אני לא יכולה לכתוב אלא

אני לא יכולה לכתוב אלא את מה שאני כותבת. אני לא יכולה אלא להיות פועלת פשוטה במפעל חיי, להתמסר כל בוקר לעבודות המתבקשות; טיאטוא רחיצה השקייה הרטבה הברשה ניגוב הצבה מחודשת של חפצים. אני לא יכולה שלא לבוז לכסף למרות שאני זקוקה לו כמו כולם.

 אני שבוייה במקסם האור, עובדת אותו במקדש חיי, בביתי בפשטות קירותיו, בריקות המתבקשת ממני לכרוע אפיים ארצה.
אני לא יכולה שלא לראות את התכולה העצומה הגועשת בתוכי, סוחפת אותי לקטבים של אור וחושך, גאולה ויאוש. אך משהו בי כבר יודע שאני נבדלת ממנה.

לעיתים ברגעי חסד בלתי צפויים האור והמים עושים אהבה, רוקדים בתום לב מוחלט על הרצפות, משכיחים ממני את הגבולות שלימדו אותי להאמין בקיומם. כשאני לא מתבלבלת תהליך חיי עצמו הנו ההתקדשות היום יומית של היותי. האור והחושך של התמסרות למים לאדמה ולמוות.

קשה לנסות ללכוד את כל התובנות העצומות האלו שמופיעות ונעלמות משאירות אותי נרגשת ובודדה. הכל נמס אל עצמו אל מרחב העננים המתקיים בין הדחוס והחומרי אל הרוטט הנעלם. 

בערפל הסמיך מתקימת תנועה מגששת קדימה; נפתחת, לא דוחפת, מתמסרת לא חודרת, מתרווחת לא דורשת, כנועה ביראת קודש בהקשבה מוחלטת ללא משוא פנים ללא בחירה. התרגשות משונה מרעידה אותי; חומר יקומי שעדיין לא עוצב, ערפילים מלאי חמלה ורוך. לא כלפי אלא כלפי כל מי שמוכן להיות שם ולוותר על עצמו למענו. זהו כאוס שאינו סופר את מי שאנו סבורים שהננו, פראי ויפיפה כמו טנגו, ללא מוסיקה, כמו הנשים אפופות העשן של טום ווייטס, כמו בילי הולידי ביום רע במיוחד. הכל שם, נעדר עדיין אך כבר מחכה למילים המוזרות הללו שנאמרות פה עכשיו. גם הן חומרי גלם שצריך לילד מהן, משמעות  ויופי. 

החומרים משגעים אותי. האצבעות למשל יודעות דברים שלא חלמתי שאפשר לדעתם. כפות הידיים שלי חכמות כמו מכשפות עתיקות. הן נוגעות בחימר כאילו הלכו לצור ממנו אדם. הזמן  אצור בזיכרונן, גם השיכחה. בתוך החושך והשיכחה נזכרות הידיים בתווי הפנים שיצרנו לפני שהתחיל הזמן. לפני שקראנו לצורה הזו אדם. הייתי רוצה לשתף בהתרגשות הזו אבל אי אפשר. היא עשוייה מהחומר העדין והמשוגע הזה, שאם אגע בו במילים, הוא יאבד מצורתו מחיותו מתקפותו.

אלו חומרים היוליים המתקיימים  בשולי התודעה בערפל סמיך. רק ההתרגשות המשונה הזו דוחפת אותי אל מעמקיו האפלים, לחלץ משם גושים שלמים של צורות חצי מפוסלות חצי קיימות להביא אותן  ולתת להן שמות ובית.
אני עצמי כצורה נבדלת לכאורה, נעלמת אל לידתן, נעלמת אל תוכן, נמזגת בהן מאבדת את פני בפניהן. זו האקסטאזה שנגזרה עלי ועל שכמוני, כמו שק כבד בעל משקל אינסופי, שמי אשר הבעירה אחזה בו לעולם לא יורידו מכתפיו. שואבי המים וחוטבי העצים של הרוח, יורדים לנקבות פיסחים ואילמים, ומתוך העלטה חוצבים שם מים חיים טהורים וזכים. 

אני אוהבת את האפלה

אני אוהבת את האפלה, את האפלה שבאפלה, לא זו שרואים בסרטים אלימים, 
שיש בה רוע לב ואלימות,אלא זו הנחבאת בתוך הויתור על המאמץ לדחוף את האור 
בכוח לחזית הקיום, להעדיף אותו על פני האין אור, אולי בכלל להעדיף.

אני אוהבת את החלל העצום שאפשר לרחף בו ללא סוף כשמסכימים לחושך, שמסכימים לא להכריח את האור להיות, כשהשחור הופך לאין ספור גוונים בתוך עצמו, עלטה וחושך ואפלוליות ללא אור ללא שמים ללא צורך בתקווה. שם מתחיל משהו חדש שאין בו כיוון מסויים. שם השחור שהוא הכי שחור בולע את כל השחורים היחסיים את תוך אינותו הכבירה.

אפילו לי קשה להבין מדוע זה כך, דוקא שם? למה באין הזה אני ניגאלת מעצמי, מאחרים, למה זה נדמה כיותר אמת ופחות שקר, למה דוקא זה קורא לי אל תוכו פנימה, מפתה אותי בכלום שלו להתמוסס אל הכלום שלי?

מי שלא נגע באפלתו, לא נגע בעצמו. מי שלא צלל חסר אונים אל הטירוף נטול השליטה שבקרקעית הוויתו, אין לו שום סיכוי  לפגוש את החיים בכוליותם. מהצל העמוק אל גווני הגוונים שהטליהם המתכהים מונעים את אור השמש מלחדור את החדרים חסרי החלונות והדלתות של הנפש שנכנעה לצורך המוחלט בכניעה. שם באלימות של הרצון להיות חפשי, הצניחה אל החלל האין סופי מתחילה. שם תהילת המוות נולדת, סוף הבשר הופך לדאייה חסרת משקל אל מרחב נטול זמן. המקום בו רוח וחומר אחד הם ומעולם לא היו נפרדים. המקום בו התודעה קורסת אל תוך עצמה, כל אובייקט הופך לנשר הדואה במרחבים, 
לרגע, צובע את החושים בקיומו וביופיו ונעלם.

השחור שבשחור שורף את הפחם ומכהה את המאורות עד שהכל מתמוסס במהופך, נוצר מהכמיה אל התנועה שאינה רוצה דבר, אלא את החופש בלבד. אפלת הליל של נשמת האדם  בוקעת את השכבות המוכרות לנו, על מנת לחדור הלאה אל החלל העמוק של המודעות המתקימת מעבר לכל מניע. 
היקום ששנות האור עדיין נעות בו לאחור, נאסף אל המקור בלהט אפל וחסר רחמים. עצם ההתהוות מעולם לא קרתה ולא התחלקה למתבונן ולמושאי התבוננותו. התשוקה, כמו במחול פלאמנקו זועם של מוות ואהבה רוקדת את ריקודה האחרון. החומר שם עושה אהבה עם חומר, והכמיהה הנכאבת של הלב היא חמלה. היא לבדה, אוחזת את כדור הארץ בחלל האינסופי. היא הגשר בין היש לאין. היא הנה כוח המשיכה המאפשר לנו להיות תלויים בין קריסה לתוך השמש הבוערת, לבין ההיפלטות אל יקום אפל וקפוא. שם בשיווי המשקל הזה אנו מרחפים כמודעות טהורה, חופשייה, ומנהלים את חיינו הקטנים והמכווצים מעדיפים גלידה בטעם וניל על שוקולד, מתקוטטים, שונאים, מתים.

חומר אפל שאינו יודע את עצמו, שאינו יודע את אורו. לב שאינו מכיר את את מקורו, שאינו מכיר את אלמותו, שמפריע לפרחים ולעצים לפרוח ולנשרים לדאות, שכמה לגאולה אך מסרב להעניק אותה לעצמו.

באפלה הריקה מכל תוכן, בחור השחור היושב במרכזה, ישנה גאולה שקטה וחסרת פניות. כל כך שקטה שאפילו בגאולה כבר אין צורך יותר. כל כך אפלה שאין שם כל תשוקה לאור. כל כך שחורה שיש בה את כל האור שאי פעם רצינו.

הטאו של הצילום

במסע הרוחני המתפתל והמשתנה תדיר. מצאתי את עצמי מבינה לבסוף שאין לאן ללכת. הבנתי באופן חד וברור שכל תוכן שאייצר או שאפגוש ואנסה לאמץ, עשוי תמיד מרעיון הנמצא בתודעה, ולכן יחסי ובר חלוף. התודעה אינה יכולה לפרוץ את גבולות עצמה. כל חוויה שאחווה עדיין תשאר מתוארת על ידי המשגתה.

כך הגעתי אל הקיר.

שם מול הצל רב ההוד והמבעית של חוסר משמעות, עמדתי.

מכוון שלא יכולתי להשלות את עצמי שאפשר להגיע לאיזה מטרה דימיונית, לקפוץ  מעבר, להתעורר, להשתחרר, להפסיק לספר סיפורים. כל מה שנותר היה, הנו, לוותר,להיכנע, לשחרר, להרפות, לעצור.

בעצירה עצמה, פנתה כל האנרגיה העצומה שהתרוצצה אתי במשך השנים, לכיוון חדש. היא פנתה פנימה.

האנרגיה אני אומרת, מכוון שהיא עצמה היתה שם מול הקיר, משוחררת מהניסיון המתיש שלי לגאול את עצמי, וברגע שהתפנתה מתפקידה חסר התוחלת, היא דממה, והחלה בנסיגה אל המקור החווה ולא אל התכנים המשתנים, העולים ויורדים, נעים וצפים בתוכו.

בפנים נשרה טיפת מים זכה, טהורה, אל תוך המצולה והצליל שהידהד היה רווי ביופי.

כך נולד הטאו, הטאו שלא נולד, פתח את לבו ואסף אותי תשושה ומצולקת מקרבות ומאבקים, אסף אותי אל המצולה, הטביע בה את תוך תוכי באינותו, האינסופית.

ומה עם החיים עצמם? עם הפרטים, הניקיונות, הפרנסה, המשפחה, היום- יום, הסבל, מה עם כל זה? איך הטאו חי בגוף, רגליו באדמה, ידיו חותכות בצל לארוחת ערב, הולכות לעשות טסט, לבנק, איך? ומה על היצירה, המוסיקה, הצילום, הציור, גינת הירק, מה עליהם? ומערכות היחסים, אהבה, מיניות, חברים, מה עליהם?

בתוך האקיאנוס העצום של כל התופעות, כל החיים כולם, בתוך האוויר, המים, העצים, הערים, החיות, האוטובוסים, ראיתי שהכל עשוי מרטטים בגלים שונים הזורמים ומשתנים, מתמזגים זה אל זה, נוצרים מחדש, הופכים צורה, נערמים, מציירים כותבים, נמחקים, נחרטים. ובתוך האינות, הדמומה, הם נולדים בתוך הרגע. רגע, חסר הזמן, עכשיו, אף פעם, כל הזמן, ברגע זה.

בכל אלו, הם נולדים; ברטיטה בתדרים בלתי נראים, ריקים מחומר או אנרגיה, במצבים שאינם נתנים לצפיה או למדידה, עד לתדרים של גלים, כמו אור, כמו קול, הופכים לחומר כמו איש, כמו אישה, כמו חול, כמו ברזל, שמתכלה ונמס, או מותך ומת, וחוזר להיות כמו צליל, כמו אור, כמו רעיון, כמו סיפור, כמו שיר.

ויש אפשרות מהממת, שכל התשוקה והכמיהה שהופיעה אי פעם בתוכי זו הכמיהה לרטט אחד מושלם של הרמוניה ויופי. סדורים להם בהרף עין מדוייק וקורן של תנועה מסוחררת, נודדת, מתמוססת ורוקדת, נוצרת ונעלמת, בכוריאוגרפיה קוסמית של מוות ותהילה.

כמו גן זן יפני, כמו הטחב הגדל על סלעיו הלחים, מול ברכות מים רוטטות באור. כך הטאו חי ומת, וכל התנועה הזו וחוסר התנועה הם מופעים של אנרגיה אחת שאינה מעדיפה דבר על משנהו.

מעשה הצילום, הנו האפשרות לרקוד את המוות והחיים הנוצרים בהבזק של רגע, על ידי תשומת הלב, שהנה אלמנט בתוך הטאו. כלי שמטרתו היחידה הנה, שחלק אחד יוכל להיהפך ולהיות מודע למכלול כולו דרך התמקדות.

לכן, נקודת המבט הנשקפת להרף עין בתוך העדשה, היא הטאו עצמו, המייצר זמן יחסי, על מנת שהמחול הסוער בין הריק לבין ההתגלמות, יצפה בעצמו, ידע את עצמו ויוסיף עוד צבע צורה ויופי להתחוללות האינסופית.

לכן צילום אינו תיעוד פאסיבי, אלא אלמנט המייצר את המציאות שוב ושוב, דרך מיקוד תשומת הלב. דרך ההבנה שכל רגע הנו בר חלוף ומושלם כפי שהנו, באור, בחומר, בחולף, מנציח הצילום את חגיגת המוות, מכוון שהרגע המסוים ההוא שהונצח, לעולם כבר לא ישוב. חגיגת החיים והמוות היא השלמות של הטאו, היא ההרמוניה של ההולכים בדרך, מותכים ונמסים אל הריקוד הקוסמי שלו אנו קוראים אהבה.