יום רביעי, 20 באפריל 2016

המיתוס של הבן ה"רשע".










דיוקן עצמי





במקלחת הבוקר, אחרי הקפה וטקסי המטאטא, הכלים והסחבה. אני תחת המים מגלה בהשתאות שאני הוא: הבן הרשע.
תמיד הייתי הבן הרשע. ידעתי את זה מילדות תמיד שלמדו את הטקסט הזה בבית הספר ושהורי דברו עליו, ובערב ההגדה כל שנה מחדש, הרגשתי את ההתכווצות הזאת בתוכי כי ידעתי. ידעתי והדחקתי.
"רשע מה הוא אומר? מה העבודה הזאת לכם? לכם ולא לו. ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל כפר בעיקר ואף אתה הקהה את שיניו ואמור לו בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים, לי ולא לו. אילו היה שם לא היה נגאל".

ההגדה כולה מלאה במיתוסים, סגירת חשבונות, שינון אבני יסוד, תזכורות לנראטיב העברי היהודי. הגדה היא מיתוס שיתגלגל וייצר יתד התקועה היטב במרחב הנפשי שלנו, מערכת חינוך מתומצתת להפליא של ערכים ושירטוטי דיוקן של אומה שאינה שוכחת.

מענין שדוקא ארבעת הקושיות מזמנות לשאול שאלות. מי שיודע שכל מבנה ליל הסדר בעצם הינו העתקה של מבנה ה"משתה" שהיה מקובל בתקופה היוונית הקלאסית, יודע שגם שאלת השאלות היתה חלק בלתי נפרד ממבנה הערבים הללו, שהיו אבן יסוד לפילוסופיה הקלאסית היוונית.(כדוגמת "המשתה- של אפלטון", המתאר את צורת ההגות הסוקראטית, דרך דיאלוג והצגת שאלות).

מטרת השאלות היתה לפתוח את שדה הידוע, לחקור אמיתות ותפיסות של מוסר ואמונה, על מנת להגיע למרחבים צלולים וחדשים, לגלות אפשרויות מסדר התפתחותי ופילוסופי גבוה יותר.
מה קרה באלפיים שנות התקיימותה של ההגדה? שאלת השאלות הושארה לילדים שאינם יודעים עדיין את החשבונות שיש לסגור עם כל צוררנו. וכן, השאלות עצמן משוננות דרך שירה מנחמת ואינן משאירות סימן שאלה אמיתי בסופה של אף לא אחת מהן.
מה שנקרא בשפה פשוטה: שאלות רטוריות שהתשובה עליהן כבר חרוזה ומתרמזת מאליה בתחילת המשפט.

הבן הרשע, תפקידו היה לשאול את השאלה האסורה, החוצה קווים, המפרידה ומבדילה אותו כיישות זרה, אחרת, מהעמלים בפרך, המקבלים עליהם עול מצוות, ואת עולו הכבד של מיתוס ישן ועבש. מערכת יחסים ילדותית בין אב קדמון תובעני ונקמני, המציל את ילדיו שוב ושוב לעת צרה, ומעניש אותם באותות ובמופתים אם סרחו.
הרשע כמו אחיו האחרים שאל כמעט את אותה שאלה כמו החכם, והתם, אלא שהזהות העצמית של הרשע מוצבת כבר מעבר לגבולות לקווים של השתיכות וקבלת הדין.

לפעמים כשאבי קרא בקול בהגדה את המשפט הרגשתי שהוא פוזל אלי והתבישתי. גם הוא ידע.
עכשיו כשהגיע הבשלות, יש ידיעה עצמית שאינה חוששת יותר, יש חרות אמיתית לצור את המיתוס שלי מחדש, לשאול שאלות נוקבות, להיות האחרת, הזרה, אפילו לעצמי ולתפיסת עולמי. זו הבודקת הכל, עודרת והופכת כל אבן במסלול החיים, ואפילו את קושיית הזהות העצמית עצמה, הנראת כל כך מוצקה ביחסים דואליים בין הבורא למאמיניו.

חג החרות הוא מיתוס שחובה על כל אחד ואחד מאתנו לצור כל שנה מחדש, ליצור ולהרוס שוב ושוב,על מנת לגלות מיתוס רענן ואמיתי אף יותר.


אין תגובות: