יום שבת, 26 בדצמבר 2015

המקום בו חולמות הגבעות









שמונה בבוקר, פותחת את היום בבית הקפה האהוב עלי בשנים האחרונות. יושבת בשולחן הקבוע ומחכה לשרשרת האירועים המוכרת ההולכת לגרום לי אינספור הנאות קטנות מוכרות ובטוחות. הקפה שמוגש לי על ידי המלצרית, חמצמץ. אולי שינו את חלב הסוייה, אולי את החברה המספקת את הקפה? הטבח הרוסי שהיה מעדכן אותי בחיוך, מה הניח במאפה שיוגש לי עוד רגע, כבר איננו. כבר זמן מה אני יודעת שהדברים פה משתנים במהירות. יש ריח של טיגון בחלל, השולחנות עדיין לא סודרו מאתמול, רק עכשיו מתחילה המלצרית לטלטל ולמשוך אותם מצד לצד ולטאטא סביבם.
אני בוחנת את הציפייה הזו שמלווה אותי מול החיים בכלל, שהדברים האהובים עלי לא ישתנו, לא יזוזו ממקומם הבטוח שהועדתי להם בתוכי.
בעיקר אני חושבת, על הגבעות המעוגלות שיד אדם לא נגעה בהן עדיין, ועל החרדה המתמדת המלווה אותי, שלא יחוסו עליהן. ואכן, פתאום, כשאני נוסעת ביום רביעי האחרון, לטבעון דרך הכביש לרכסים, אני רואה אחת מאהובותי העתיקות נפרדת מעצמה. זו היא גבעה בהירה קטנה מעוגלת להפליא, כולה מנוקדת בסלעים פזורים שפטינה אפרפרה וחזזיות בגווני סתיו שחמחמים, הפכו ברבות השנים להיות לה למעין עור רך. בין סלעיה, שיחים קוצניים מעוגלים, מושלמים, זוקרים חוטים חומים דהויים שקופים למחצה משתדלים להיכנע לתמונה הכוללת ולמרקמים שכוחות טבע וזמן סבלניים, עיצבו באהבה.  ועכשיו טרקטור כתום ענק, גורף בעצלנות איתנה, את פני הקרקע ואחיו הצהוב כבר קודח במקדחת ענקים, קיר לבן קמחי ודרך לבנה מתה שתוביל אל הבתים הכעורים, שכבר כבר יצוצו פה בפעם הבאה שאסע לטבעון דרך רכסים.
והלב הרי נחמץ, ויודע שזה הגורל המחכה כמעט לכל גבעה, ולכל הר וואדי. כי הרי האנושות גדלה ללא שליטה, ובתיה גדלים מתשוקה, והמכוניות חולמות על כבישים מהירים ורחבים ממה שהיה להן עד כה. ותמיד יש איש ציבור שלאחיו יש חברה קבלנית לסלילת כבישים וטחינת הרים. והטרקטורים הרי כבר כמה ימים עומדים ללא מעש ויש כל כך הרבה יופי ושלמות שאפשר לטחון לאבק. ואני חושבת על שנות השישים שאליהן נולדתי ומתגעגעת בטיפשות אל הכבישים הצרים המפותלים שהוליכו מתל אביב לאשקלון וירדו בהכנעה בגשר אירי לתוך נחל לכיש ועלו בחזרה. ועל כל הגבעות וההרים השלמים ומושלמים שציירה לה אנה טיכו, ברישומיה, במשיכות הפחם שגאלו את הנוף שהייקים חשבוהו למיובש ושומם. גאלו אותו ואת גופה שלה הפראי החושני שהשתקף בו בשלמות.
כל גבעה כזו שייכת לנו, אנה, אני אומרת לה בלבי. כל גבעה כזו רק הגוף שלנו יודע את עומקה קיסמה וסודותיה הכמוסים ואת מליוני בעלי החיים הרומשים בחמוקיה המוצללים, ואיך תחיה נשמתינו הרקומה מאור ואנרגית חיים, במרחבי הגוף, תאיו, ועצביו, ללא ההידהוד המתוק הזה של יד אלוהים בבריאתו.
ואני נושאת את הידיעה הזו, את הקדושה המתחייבת מכךבביטני ההררית, בשדי המתעגלות, בדומה לך גבעתי. ואנחנו הנשים כולנו יודעות באיזה מקום חבוי שהנוף הזה המלא וממולא בקרם החיים, אינו נפרד מאתנו. ובכל זאת אישה בת זמננו תעדיף וילה רחבת ידיים מוקפת חומת בטון גבוה, שהקיפודים לא יוכלו לעבור דרכה בזחילתם הלילית החשאית. וחניה סלולה שעשבים שוטים לא יצמחו יותר חס וחלילה, והזמן יעמוד מלכת בחומריה המתים. הגוף שלנו הזה המעוגל שנדחק בקושי למכנסי ג'ינס נוקשות, חזיות ומחוכים, כואב את כאבן של כל הגבעות, את כל העיגולים הנחשקים, את כל החשקים, את הפראות שנגזלה. את הצעקה הרמה שקפאה על שפתינו התחתונה המרעידה מעוצם העצירה, ההכחשה. את הכניעה לרעיון על נוחות, ביטחון, צבירת רכוש, מעמד חברתי וכלכלי, הפרדה וחוסר אהבה.
והזמן זז במהירויות משתנות, מוחק את אהבותינו אחת לאחת ומלמד אותנו משהו שקשה כל כך ללמוד. אולי על המוות הנוכח בכל רגע נתון ושום חומת בטון לא תעצור אותו על סף החיים המשתנים תמידית, נולדים מתים באותו הבל נשימה.
אבל אני מתפללת על הגבעות, אל הלב המתבונן הרך באשר הוא שיראה ויחוש את העושר העמוק הטמון בהן ויחוס.
ועוד אני מתפללת שאנו הנשים נתעורר אל עצמנו, אל העוצמה החבוייה בנו ולא נוותר עוד. לא נשתף פעולה עם הפחד,היוהרה,תאוות הבצע והנוחות. שנדע את עצמנו פשוטות ופראיות ונדע שהאדמה והגבעות והעצים והוואדיות והציפורים,הם אנחנו. ונעדיף את הצניעות והפשטות והחסכנות על קוסמטיקה מתה ואביזרי אופנה שיעניקו לנו לרגע את התחושה המוזרה שאנחנו מושכות וסקסיות.
וברור שאם לא נעצור בחריקת בלמים נחושה, ונחקור את אמות הסיפים, עמודי היסוד של התרבות שהוזלפה באינפוזיה דורסנית אל תוך מוחותינו, לא נדע מהו אושר אמיתי.
אולי, אם בשקט, נעצום עינים ונחוש את עצמינו לרגע מבפנים, נוכל לגעת במשהו שלמרות שאין לו מילים, הוא גדול מכל הרעיונות שבשבילם אנו מוכנים לשלוח את בנינו למות. נוכל לגעת במקום המדוייק שאנחנו הופכים בו לגבעות והן הופכות להיות אנו, שבו העצים נעים ברוח הפנימית של הוויתינו, שאנו המים הצלולים הנובעים ממעינות ההר והגשמים הזורמים אל הים.
















אין תגובות: