יום שני, 23 בדצמבר 2013

הכמיהה לאינטימיות





רחוב המייסדים כרכור, שמש חורפית זוחלת לאיטה אל הכפור הצלול, משרטטת בתנועה סבלנית את הזמן הנמתח בין ישן  לחדש. בתים צנועים עם מרפסות רעפים נחבאים בין עצי פקן ואבוקדו  למול טור בניני דירות חדי זוויות באפור עכבר וחניות מקורות.
הזמן זורם וקופא, בדיוק אל נקודת האיפוס בה אני יושבת וכוס הקפה בוערת בין כפות ידיי.
מאז שהתחלתי לכתוב את הבלוג הזה, משהו החל לנוע בתוכי כמו עובר המותח לפתע זרועות רכות ואיתנות כאחד ומתכוון לצאת אל אוויר העולם. ככה באומץ שאינו שלו, הוא נוטש את הקן החמים האפל ופורץ אל האור.
שנים של התבוננות, נגיעה, מישוש והסכמה להישאר חשופה, שנים של מוכנות להתנפץ מבלי לעשות חשבון לכאב שנדמה היה ששוב ושוב הולך להרוג אותי. שנים. בבת אחת הסתיימה תקופת האינקובציה, הדגירה הסבלנית, והלידה הזו קורית חופשיה אפילו ממני .
יש הסוברים שהרצון העמוק הבסיסי ביותר הנמצא באדם הוא הרצון בעוצמה (ניטשה). אני מגלה שהרצון, הכוח הגדול והעמוק ביותר הנחבא בתוכנו הוא הרצון לאינטימיות. זו כמיהה המלווה אותנו מהרגע בו עזבנו את אפלת הרחם ועד מותנו. זו כמיהה המשנה את צורתה בכול גיל; מהצורך של התינוק להיצמד לאמו, הצורך להתמזג דרך התאהבות וסקס, הצורך לבנות משפחה, קהילה ואפילו הצורך להשתייך לעם. מעגלים הולכים ומתרחבים של אינטימיות המוצאת את ביטוייה במיליארדי צורות שונות ומשונות.
אמנות, אהבת טבע, חקירה מדעית, פילוסופיה, פורנוגרפיה, קולינריה, רוחניות, כול אלו הן  צורות של הענות לכמיהה לאינטימיות, להתמוססות אל תוך האובייקט אותו אנו בוחנים או שואפים להתמזג עמו. הקולנוע מצליח יותר מכול מדיה לייצר את תחושת ההיעלמות הזו. סרט משובח הוא סרט בו שכחנו את עצמנו לחלוטין ונעלמנו אל קרביו המפותלים עד שהיינו לאחד עמו.
מה היה קורה אם היינו מתייחסים אל המוות עצמו כסוג של חזרה אל תוך האינטימיות העצומה  שמקיפה אותנו. חזרת חומרי הבריאה שהרכיבו את גופינו אל מקורם הבראשיתי בחיק האדמה. ההתמוססות הסופית של החומר הנפרד לכאורה אל רחמה העצומה של גאיה הנעה ומתאחדת גם היא אל היקום האינסופי? אולי היינו מגלים יכולת גבוהה יותר להיות באינטימיות עם החיים ועם המוות.

חדוה














3 תגובות:

טל אמר/ה...

מזדהה מאד. תודה חדווש

Unknown אמר/ה...

חדוה יקרה, המחשבות שלך על הכמיהה לאינטימיות פגשו את הכמיהה שלי להבין את האדם, להבין אותי. הן הפכו בי לזמזום מעיק, עיקש, שלא נתן לי מנוח בימים האחרונים. הרגשתי שיש פה אמת דקה, מבהיקה, נדירה, וניסיתי לנסח אותה לעצמי, כדי שאוכל לאחוז בה. אני מודה לך על העניין שדברייך עוררו בי, על חוסר הנוחיות שהן זרעו ועל התובנה, שאמנם כך, שאינטימיות היא אכן המושא הנחשק ביותר עבורנו. האינטימיות אמנם מושגת במקום בו אנו חשים אהבה, הערכה, הזדהות, עם האחר, אולם לא מאבדים את עצמנו, לא שוכחים לחלוטין את עצמנו. רק...כמעט. הכי כמעט. או אז אנחנו בוכים את כאב הגיבורה בסרט הקולנוע ומוהלים אותו בכאבנו שלנו, אבל חשים כל העת שאלו דמעותינו שלנו על הלחי שלנו. חשים אותנו. מי שאיבד עצמו באינטימיות, איבד את האינטימיות עצמה. כמוהו כנציב מלח. ואולי לכך התכוונו המלאכים, שהזהירו את לוט ומשפחתו בהניסם אותם מסדום: "ויאמר הימלט על נפשך, אל תביט אחריך...", כלומר כדי לשמור על נפשך, הייה תמיד קשוב אליה ואל תיטוש אותה. אל תביט מחוץ לעצמך באופן שמבטל אותך. הכמיהה לאינטימיות אינה מושגת כשאתה הולך לאיבוד, להיפך, כשאתה נטוע בתוך עצמך, אוהב את העולם וכמה לו. כמיהה טוטאלית מאפיינת את האדם, אך התגשמותה מנוגדת לטבע האנושי והיא הרת אסון בעיניי לאדם ולעולם. המוות לא ייתפס לעולם כחזרה לאינטימיות, כי "הימלט על נפשך" פירושו חייה את חייך, חייה חיים מלאים, חיי נפש, חפש אמת, הקשב לכמיהה שלך לאינטימיות, אך הישמר פן תאבד את עצמך בתוך האחר, בתוך האדמה.

חדוה שפרעם אמר/ה...

סיגל יקרב. תודה על העומק שאת מביאה לכאן. מרגישה את האינטימיות שלך עם המילה הכתובה, עם הגות כמצב הווייה.