התנועה הרכה פנימה

עץ אלון בחלון ביתי במהלך הסערה השבוע

עכשיו שהגשם יורד לבסוף, משהו מבפנים נעזב. 

כמו תקתוק של שעון שהפסיק לנסות למפות את הזמן החולף ובמקום זאת הוא מקשיב, נענה לרטיבות  לרסס הטיפות על הזגוגיות השקופות, לעצים המתעוררים מחדש לחיים.

נהיה מקום פנוי מבפנים למשש לא רק את היופי הרטוב בחוץ אלא גם את התנועה הרכה פנימה.

שם בתוך השקט העמוק הקטיפתי מתחילה הנסיגה הזו מכול התכנים המהבהבים בשמי ההכרה, טרדות, תמונות, זיכרונות, תכניות לעתיד, דיבור, פטפוט, צורות רפאים המתמצקות לרגע מול פנסי תשומת הלב ומיד נסוגות אל האופק, דוהות ונמוגות.

אני מגלה שרוב חיי ניסיתי לארגן את התכנים הללו, ניסיתי לאלף אותם, לחנך אותם, לתרבת אותם, להפכם לרוחניים, ענווים, ראויים. קבלתי עצות, עברתי תרפיות, חשבתי מחשבות חיוביות, חוויתי אנרגיות. תמיד, תמיד בקונפליקט עם מה שהתגלה בהקשבה לפטפוט הזה. תמיד בתחושה שהתוכן הפנימי הזה חייב להשתנות ועל ידי כך אהיה האדם שייעדתי עצמי להיות.

אבל התכנים, תכולת הרפאים של ההכרה המשיכה בשלה, נובעת חסרת שליטה, נעה על ציר הזמן מהאופק הנמצא מולי אל האופק הנפרש מאחור, מספרת לי מה עוד נשאר לי לעשות עם עצמי לפני שאגיע לקו המטרה.

עכשיו כמו שעון שהפסיק לתקתק אני רואה בבהירות שיש שני סוגים ברורים של מסע רוחני:

האחד- עוסק בתכנים העולים בתודעה; מארגן אותם, משנה אותם, מוסיף אמונות, תפיסות, ידע, יכולות, חוויות (וכול זה נובע מהתפיסה שמה שעולה בתוך התודעה הוא מי שאני).

ממול- יש אפשרות אחרת הרבה פחות קוסמת, והיא:

להפסיק לעסוק בתכולה, לא משנה עד כמה היא מהפנטת, לא משנה כמה היא אינטליגנטית ומרתקת, לא משנה עד כמה היא מייצרת תחושה של הבנה או ראייה חדשה. להפסיק להתעניין בתכולה ובמקום זאת לחקור את המרחב שמתוכו היא מופיעה.

זה אומר שכול פעם שתעלינה תשובות הן תהפוכנה לתכולה ואז אפשר להרפות מהן  ולחזור ולחקור שוב רק את המרחב שבא אתן במגע או שבתוכו הן מופיעות.

החקירה הזו אינה מובילה לשום הבנה מוצקה, אלא להיפך היא מפוררת את כול מה שנצבר אי פעם במערכת. היא אינה מעניקה לחוקר שום דבר, אלא להיפך היא לוקחת ממנו כול דבר שאי פעם היה לו. אבל באופן שאינו נתן להסבר, היא גם מסירה איזה משא כבד מנשוא שמשום מה נשכח על כתפיו.

חדוה