אני לא יכולה לכתוב אלא

אני לא יכולה לכתוב אלא את מה שאני כותבת. אני לא יכולה אלא להיות פועלת פשוטה במפעל חיי, להתמסר כל בוקר לעבודות המתבקשות; טיאטוא רחיצה השקייה הרטבה הברשה ניגוב הצבה מחודשת של חפצים. אני לא יכולה שלא לבוז לכסף למרות שאני זקוקה לו כמו כולם.

 אני שבוייה במקסם האור, עובדת אותו במקדש חיי, בביתי בפשטות קירותיו, בריקות המתבקשת ממני לכרוע אפיים ארצה.
אני לא יכולה שלא לראות את התכולה העצומה הגועשת בתוכי, סוחפת אותי לקטבים של אור וחושך, גאולה ויאוש. אך משהו בי כבר יודע שאני נבדלת ממנה.

לעיתים ברגעי חסד בלתי צפויים האור והמים עושים אהבה, רוקדים בתום לב מוחלט על הרצפות, משכיחים ממני את הגבולות שלימדו אותי להאמין בקיומם. כשאני לא מתבלבלת תהליך חיי עצמו הנו ההתקדשות היום יומית של היותי. האור והחושך של התמסרות למים לאדמה ולמוות.

קשה לנסות ללכוד את כל התובנות העצומות האלו שמופיעות ונעלמות משאירות אותי נרגשת ובודדה. הכל נמס אל עצמו אל מרחב העננים המתקיים בין הדחוס והחומרי אל הרוטט הנעלם. 

בערפל הסמיך מתקימת תנועה מגששת קדימה; נפתחת, לא דוחפת, מתמסרת לא חודרת, מתרווחת לא דורשת, כנועה ביראת קודש בהקשבה מוחלטת ללא משוא פנים ללא בחירה. התרגשות משונה מרעידה אותי; חומר יקומי שעדיין לא עוצב, ערפילים מלאי חמלה ורוך. לא כלפי אלא כלפי כל מי שמוכן להיות שם ולוותר על עצמו למענו. זהו כאוס שאינו סופר את מי שאנו סבורים שהננו, פראי ויפיפה כמו טנגו, ללא מוסיקה, כמו הנשים אפופות העשן של טום ווייטס, כמו בילי הולידי ביום רע במיוחד. הכל שם, נעדר עדיין אך כבר מחכה למילים המוזרות הללו שנאמרות פה עכשיו. גם הן חומרי גלם שצריך לילד מהן, משמעות  ויופי. 

החומרים משגעים אותי. האצבעות למשל יודעות דברים שלא חלמתי שאפשר לדעתם. כפות הידיים שלי חכמות כמו מכשפות עתיקות. הן נוגעות בחימר כאילו הלכו לצור ממנו אדם. הזמן  אצור בזיכרונן, גם השיכחה. בתוך החושך והשיכחה נזכרות הידיים בתווי הפנים שיצרנו לפני שהתחיל הזמן. לפני שקראנו לצורה הזו אדם. הייתי רוצה לשתף בהתרגשות הזו אבל אי אפשר. היא עשוייה מהחומר העדין והמשוגע הזה, שאם אגע בו במילים, הוא יאבד מצורתו מחיותו מתקפותו.

אלו חומרים היוליים המתקיימים  בשולי התודעה בערפל סמיך. רק ההתרגשות המשונה הזו דוחפת אותי אל מעמקיו האפלים, לחלץ משם גושים שלמים של צורות חצי מפוסלות חצי קיימות להביא אותן  ולתת להן שמות ובית.
אני עצמי כצורה נבדלת לכאורה, נעלמת אל לידתן, נעלמת אל תוכן, נמזגת בהן מאבדת את פני בפניהן. זו האקסטאזה שנגזרה עלי ועל שכמוני, כמו שק כבד בעל משקל אינסופי, שמי אשר הבעירה אחזה בו לעולם לא יורידו מכתפיו. שואבי המים וחוטבי העצים של הרוח, יורדים לנקבות פיסחים ואילמים, ומתוך העלטה חוצבים שם מים חיים טהורים וזכים. 

הכתיבה חיכתה לגשם כדי להיות

הכתיבה חיכתה לגשם כדי להיות, כדי לזרום חסרת התחשבות במורד הצוקים האפורים, בתוך העננים הנמוכים המתפקעים בנינו לבין הוואדי. הריחות עכשיו אופפים הכל, עלי החרוב ופרחיו מתבוססים ברטיבות על הסלע הגדול מחוץ לחדר השינה. האדמה כמו פולטת אד חמים מתוכה מתפרשת לה בנינוחות גמישה ועוטפת את הסלעים הרטובים סביב. יש איזה אושר בלתי נתפס באויר הספוג מים הנושא בחובו ניחוח כבד המתפשט ללא מאמץ מהמרוות, גלדי הקוצים היבשים, האבנים הנוצצות, ההופכות גב עצל נרגע מחודשים ארוכים בהן נאפו בחומה היוקד האכזרי של השמש.

עכשיו פרצי רוח הומים לרגעים בחרוב ובאלונים, עדת טיפות שנתלו בעליהם נתכות ברסס על זגוגיות החלון.

ומה עם האדם, היכן הוא בכל זה? האם הוא היישות המתבוננת מבחוץ ומתארת את ההתרחשות הזו, רגע לפני שיחזור להקיש על המקלדת, לתכנן מהלכים עתידיים בעולמו המתרוצץ?

ככל שהבית פתוח יותר לתנועה הזו של מזגי האוויר המתחלפים מרגע לרגע, אני נכנעת להקשבה, לרוח המשתנה, לתנודה המרשרשת של שיחי האלון במורד הבקעה האפופת סלעים עתיקים הרובצים בה ללא תלונה מיליוני שנים.

ממול הטרקטור הענק הצהוב, הופך את המדרון הפראי לאבק חוזר לקדוח במקצביו המכניים, הרוח שורקת לרגע נאבקת בצליל הזה החלול המתכתי המופק במרחבי העתיד בהם מדמיין לו האדם את ההר לרחובות כרך ישרים מצופים באספלט אפור.

העצים נרעדים, מגיבים בירקות לחה לכל תנועה של הרוח, נענים לריקוד חי חסר שליטה שכולנו לכודים נעים בתוכו. ברחם היקומית הזו שמציעה לנו את הכל בנדיבות אין קץ, אנו בוחרים בנוחות בשליטה, במוות המתחפש למוצר ,למותג, בחומרים הבוהקים כרעל של פלסטיק ומתכת.

האדמה הולכת ונפרשת בטנה הרכה סופגת את הגשם ומפנה את פגיעותה כלפי השמים האפורים.

כל אדם חייב למחוק את הכול, אני חושבת לעצמי, להיות חופשי מהתרבות הזו המכה בנו כמו רכבת פלדה הדוהרת במורד האלים של חיינו, של הזמן הקצוב הזה שנועדנו לחיות ולמות בו. כל אדם חייב להקשיב למיתוס השקט הפנימי העדין, המתנגן באוזניו מאז ילדותו. כל אדם חייב להיכנע לאדמה ולשמים הנמצאים בתוכו ולתת להם מקום. לדעת שהם והוא הנם רטט החיים הגועש ורוקד באחדות שאין בה שניים. כל אדם חייב להמציא את עצמו מחדש דרך ההקשבה והכניעה למזגי האוויר לריחות הגשם, לתנועת הרוח, ללבו הפתוח לרווחה הנושם את עצמו ונזכר.

האספלט, תפקידו לקחת מאתנו את הזכות הבסיסית הזו של החופש, כי בלי האדמה והעצים, הים והשמים, אנחנו נדונים לשיכחה ממאירה' סרטן העתיד החרד המבקש לו רק נוחות פיזית סטרילית, סרטן הפנסיות וביטוחי החיים, משכורות ומיסים, מכוניות, טלוויזיה ובוטוקס.

לעצים הרטובים אחרי הגשם יש ריח כל כך חזק, שהוא יכול לנצח לרגע את השיכחה. שהוא יכול לעזור לנו למרוד את המרד שלא מרדנו, לצעוק את הצעקה שלא צעקנו. אותה צעקה התקועה במעמקי גרוננו שהדחקתה הופכת אותנו ואת חיינו לתבוסה מתמשכת.

אני שומעת אותה מתגלגלת במורדות המיוערים של ההרים ניתכת על הסלעים, כמו הגשם הזה היום, משחררת כל אחד מאתנו מכלוב הברזל של המחשבה שניטעה בו; מחשבה שיש מישהו שם בחוץ שיודע יותר מאתנו מי אנחנו, ומה משמעותם של חיינו. חיינו המאולפים שספגו מאז  שחר ילדותינו את הסמכות התבניתית של מוסדות מתים, זהויות לאומיות ודתיות שהוכתבו לנו בעודינו רכים מכדי לנצח את הצורך הנואש, להיות נאהבים, שייכים. דורות על דורות הלכודים בלבירינט התפיסות שמועברות אלינו דרך ה DNA   של האומללות האנושית.

מול כל אלו נצב לו הטבע על כוחותיו, יופיו ושלמותו. על רגעיו המשתנים ללא הרף. על האור הנע תמידית, חושף פרט ומעלים אותו, עם בוא החושך הרך, העננים, הריחות, הטעמים, השיכרון, בעלי החיים והעופות הפורשים כנפים ודואים ללא מאמץ לתוך השמים הכחולים, בתוך אורה של השמש המקיימת כל.

עוד לא מאוחר מדי, אני אומרת לעצמי, לקום בבוקר סתווי ולחוש את טעמן של הטיפות הנוגעות בפני, ולדעת שגם היום נגזר עלי להמציא את המיתוס של חיי מחדש, להקשיב לציית ולהיכנע לו ובאותה נשימה ליצור אותו מתוך הכאוס של הקולות והדחפים. לתת בו אמון ולדעת שתקפותו שברירית יותר מהערפל הרטוב בחוץ וכשתזרח השמש יכול אף הוא להתפוגג אל האין.