יום שישי, 27 באוקטובר 2017

משהו בזוית האור








עכשיו ברכבת. העין פוגשת את  הטקסטורות המחוספסות. לרגע נפתח 
מרחב שדות חרושים עד הים בין נהריה לשבי ציון ושוב חומות ופסים.
בוקר סתיו. צעדתי מתחת לשערותיי המלבינות בדרך ההר המתפתלת סביב המאגר של רפי. האויר נגע בי ברכות. משהו בזוית האור, בזנית השמש על המדרון והצמחיה היבשה העיר בי את הרוך אל עצמי.
ראיתי בחמלה גדולה את קצה הזמן .
ולרגע הבנתי שהרכבות להן חיכיתי כבר לא תגענה. ושהאנשים הצוהלים או הכבויים היורדים ועולים בתחנות אינם יכולים לראות אותי, כי הלכתי מעבר לזמן המת ולא הבאתי משם דבר עבורם. ובמות הזמן ראיתי את החיים שרצו לפרוץ פנימה ולהרוס הכל. והם הרסו  וחיו. כל כך חיו שהייתי חייבת לוותר להם על הקטנוניות שנראתה כהולכת למחוץ אותי תחתיה. הייתי מוכרחה להפתח אליהם. להפתח אל כל החיים כולם ואף מעבר להם ולהישבר עבורם. ולחיות עבורם. לחיות עבור החיים עצמם. ולא רציתי אבל הם לא וויתרו. הם היו בי מבלי לשאול אותי רשות. מזל שהיה לי את המאגר של רפי מול העינים ואת הרגע שחמלתי עלי מול המדרון, אחרת בטח לא היה לי את הכוח לרכות הנחוצה לכך.
ורגע אחד לפני מות הזמן, ראיתי שעשיתי כבר את כל התנועות הנכונות; אהבתי את האמנות את הטבע את בני האדם ואת האהבה, אבל התודעה פנתה כלפי עצמה ללא רחמים וגילתה לי את חוסר ממשותה. וגם גילתה לי את הבריאה הפורצת בכל רגע מחדש מתוך המרחבים האינסופיים של הלא נודע,   ואת חוסר היכולת שלי לשלוט אפילו בכאב ובסבל שאני פוגשת בתוכי.

אשרי האנשים שהרכבות עצרו עבורם, אשרי האצבעות המוצאות שוב ושוב את האותיות על המקלדת ומתוך העיוורון הסומא יוצרות את התו הבא, המילה, האפשרות לגעת.



אין תגובות: