבית הספר דרך השדות, הכול נבע מדבר אחד בלבד, מכך שהקשבתי לקול שהיה חזק מהדיבור שלהם.

 בסלון של המורה שלי ליוגה, על המזרון הדקיק האדום פרשתי כנפיים והתחלתי לדאות מעל המצוקים. ציפור שקטה, חרשת ואמיצה. ראיתי את הכניעה העצובה שכמעט כל הילדים בעולם, בסופו של דבר, נאלצים להשלים אתה. תפיסות העולם ההישרדותיות, האומללות של המורשת האנושית, המושמעות שוב ושוב והולמות בכוח עצום בנפש הילד הרכה. הולמות בצורה של הוראות, הנחיות, איומים ועונשים, עד שההקשבה המתוקה הפתוחה לרוחות השמים נעלמת נמוגה ונשכחת. עד שהילדים, שאנו כל כך מתלהבים מהמתיקות שלהם, יום אחד מוקדם מדי בחייהם הצעירים, נראים כמו מבוגרים עצובים בפנים רכות של ילד. מסע בלתי נמנע של אונס שאנו כהורים עברנו ועכשיו אנו מעוללים לילדינו בגלל אמונות יסוד שלא העזנו לחקור, לבדוק עד הסוף, ואולי פשוט לשלול, על מנת לאפשר למשהו חדש ושמח יותר לחיות.

מי צריך הצלחה בחיים, שפרושה בית של מאתים או חמש מאות מטר ומכונית שעולה כמו בית של חמש מאות מטר? מי צריך  ללמוד כל החיים דברים משעממים על מנת שנוכל לעבוד בדברים עוד יותר משעממים, על מנת שנוכל לקנות דברים מיותרים ולהפריש פנסיה שמנה, על מנת שנרגיש ביטחון. מי צריך ביטחון אם המחיר הוא וויתור על החיים עצמם?

כל זה נפרש לפני עם שתיקת העצים, דממת הרוח, דומיית הרחוב. שני אטמיי אזנים בצבע כתום עז, שנתחבו ליום שלם ומנעו ממני חוש בסיסי אחד, אפשרו לי לצלול למעמקי האוקיאנוס של הקשבה. 

תמימים ועירומים

בדרך לתל אביב בקרונות השמורים, פיסת בורגנות אליטיסטית, אוטיסטית, עוטה גינונים של מחלקה ראשונה. קרעי שדות טסים, עמודים מתנגשים בשמש פורסים את השמים לרצועות של תכלת ריקה. האנושות דוהרת באמצעות טכנולוגיה מתקדמת למקומות מעבר להגדרה, מעבר להשגה, מעבר לחיים. לאן את הולכת? לאן את נוסעת? תגידי לאן?

הפונקציה של המוח המכונה מחשבה, כמו תאונה קטלנית שפגעה בנו והפכה אותנו לנכים. אנו קורבנות של תפיסות העולם שלנו, של האינטרפרטציה המוגבלת והתגובות האוטומטיות המפרשות את המערכת החושית שלנו. אנו רואים בחוץ את מה שחינכו אותנו לראות, את מה שנוח לנו לראות. מאמצים בשמחה כל דבר שלא יכריח אותנו לבקוע את קליפת הקונצנזוס המשמימה והמכאנית המכתיבה את בחירותנו.  מדוע אנו יכולים לעבוד בטרוף כל כך הרבה שעות ביממה, להשקיע את כל מרצנו בלהשיג חפצים מתים שלעולם לא יסבו לנו כל אושר, אך לעולם לא נטרח לחקור את המנגנון של מערכת התפיסה הגורם לנו להאמין ללא עוררין במחשבות המקובלות של תרבותנו?
הרי אם נתחיל להעביר בפשטות את תשומת לבנו פנימה אל המרחב שעליו פועלים כל הכוחות החיצוניים הללו ונפסיק לקבל אותו כמובן מאליו, אולי נתחיל לראות מה מסתתר מתחת לכול הדקלומים, הציטטות, כותרות העיתונים, הכרזות השדרנים. נתחיל לגלות שתחת הכותרת "חופש" ודמוקרטיה, קימת מערכת צינית הרואה בנו ההמון חסר הפנים: "צרכנים".
פשוטו כמשמעו, תפקידינו בעולם החופשי שבו נתן לנו "חופש בחירה" הוא בעיקר החופש לצרוך מוצרי "צריכה".

אנו רצים לתל אביב ברכבת עובדים כמו מטורפים, חוזרים הביתה מותשים, בדיוק בזמן כדי לצנוח מול מקלט הטלוויזיה שבאמצעותו מיד נקבל שטיפת מוח הגונה, בדבר מה צריך שיהיה ברשותנו, איזה בית או מכונית כדאי שנרכוש ובעצם: מי אנו אמורים להיות.
עם הדימוי של בית החלומות אנו מקבלים גם עצות בקולות קטיפה ובחיוכים בלונדיניים על איך נמלא אותו בג'אנק נוצץ על מנת שילדינו יוכלו לשחק בצעצועי פלסטיק מכוערים ומטופשים. הפרסומות מציירות לפנינו עולם אשלייתי של דימויים סינטטיים ואנו משתעבדים לחלום, מוכרים את חיינו בנזיד עדשים ריק מתוכן.

התוצאה היא חורבן. חורבן של הדבר היחיד בעולם היכול להעניק לנו שלווה, מלאות, ושמחה, ללא כל עלות – הטבע.

ככל שהטבע נעלם ומערכות מתוכננות של כבישים, אספלט, צורות נשלטות של ארכיטקטורה, הופכות להיות העולם אתו אנו באים במגע, הגוף והנשמה מתכווצים ו"המחשבה" תופסת עוד נתח, עוד שכבה של קיום נגזלת מאתנו.
אני מרימה את מבטי מהדף ומתבוננת החוצה.

מחלונות הרכבת ניבט אזור התעשייה ההרוס של צפון מפרץ חיפה; קרוניות מעוקמות, מכלי פלסטיק, שרידי טכנולוגיה שסיימו את חייהם. קילומטרים ארוכים של חומרים מתים שכובים על צידם במקום שפעם זרם נחל, גדלו עצים ועשב. עכשיו רק צחנת הקישון, גוף המים השחור שהיה פעם מים חיים שחיות ובני אדם יכלו לשתות מהם, לשחות בהם- זורם גווע אל הים.

חוץ ממני אף אחד לא מסתכל, כולם שקועים בסמארטפונים, אף אחד לא רואה. עולם וירטואלי הולך וכובש את המקום הפראי שבו אלוהים התהלך בגן ואנו היינו בו תמימים ועירומים.

איך לדעת מה הוא הקול האמיתי בתוכי?

בבוקר על הסלעים מקשיבה לצלילי אביב מוקדם, שקדיות פורחות בעננות צחורות בוואדי הכהה מולי. אור צונח ונעצר במצוקי המדרון, מתיישר לקו אלכסוני, משפכים זהובים מאירים את העצים והפריחה מאחור. קפה מר מתוק.

מתוך האוויר המתחמם, הצונן, עולה שאלה. אני מקשיבה לה.

איך אפשר לדעת מה הוא הקול האמיתי בתוכי?

פתאום נדמה לי שכל חיי הייתה זו השאלה היחידה שהייתה ושבאמת יש לה משמעות. הרי הכל נגזר ממנה. כל התלבטות המובילה לבחירה, סוללת את הנתיב לבחירה הבאה, לסגנון החיים, למערכת הפסיכולוגית הממהרת להתקשר ולאמץ תבנית קיום מסוימת. החיים הם הנגזרת של כל רגע אשר בו אנו מעדיפים דבר אחד על פני השני. השאלה הזו היא העורכת הראשית בסרט שאנו קוראים לו: החיים שלי.

יש כל כך הרבה קולות בתוכנו. כל אתגר שהחיים מניחים לפתחנו דורש מענה. גם אם אין אנו נענים לאתגר ונותנים לזרימת האירועים לבחור עבורנו, גם אז בעצם מתרחשת בחירה של פתרון מסוים. איך אני יכולה לדעת מסך כל הקולות הנשמעים מהו הקול האמיתי יותר?

נדמה לי שבהוליווד פתחו ז'אנר שלם של סרטים שהקתרזיס שלהם המופיע בדך כלל בחלק האחרון של הסרט, הוא הרגע בו מפנה הגיבור עורף לבחירות הפחות "מוסריות" של עצמו, פונה כנגד הנוחות, הפחד, החולשה, הרצון בעונג ובביטחון, ובוחר בדבר האמיתי העמוק יותר. כצופים אנו יודעים שהדבר היה מונח שם מתחילת הסרט. אנו הופכים למעין "סופר אגו" של הגיבור, "סופר אגו" המחכה בסבלנות לרגע המכונן, רגע החניכה וההתבגרות שלו כאדם. זהו הרגע שבו הוא ייעצר על הדרך המובילה לאבדון רוחני ומוסרי ויבחר בקול האמיתי והטוב.  זהו רגע של "אל חזור", רגע לא הישרדותי, שגם אם מחירו יהיה מוות פיזי, באותה נשימה יהיה זה רגע הלידה מחדש. (כל זה מתרחש ממש מולנו על המסך, אנו  צופים בגב הפונה אל הדרך הסלולה והגיבור פותח בריצה לכיוון אותו השאיר מאחור- המוסיקה נוסקת, הכינורות עולים בוכים באקסטזה ).

למרות הציניות יש כאן יסוד אמיתי, אנו לא מתרגשים סתם. הסצנות השטוחות הללו מבשרות על חיפוש אותנטי הקיים בכל אחד מאתנו, רק שבניגוד לסרט אין רגע אחד מכונן שבו קורת הבחירה. החיים הם ממזרים יותר, תובעניים הרבה יותר, הם דורשים מאתנו לבחור שוב ושוב ושוב.

זה לא שאפשר לענות על השאלה הזו ברשימה סדורה של עשרים סעיפים שאם נבחן על פיהם כל רגע בחירה מכונן – נבחר נכון יותר. השאלה מפנה אותי למקום אחר שקט מאוד, מקום שבו יכולה להתרחש בכלל הקשבה לאתגר, לשאלה, להתרחשות, לבחירה.

ההקשבה יכולה לעזור לנו למצוא את המניע הנסתר בכל כיוון. המניע עצמו תמיד צלול יותר מהאופן שבו מופיעה המורכבות המתישה של סעיפי הקונפליקט. למשל אם המניע הנסתר הוא צורך בביטחון, פחד, עצלות, חוסר רצון לנוע מחוץ להרגלים מקובעים, כנראה שכדאי ללכת מעבר לו ולבחור אחרת. באופן ממש מעצבן החיים מעצבים את אירועי הבחירה כך שלכל כיוון יש מחיר. הנקודה היא אינה המחיר הנגלה בהכרח, אלא המחיר הפנימי העמוק יותר. אם נבין שבכל רגע של בחירה יש גם רגע של חניכה, נוכל לדעת בקלות מה מאתגר אותנו יותר, מה דורש מאתנו לצמוח מעבר לגבולות המוכרים. לעומת זה בקלות רבה נוכל להבחין במה משאיר אותנו קטנים ומכווצים.

 אם אתם חווים שהיתם בצומת הזו כבר כמה פעמים ותמיד פניתם שם ימינה מכוון שאת הדרך משם כבר הכרתם, זה הרגע לפנות שמאלה.

יש לבחירות הנכונות ניחוח משכר של אי וודאות, של הרפיה אל תוך תהום, של סכנה, של חכוך עם משהו חדש, לא מוכר. אני קוראת לזה חיים.

כמו שאמר רומי, איך לומדות הציפורים לעוף? הן נופלות אל התהום ושם צומחות להן כנפיים.

על האור ועל החושך

המטבח של אסתי

לאחרונה התחלתי יחד עם חברתי אפרת, צלמת גם היא, להיפגש עם אישה כבת תשעים, שבגיל 18, נשלחה לאושוויץ ביחד עם בני משפחתה. לאישה הזו קוראים אסתי.

פעם בשבועיים, שלושה, אנו מגיעות לביתה ומבלות במחיצתה את היום. בהתחלה צילמנו ובהמשך נבלענו אל תוך הרגעים הבלתי נתפסים שאסתי מגוללת בפנינו. זו חוויה שאינה ניתנת לתיאור אנו נשאבות כאילו הסלון של אסתי הנו מנהרת זמן  היונקת אותנו אל תוך מעמקיה. 

חשבתי הרבה על השואה  ועל המשיכה שלי אליה, משיכה שאינה מובנת לי. אני שוקעת בסיפורים ובחומרים, קוראת על מצבים שלא יאמנו, על סבל בקנה מידה שאי אפשר לתפוס. 
אני מוצאת את עצמי אומרת: מדובר על המאה העשרים, בסך הכל חמש עשרה שנה לפני שנולדתי. בפרספקטיבה היסטורית רחבה יותר השואה קרתה בתקופתי. הנני בת זמנה של אושוויץ.

אני שבה וקוראת את הגבורה הבנאלית של חיי היום יום במחנות, ברכבות, ביערות, ברחובות.  משום מה אני מוצאת המון אהבה בסיפורים הללו. לא יודעת להגיד אפילו אהבה למה. המוות כל כך קרוב מתחכך בכל רגע של קיום כחבר האינטימי ביותר. מדוע החיים בצל המוות והסבל נראים כל כך ממשיים? כאילו האינטנסיביות של מה שהיה שם עדיין יכולה להקרין ולגאול את המרווחים של חוסר המשמעות של חיינו המערביים הנוחים והבטוחים.

עם הקריאה עולה הכמיהה לחיות אחרת, אבל אני לא יודעת איך אחרת? כאילו הקול המרוסק שחודר את שריוני רוצה לספר לי על המשמעות של כל זה, על הרלוונטיות שיש למה שקרה שם על חיינו אנו.

אני לא מתכוונת לחיינו אנו כיהודים או ישראלים זה חסר שחר לחלוטין. זה לא עניין אתני השואה הזו, זה  עניין אחר לגמרי. זה גם לא קשור לשנאה או זוועה. זה לא קשור למה שהרוע עשה אלא לצד השני של הרוע למה שהחיים בצל המוות חשפו; יופי לצדו של כיעור, עוצמה שאין לתארה לצידה של חולשה, עזרה הדדית אומץ לב, אהבה וחוסר פחד בתוך פחד מוות. 

כמו שאסתי אומרת: "בבוקר קמנו וראינו שנשארנו בחיים, התפלאנו שלא מתנו וכך אמרנו אחת לשנייה, תראי לא מתנו, נשארנו בחיים."

היא מספרת והאפלה אופפת את הנשמה, את הקיום האנושי באכזריות שכמה שאני מנסה אני לא מצליחה לדמיין. ובתוך האפלה כמו מנהרה של אור נוהרת אלי, מדברת אלי, מושכת אותי בעבותות אליה אל תוכה. אני האור והחושך אני הרוצחים והניצולים וכאב וחמלה משתוללים בתוכי, לצידה של שנאה ורצון לנקום מופיעות תחושות עזות חסרות מילים.

ויש בי משהו שמעדיף את מנהרת הזמן בסלון הקטנטן של אסתי על התפלות היומיומית, שיודע שאסתי אפרת ואני חולקות סוד שאינו קשור לעבר אלא להווה.

להתאהב בעצמי

אתי הילסום

כשסיימתי לקרוא בפעם הראשונה את יומנה של אתי הילסום "השמים שבתוכי", לא יכולתי להיפרד ממנה. עדיין לא הייתי מוכנה להניח לקרבה שנוצרה בנינו להתמוסס. התחושה הזו ליוותה את הקריאה לאורך חציו השני של הספר. מיששתי צירופי מילים, טעמתי כול רגע שהוצע לי בנדיבות ליבה, נשמתי את הצריפים בווסטרברוק, את התינוק של יופי  שהונח במגרה ליד מיטתו. הכרתי את החייל הצעיר שדרכו ניסתה אתי להבין את המבנה הפנימי של אכזריות, שאפתי את השמים שהלכו וצמחו בתוכה, הכול הכול עשיתי אתה ביחד.

רק שבניגוד לה שנפרדה מהחיים באומץ, אני לא יכולתי להיפרד ממנה. המשכתי לחפש אותה בפניהם של העוברים ושבים. יום אחד בדואר בכרכור אישה צעירה במעיל צמר, השעינה את אופניה על מעקה ברזל ולרגע החסרתי פעימה. היא דמתה לאתי, בגילה במראה, בעיניה הנוצצות בפיקחות והתרסה. כשיצאה מהדואר הלכתי אחריה שתי כיכרות עד שנעלמה מעיני, מדוושת לאיטה בשלווה אל מעבר לתחום שיגיונותיי.

המשכתי להתגעגע. מדי פעם קראתי פיסקה לבנות בקורסים שלי, אבל קולי נשמע ריק, חלול, אתי לא הצליחה לעבור מלב אל לב, היא נשארה בלתי מושגת. צריך היה להתמסר לכול הספר כולו על מנת לחוש לעומק את הרטט המסוים של היותה.

בחמש עשרה בינואר מלאו מאה שנה להולדתה. היא מתה באלף תשע מאות ארבעים ושלוש. ההתאהבות הזו במישהי שמתה שבע עשרה שנה לפני שנולדתי, התאהבות מייסרת, אפופה בכמיהה לפגוש אותה ולומר לה שהיומן שלה הגיע אלינו, חצה את הקווים ויצא אל האור בכול השפות, לא הניחה לי.  

את יום ההולדת שלה ביליתי בסוג של סערה רגשית, הצפה וגעגוע.

שוב הוצאתי את הספר הכחול שחור מהתיק במשך השיעור שהעברתי באותו היום, אבל הפעם לא קראתי, לא יכולתי.

רק בצהרים, כשיצאתי לסיבוב קצר במטע האפרסקים שהחל לפרוח, זה היכה בי בבת אחת.

אני לא יודעת אם זה נשמע נרקיסיסטי מה שאני הולכת לומר ואם כן, כבר לא אכפת לי. בבת אחת הבנתי שאתי היא לא תופעה חיצונית לי. זאת אומרת שהיופי שפגשתי ביכולת של האישה המופלאה הזו לבטא את האינטימיות העמוקה עם חבריה, האנשים במחנה והאנושות כולה, קיים בתוכי. מה שהתאהב באתי, מה שראה אותה, מה שנסער מהאיכויות של אהבת אדם, כנות, אומץ, בהירות, תשוקה לחיים, נמצא בתוכי. אחרת לעולם לא הייתה מתקיימת היכולת להדהד ככה אתה. בבת אחת יכולתי להרפות מתחושת הכיסופים, ולהיכנע להתאהבות חדשה, להתאהבות בעצמי.

אני לא מדברת כאן על אהבה עצמית  במובן החולני של המילה, אלא ההכרה הפשוטה שאנו כולנו עשויים מיופי ועדינות ויכולת עצומה לאכפתיות ולאהבה, ושאפשר כבר להפסיק לנסות להיות מישהו, להגשים איזה רעיון או ייעוד ופשוט להרפות קודם כול לתוך זה.

ראיתי את אתי מתרחקת על אופניה בין שתי שורות עצי אפרסק שרק החלו לפרוח ובפעם הראשונה יכולתי לתת לה ללכת.