התגלות

אני מגלה שהכוח העצום של המצלמה,הנו לבודד את תשומת הלב עצמה, ככוח הנע קדימה וסוחב מאחוריו את התודעה (המחשבה,הרגש, התחושה). ככל שאנו נעשים מודעים יותר לעוצמה של הכוח הזה והיחודיות שלו, ההבטה החוצה דרך העדשה מתחילה לפעול באופן מסתורי על המרחב הפנימי שלנו. ככל שנצעד בכניעה ובעיוורון בעקבות גחמותיה הבלתי סבירות של תשומת הלב, יתחיל תהליך מסתורי של משיכת מעמקים. כמו חבל הנמשה ממצולות הים ועולה לאיטו וסוחב עמו גושים אפלים מעורפלים, בלתי מוכרים, חומרי בריאה שקרן שמש לא שזפתן, עשביית מעמקים לחה ופרועה, הנובעת מתהומות וריק להם אנו קוראים באזלת יד מסוימת- תת המודע שלנו (קולקטיבי ואינדיבידואלי).

בתחילת דרכינו עם המצלמה, נוטה תשומת הלב לרצות, למצוא דימויים הנחשבים ליפים, מדוייקים, צילומים טובים ומשביעי רצון, אך עם הזמן משהו הולך ומתיר את מוסרותיו הלכודות בצורות היגיון ותבניות תרבותיות מוכרות ומקובעות, וברצון של האישיות למצוא חן, לרצות ולהצליח במה שנדמה לנו שמתקיים בחוץ, לו אנו קוראים ה"עולם החיצוני".

ככל שהצלם הולך שבי אחרי הכוח הזה, דרך הקשבה מוחלטת לגחמותיו, והסכמה להפנות שוב ושוב את תשומת הלב אל אובייקטים הנגלים לפניו ומבקשים אותה, נולד קשר חדש עם מרחב הנמצא מעבר לידיעתינו אותו.

המרחב החדש עוקף את דרכי "הידיעה" המקובלות, משליך את המודעות שלנו הרחק מעבר לגבול התפיסה הרגילה המוכרת שלנו ודרך התגלות הולכת וגדלה, מתחיל להוליד אותנו מחדש. הלידה הזו שונה מתהלכי התבגרות המוכרים לנו עד כה (תהליכי שינוי, הבשלה, התגברות התפתחות ליניארית) משום שהיא נובעת ממקור אחר, שבמהותו אינו יכול להיות ידוע לנו. הנקודה הזו חשובה מאוד , ככל שנשאף להבין ולהיות מודעים לתהליך, אנו נבלום אותו ונסכל את מהלכו. המשיכה של חבל המעמקים, כלפי מעלה, חייבת להיות מעבר לידוע, מכוון שהידוע מייצר בהכרח את היודע ואנו רוצים ללכת מעבר לשניהם. ההסכמה ללכת אל תוך הערפל הסמיך נפתחת לאיטה ומגלה בפנינו עולם מקביל המתקיים מעבר לאישיות המוגבלת והמכווצת שלנו.

העולם המקביל הזה הוא עולם אמיתי ממשי ובלתי משתנה. זהו עולם שהזמן והמרחב אינם שולטים בו. זה הוא עולם שבו הנצח בורא אותנו שוב ושוב ברגע הנוכחי, אותנו ואת כל מושאי התפיסה שלנו. אנו מתים ונולדים בפעימה הרמונית מושלמת של עזיבה ומציאה. המצלמה  היא הכלי המאפשר את נתינת המשמעות, ההיווכחות, ההתקיימות של כל הנגלה ובאותה נשימה את המוות המתרחש בו זמנית, בכל רגע של התגלות ופרידה.

על מנת להבין זאת לעומק אנו חייבים לשאול את עצמנו בכנות, מה היא המציאות? או יותר נכון מי הוא זה החווה אותה? האם באמת יש מציאות המתקיימת מחוץ לתודעה שלנו ולתפיסתה המושפעת תדיר ממניעים נסתרים או נגלים? איך אפשר לדעת את המציאות מחוץ לתודעה שלנו?

ככל שנעמיק לתוך שאלות אלו, הזהות העצמית שלנו עשוייה להתחיל ולהתפורר. נוכל בקלות לגלות שהיא עשוייה כולה מהנחות יסוד חסרות בסיס, עדות נסיבתית של מערכת חושים וזיכרון, הנתפסת על ידי הכישורים השונים של המוח שלנו והאינטרס העצום שלנו שנמשיך להתקיים כיישות נבדלת, ברורה ואנוכית.

המצלמה היוצרת בעזרת האור החוזר את הדימויים להם אנו קוראים מציאות, בצורה כל כך מדוייקת ומשכנעת יכולה לרמוז לנו על עולם שלם של אשליות אופטיות, המייצר את עצמו ומקרין את בבואותיו המשתנות על פני הכרתנו. כמו שאמר ישו, "באנו מן האור ואליו אנו הולכים". המצלמה מגלה לנו את הסוד והמסתורין שאנו סוג של הולוגרמות הנובעות ממקור אור מסתורי ויציב. שככל שנרפה ונסכים לעזוב שוב ושוב את המופעים עצמם של האור הזה, את הנרטיבים המוגבלים והקטנוניים שמהם עשויים חיינו, נוכל לגלות את מקורו. נוכל לגלות שהאור הראשוני הבלתי מחולק המקור עצמו הוא פשוט הווייה טהורה, לא מחולקת הבוראת את עצמה דרך פילטר ההתגלמות. כאור מוחלט אנו יודעים רק דבר אחד, אנו יודעים שאנו קיימים כמודעות ערה העדה לכל המתרחש. ממש כמו המצלמה שלנו, הנשארת עדה לא מעורבת, ואינה מתחילה לספר לעצמה שהיא אישיות ייחודית ושהתפיסה שלה את העצמים והאור הופכים אותה למישהו מסויים. המצלמה מלמדת אותנו על ה"עדות" חסרת משוא הפנים היכולה להתקיים בנו. אדישותה היא חוכמתה, הריחוק שלה מאפשר את ראייתה החדה והממשית.

כשאנו מפנים את תשומת הלב למשל לצלחת לימונים צהובה ורוטטת חיים, אין אנו מנציחים אובייקט המתקיים בוודאות, מקובע בתוך עולם של חוקים פיסיקאליים, אלא, אנו יוצרים את צלחת הלימונים דרך ההקרנה חסרת הזמן והמרחב של כוח היצירה עצמו הטבוע בנו. בצורה זו לא רק שהמצלמה עוזרת לנו לחלץ את סוד קיומינו כמודעות נצחית חסרת מגבלה, אלא בעצם המצלמה משתמשת בכוח המיקוד של תשומת הלב שלנו לברוא את המציאות שוב ושוב מרגע לרגע. בכל אחד מהשלבים משהו בנו ירצה לעצור, לנוח, לסכם את החוויה, לנתח להבין, לספר לאחרים, לקחת ממנה תובנה לעצמנו. אך המרחב הזה אינו מאפשר אף אחת מהאפשרויות הללו. התהליך מותנה בוויתור על כל אלו על מנת ללכת מעבר להם. למרות שאנו מנועים מלפרש או להבין על בוריים את הדברים, תחושת אושר ושלווה שאינם קשורים לדבר, תתחיל לפעום מתחת לפני השטח של הוויתינו. התחושה תתחיל לצור מרחב אינטימי שקט וחסר שם שיתמוך בנו במהלכם של חיינו והאתגרים שיופיעו בהם. ככל שנדע פחות ונסכים שלא להיצמד לתובנות ישנות ולזיכרונות שניהלו את חיינו, נגלה שממקור מסתורי מתחילים לזרום אלינו אנרגיה ואור חסרי פנים ובלתי מוגבלים. כל עוד נסרב להפוך את המרחב ל"ידוע" ולספר עליו סיפורים ולהמציא ממנו אידיאולוגיות ותורות (כך נוצרו הדתות במהלך ההסטוריה האנושית), הוא ייקח אותנו עמוק יותר ויותר היישר אל מצולות הקיום חסרי הפנים. דרוש אומץ ונחישות, כנות והסכמה לראייה חדה וחסרת אנוכיות, אך אפילו דברים אלו יוכלו להגיע בטיבעיות ככל שנתן למרחב המסתורי הזה לקחת אותנו אל מעמקיי המסתורין.

איזה צילומים נביא משם, אני תוהה? אולי נגטיב ריק, אולי חושך מוחלט, אולי אור בוהק ואולי כל הדברים האלו יחד ואף לא אחד מהם.

התבוננות

בוקר שבת, בין הזיתים התכסה השביל בעשב רך, תחת הרגלים האדמה מלאת עמקות, מזמינה לרגע אל תוכה, סופגת את משקלי ללא תלונה ונעזבת.

יושבת עם כוס הקפה על חלקת קרקע לחה, משובצת אבנים בהירות קרירות, גבי שעון על סלע חסר זמן,העיניים במשקפת השדה, נעות בעקבות צלילים רהוטים הנשמעים מהשיחים מצדם הרחוק של הזיתים.

אני מתבוננת רואה ואינה נראית, אני מתבוננת.

אדום חזה וחכלילית עצים, מנפנפים זנבות, מבליטים כתמי חלודה אדמדמים, מכריזים בעלות על חלקת שדה וחלקת שיח וגדם עץ יבש. מתקשקשים מתלהטים וכבר אחד מוותר והולך בפרפורי כנף קולניים, מתיישב על עץ זית, ממורמר, מנקה נוצת כתף ימין ואז כתף שמאל, קופץ לפתע לאדמה ומנקר שם בהתלהבות, שוכח את מפלתו.

העדשה המונחת על עיני מזכירה לי את אהבתי לעדשות, ליכולת לראות דבר מקרוב מבלי שגופי יהיה קרוב אליו. ההתרגשות התוקפת אותי כל פעם מחדש כשאני עוקבת אחר תנועה, התרחשות, כשהמשקפת גורמת לי לחוש את עצמי כנקודת מבט שאינה מוגבלת למרחב הגיאוגרפי המוכר. נקודת התבוננות טהורה הנמצאת מחוץ לגבולות הגוף, נעה בחופשיות לאינטימיות שאינה אפשרית בתוך החוקיות המוכרת, ומאפשרת סקרנות, מציצנות, התמכרות להבטה עצמה.

מילדות, אני נזכרת, שם כבר התחוללה הבחירה. הצעד הקטן לאחור, הנסיגה הזעירה מהשותפות התמה המעורבבת בחיים עצמם.

אני זוכרת את הרגע ההוא בכיתה ו' בבית הספר היסודי. פרצתי בבכי ועזבתי את אולם מסיבת הפורים האקסטאטי, ששאג משמחה. יצאתי אל החושך הקר המכוכב,  מנסה להבין את הדבר שהתחולל בי. לא הייתי שייכת לחיים כפי שהם נתפסו על ידי הסובבים אותי, הייתי שונה. כבר ידעתי אז שקוללתי ובורכתי באותה נשימה.

ידעתי שמשהו בי שאינו בשליטתי, מכריח אותי להיות מחוץ לדברים, מחוץ לתלם ולקונצנזוס. לא רציתי לצאת משאגות השמחה שהיו באולם, לא רציתי להתבודד בחברת דמעותיי. אבל ידעתי כבר אז שהדבר אינו בידי. כמו כוח פנימי שרצה לגדול בתוכי והיה חייב לזרוק אותי החוצה. עם השנים הפכתי למתבוננת האולטימטיבית, לכל מקום שהלכתי ליוותה אותי משקפת (ואחר כך המצלמה) שדרכן יכולה הייתה לקרות פעולת ההתבוננות, לא מעורבת, מרוחקת,  שהריחוק הוא מהותה העמוקה והמשמעותית.

כך, נדמה לי, מתחיל מסעו של כל אמן באשר הוא. צעד קטן מתנועת החיים הזורמת, נצעד לו לאחור. מתרחשת הפרדה זעירה מהזרם המרכזי, מהתפיסה המוכרת. הצעד הזעיר הקטנטן הזה מאפשר הבטה מבחוץ על תופעת החיים ובכך מאפשר מרחב לסקרנות, חקירה, ובסופו של דבר ערעור של ההזדהות הספונטאנית. כשאמן מבשיל באמת, ההבטה רבת השנים מגלה לו את עצמו כמביט נצחי, שהוא עצמו לעולם אינו מושפע מכל מה שאי פעם המתגלה בהבטתו.

רוב האמנים נתקעים בשלב המוקדם יותר, שבו המביט הופך את הפירות המתקבלים כתוצאה מההתבוננות לדעה או כוח, שהאמן רותם עבור עצמו והצרכים הרגשיים שלו. מעטים חוצים את שובל הקסם ומרפים לתוך מרחב שבו המתבונן וההבטה עם שלל האובייקטים המתגלים בהם נעלמים במקצב המודע לבריאתו את המציאות והיספגותו בלא נודע הקוסמי חסר הגבולות. כשאמן מצליח לכתוב או לצייר מתוך המרחב הזה, הוא ואלוהים הופכים להיות אחד.

רק מה שאינך יכול לדעת אותו יש בו ממשות

חוזרת לכתיבה עצמה לאדמת הנפש. סערה בחוץ מתגלגלת מהים אל הרי המירון תוקפת את חודי העצים בגשם אלכסוני, האח בוערת הכלבים רצו איתי בין הסלעים וחזרו רטובים. ניה גרה אצלנו במיניבוס, דני נסע ליער עפר ללמוד את שפת הציפורים. ניסראגדתה מהראג' חברי החדש עבר לגור אתנו, כרוך בצהוב עז ישן על ידות הספה ואחר כך בחדר השינה על המדף. כל עולם ההתגלמויות מתחיל להתרופף ולהעלם לתוך הממשות היחידה. הזמן חוקר את עצמו בשאלות נוקבות, מברר ללא רחמים את מידת התקיימותו. העכשיו החמקמק כמו מצייר את הדלת שנסגרה בטריקה בינו, הבלתי נתן לידיעה, ולבין הציר של עבר ועתיד, שהתפיסה יכולה להם.

ומה עם הוואדי שואלות הציפורים בבעתה ומה אתו הגם הוא, הגם אתה וואדי? הגם אתה קורא במה שאינו נתן לקריאה, חולף על פני אותיותיו הזעומות, סופר מחזות משונים ורוצה לבלבלם עם מחזות אחרים, שלא נתן לאחוז בהם בשום צורה? ומה עם הציפורים שואלות הציפורים בבעתה? מה אתם, אתנו גם אנחנו שרויות באי קיום, באי התגלמות? גם אנחנו אוכלות ומחרבנות וכלום לא נשאר, ומה עם החיים שנחיו ואלו שעדיין לא? מה עליהם? ניסרגדתה מהראג' מתוק שלי, ניסראגדתה מהראג' שאינך קיים אלא בתודעתי ככל הדברים המתקיימים אך ורק בתוכי ללא יוצא מן הכלל. ללא יוצא. אין דבר המתקיים בעולם שאינו מצוי בתוך תודעתך, אומר ניסראגדתה מהארג'. אין דבר המתקיים מחוץ לידיעתך אותו. והידיעה אוי הידיעה אינה שווה דבר, הוא אומר, דבר אינה יכולה לתת הידיעה מהממשות הממשית. כמו ענני סערה חולפת היא לה, אי הממשות, תלויה לחלוטין בתשוקה ובפחד. אין לה קיום משל עצמה. אין לה קיום אלא בתוך הראש הספוג בפחד ותשוקה, המפחד להפסיק להתקיים ולמות, ומה נשאר באמת מה נשאר? כלום הוא אומר, כלום! רק מה שאינך יכול לדעת אותו יש בו ממשות. כמו מייג'ור מייג'ור במלכוד 22 שאפשר להיפגש אתו במשרדו רק כאשר הוא אינו נמצא שם. כך גם אתה כך גם אני, העצמיות העמוקה היחידה המתקיימת של כולנו נמצאת בדיוק במקום הזה שאין בו זמן אין בו חלל, אין בו מי שרוצה לדעת. רק עדות שקטה חסרת תנועה שאינה זעה שלא תמות ולא תיוולד. תמיד היא שם רק מודעת לכל ההתרחשות לכל האדוות היוצרות צורות אינסופיות על פני האוקיאנוסים, מבלי לגעת בה בעצמה, בממשות היחידה שאין לתפוס אותה באמצעות השכל, המחשבה, התודעה, החושים, הגוף. כלום, אין לתפוס אותה כי אין תופס. אין מי שיתפוס אותה כי אם אין מה לתפוס, אין נתפס. אפשר גם מיד לראות ולחוות את זה שמיד אבל על המקום, גם מסתבר שאין תופס. למי זה מסתבר? לתופס, שאיננו? ומתי כל זה קורה? עכשיו. אבל העכשיו אינו קיים באמת משום שאם לכדת אותו ברגע אחד סימן שזה כבר עבר, ואם תצפה לו כמו חתול דרוך, הרי שזה יהיה העתיד. אז מה זה עכשיו? גשם, גשם יורד עכשיו. כל טיפה חוצה את המרחב הקפוא שבין הרקיע האפור בדרכה אל האדמה הבוצית. מתי זה עכשיו שואל הבשר? מתי אני? ולמה? הוא ממשיך ושואל? וכשאמות מה יהיה? מי יהיה?

כוחה של תקווה

ככל שאני קוראת על רוע בעולם, רוע שנדמה בתקופה האחרונה הולך ומטביע את טיפת התקווה שנותרה  בגוף האופטימי התמים  הילדי שלי (המדלג עדיין מעל שלוליות ומקפיד לא לדרוך על קווים בין אבני מרצפת) הגוף השמח הזה שכולנו נולדנו לתוכו, נחשף לכל כך הרבה אכזריות וסבל עד שנדמה שאין תקווה, אין לאן ללכת, אין עתיד, אין פתרון.

תמיד היה רוע, תמיד הייתה תאוות בצע, תמיד היו אנשים במקום מסוים שגרמו לאנשים אחרים לסבול מכל מיני סיבות, אבל בדורנו תשומת הלב המסיבית שבה התקשורת חושפת שוב ושוב בפנינו את הבלתי נתן לתיאור; הפייסבוק, החדשות, הטלוויזיה, כול האוזניים והעיניים רואות את הרשעות, תאוות הבצע, האכזריות של תאגידים, ממשלות, התארגנויות כאלו ואחרות כנגד חסרי האונים, כנגד הטבע, בעלי החיים, שבטים באפריקה, מיעוטים בבאלי, מיעוטים בישראל, נשים בהודו, יתומים באוקראינה, איכרים הנמחצים תחת תאגיד מונסנטו בדרום אמריקה. האם באמת העולם הולך ונהיה מקום רע יותר או שאנחנו יודעים יותר? ומה עושים עם זה ? איך חיים עם זה מבלי לתת למשקל המוחץ הכבד מנשוא הזה למעוך אותנו, להפוך אותנו למיואשים, ציניים, מדוכאים? מה עושים עם התום הזה שלאט לאט כל הרוע הכביר נשפך עליו ומאיים להפכנו  לזקנים ומיואשים מבפנים, מה עושים עם הגוף הזה, עם הלב שכואב, לאן מסתכלים?

שנים השאלה הזו מטרידה אותי, מכאיבה לי, מבקשת שוב ושוב את תשומת לבי, שנים התשובה משתהה מלהגיע מונחת לה אי שם קרוב לסף הידיעה שלי, עלומה נסתרת מצפה, למה?

ואז ביום חמישי בעוד כפות ידיי אוחזות בכוס קפה מהביל שרק הוגש לי בקפה כרכור( עם שאוויש חם וזיתים) כשמראות הנסיעה הארוכה מהגליל לכאן שוקעים בתוכי, שדות נמתחים בין האוטוסטרדות, עץ בודד כפוף ברוח, ניילון מתדפק על כתם שמים מנסה להמריא לו רחוק מעמודי החממה המושכים אותו מטה. פתאום על פני הפורמייקה הבהירה נאמרות, נכתבות המילים שאיש לא הגה או אמר, צונחות להן רחומות ממקום שהדעת אינה יכולה להגיע עדיו, מופיעות כאותיות קודש על פני התווך המתקיים ביני לבין המטבח, ביני ובין מכונת הקפה, "כוחה של תקווה", אומרות המילים ומיד ללא היסוס מיותר הן פורשות את עצמן ואת כוחן ויופיין בפני.

כוחה של התקווה אינו קשור לדבר, אין זו כלל תקווה במובן של זמן, שאנו מטילים את מחשבותינו רחוק על פני העתיד העלום בניסיון לשלוט במה שיתחולל בו, זה לא התקווה הנובעת מהתרחשות מסוימת מותנית, זו תקווה אחרת הנובעת ממקום אחר.

כפות הידיים הן כאן ועכשיו על פני הזכוכית החמה העגולה ותשומת הלב צוללת פנימה כמו אופנוע ים צהוב אל לב לבו של האוקיאנוס, אל מעמקי מעמקיו השקטים השחורים, שם בתוכי ממש, במעמקי ממש, אני מגלה תקווה מסוג חדש, תקווה שאין לה קוטב.  בתוכנו ממש בתוך הגוף אני מגלה סוג של שער המבקש להיפתח לרווחה, דלת סתרים שאינה נסתרת כלל, המקום שבו תשומת הלב מביטה פנימה ברוגע, שוקעת פנימה ושם מתגלה סוג של כוח שליו שלם מרפא מלא אור. מקור של תקווה ועוצמה שפני השטח המלאי מהמורות אינם יכולים כלל לגעת בו, שלרוע אין בו מקום, משום שאין רוע במקום הזה ואין ההפך מרוע. יש את התקווה הזו שהיא ללא זמן, ללא סיפור, ללא מילים, כמו מעיין של מים חיים לנשמת האדם לנשמת היקום כולו, המקור הלא אכזב של כל התקוות, החור השחור שבו כל סבל וכאב נבלעים והופכים לאין. זהו כוח הנובע מהמקור עצמו, חופשי מאתנו מלא עוצמה וזוהר, זמין לכל אחד ואחת מאתנו, חסר מאמץ, אולי זה מי שאנחנו?

אני פותחת את עיני, קפה כרכור נראה דומה אך שונה. הקפה התקרר בכוס, השאוויש השאיר פירורי סומסום על לוח השולחן ואני מאחרת לשיעור יוגה.

על הרצפה רוקדים הצללים

על הרצפה רוקדים למטה ולמעלה צללים הנובעים מהעדר האור, מהחציצה בפועל של ענפים ועלים הנמצאים בין הגוף השמימי המכונה אצלנו כלאחר יד, שמש. הצללים תחומים במלבן שגזר החלון מתלכסנים בקו היורד בארבעים וחמש מעלות מקצה ארון  המגרות הימני אל צדו השמאלי ומגיעים כמעט עד הרצפה.

מזה שלושה ימים רוקדים להם הצללים בפראות נעים וזעים ברוח. רוח היא זרימה של תנועת האוויר הנמצא בינינו לבין היקום הדמום המתנשא מכאן, הווה אומר מרצפת המטבח שלנו ואל מרחבים שאינם תחומים בדבר, אינסופיים ללא שום קצה או גבול שנתן למדוד.

התנועה של האוויר הזה מניעה את העלים ותנועתם מרקדת לפני קרני האור השופעות מהמקור שבלעדיו כך אומרים לא יתכנו פה חיים כלל. לפראות הזו אנו קוראים סערה. כאילו במילה הזו נתן לאחוז, לסדר, לשלוט  דרך החזאי והמספרים המתארים את מהירות תנועתה לאורך קילומטר אחד(קמ'ש) בכאוס המכונה חיים.

אנחנו יושבים עם החתול והכלבה הקטנה המבוהלת ומחכים לרגיעה. עולים לרגע לגג ומסדרים יריעה שהתרוממה והחלה מכה באוויר כמו כנף של ציפור משוגעת. הצורות שיוצרת היריעה הנפתחת לאליפסות מנופחות מרהיבות הקורסות באחת למשטח דומם, נשארים אתי זמן רב אחרי שהיא עצמה כבר נקשרה למקומה, אולפה בחבכים וחבלים וטבעות וכבלים עם מותחנים והוחזרה ליעודה בכוח השרירים ומשקלו וכפות ידיו של דני. (באור ראשון כששערו מכה בפניו ועיניו דומעות החזיר את כל אותם עזרים טכניים מלאי חסד למקומם וקשר והניח ומתח עד שנרגעה המפלצת ששאגה והכתה בבית). עכשיו רק המרזב חורק וצללי העלים מרקדים באלכסון תחומים במלבן החלון ובמשולש האור.

ויש בי עמוק בתוכי משהו שמתבונן בכל הדברים הנראים לכאורה ברורים כל כך, סדורים ומוגדרים היטב תחת קטגורית ידוע, ידיעה, יודע, שמתמלא בפליאה חיה כאילו נלקחתי מכאן לתהומות יקומיים מרוחקים מעבר לנגיעת ידה המושטת במאמץ מתוח של התרבות האנושית כולה. נלקחתי לשם ויד מלאכים חסרת רחמים וחסודה עד אין קץ, מחקה בהרף עיין את כל ידיעותיי כולן ואפילו אותי את ידיעת עצמי מחקה ללא רחמים ואז אותתה בראשה בניע קלוש כמעט לא מובחן והוצנחתי בחזרה על ידי משרתיה הדמומים לכאן, שכוחה, עצומת עיניים, בורה, מחוקה ללא עבר ללא עתיד, בחזרה אל מיליארדי הפרטים הקטנים והגדולים המכונים כאן מציאות.

צללים של חלומות מרחפים בתוכי שואלים מישהו הנמצא ממש מעבר לי מאחורי גבי נסתר ושותק, חלומות שואלים את עצמם לגבי ממשותם, החיים שואלים את החלומות מי חולם את מי? הסערה שוככת לאיטה, סדרי עולם צונחים למקומם כמו פרורי אבק הנשאים ומתערבלים בקרן אור, מסתלסלים באיטיות כיקומים שלמים ונעלמים עם שינוי זווית השמש מעל הגג והיריעה המאולפת.

התרסקות רכה על חוף דומם

הסתיו מת עלי, נקבר בדיר אל שחיף שם מדומיין שהמציא סמי מהחומרי בניין למטה בצומת ג'ת למצבור הסלעים השחופים האפורים שהתגבב כאן לכדי הר. מת אב ומת אלול ומת חומם, מת ונקבר לו הסתיו.

לא רק הסתיו מת ונקבר החיים עצמם מתו ונקברו, החיים שנדמה שהתחברנו אני והם, התחבבנו, רקמנו עלילות משותפות, בחנו את המניעים הנסתרים  וגילינו רבדים עמוקים שפויים ביותר חיוביים בתכלית החיוביות, גם הם מתו. החיים מתו עלי ללא דרמה, ללא סיפור, ככה סתם גססו להם בחודשים האחרונים מתרוקנים מעצב ומשמחה, מרצון להגיע או להשיג דבר מה. כל שאיפה שהייתה לי נלקחה הצידה בשקט, נבחנה, התערטלה ונשאלה רק שאלה אחת, מה את רוצה להשיג מכך? זה תמיד הספיק לצערי, זה תמיד פירק את המוצקות והוודאות שהיו שם.

האם יכולים החיים לחיות ללא סיפור? האם נשארים בהם חיים בחיים, אחרי שנלקח מהם כל מניע? מה נשאר בהם כשכלום כבר לא יכול  לצור צורות דמיוניות מסתלסלות על פני המים, אדוות חסרות ממש המטלטלות אותנו באמונות שווא מתחלפות?

כמו אדון קהלת אני מתה בחיי, מסיימת מעגל נוסף של התפקחות, התרסקות רכה על חוף דומם ולח שאין בו דבר- אפילו לא התרסקות.

הסיפור האחרון שגווע עם הסתיו הזה, הוא התקווה הכמיהה חסרת המנוח ללכת מעבר לעצמי, להתעורר רוחנית, למצוא יום אחד את העצמיות שלי ממוזגת עם הכל ללא אגו, ללא אני. איזה סיפור מדהים, איזו עלילת גבורה שכמעט ואינה ניתנת להשגה ולכן, אין חשש לעולם לא תילקח ממני. " אי שם מעבר לאופק בענן  נפשך מבקשת להתרחק מכאן"(מתוך הקוסם מארץ עוץ). אולי כל מה שיש לנו בחיים זו כמיהה, כיסופים כמו שאומרים המשוררים?

כמה כסף, כוח והשפעה צוברים מורים רוחניים לסוגיהם בניסיון התמים או הציני שלהם לקחת אותנו לשם. אין לנו ברירה אלא ללכת אתם, כי כאן ברור שזה לא משהו. לפחות שם זה לא כאן, יש לזה פוטנציאל, משום שההבטחה שם, אינה כל כך מטומטמת כמו ההבטחה כאן. ההבטחה המגוחכת לעונג, לנוחות, לצבירת כסף ונכסים, כל הדברים המיותרים הללו שלא הפכו אפילו אדם אחד למאושר באמת. במסע הרוחני, הלב שלנו מזהה את האפשרות לחוויה משודרגת הוליסטית, מקודשת, מלאה בטוב ברוך וביופי. אין בזה רע כלל. אבל הבוקר בגשם הראשון הזה שירד לו משם, מהשמיים שמעלינו שבחובם, כך נדמה לנו, מסתתרים כל אותם דברים שאין אנו מסוגלים לראות מכאן.

 בבוקר המתוק והריחני הזה הנע מהבהיר הבוהק אל המעורפל הרטוב הסוער והמסתורי, בבוקר הזה הסתיים מעגל נוסף של חיים והותיר אותי כמו לווייתן כחול ענק גוסס על חופיהם.

המוות הוא שלם ללא חריץ של תקווה, אין בו שמחה, אין בו גילוי תובנה או סיפור. כל המניעים נאספו לתוך סל של בהירות אכזרית, נלקטו ונחשפו במהותם הפנימית, כחלום בלהה שלי ושל האנושות כולה, קורי האשליה המאמינה בעצם קיומו ותקפותו של כל סיפור.

מיליארדי סיפורים שונים ומשונים, צבועים בכל גווני הקשת הנטווים ונערכים כל רגע מחדש על ידי יחידים וקבוצות, עמים ודתות, על מנת לייצר שלל חוויות או להימנע משלל חוויות אחרות. ולכל הסיפורים לא משנה מה התוכן הצורה המסר ועלילותיהם המפותלות יש מכנה משותף אחד- המניע עצמו. המניע הוא התסריטאי המחונן הטווה את חוט האמונה יוצר מראות, ארכיטקטורה ומלבושים, תספורות, עוטף נשים בשחור מכף רגל ועד ראש, חובש כובעי פרווה מהמאה השבע עשרה על אברכים צעירים בחמסין ירושלמי, מצדיק רצח אכזרי של "לא מאמינים," מחלק את האנושות לקבוצות וגזעים.

אני רואה את חיי נעים במעגלי התפקחות הולכים ומעמיקים, בתחילה התפקחתי מאמונה ודת אחת מסוימת עליה גודלתי, אחר כך מדרך החיים המערבית המנסה להגיע לאן שהוא, לצבור כסף ורכוש, הצלחה והשפעה. אחר כך נחשף הצורך להיות אמנית או סופרת. ולבסוף נשאר המעגל המפתה והמתעתע מכל- המסלול הרוחני. מעגל שעסק בחוויה עצמה המופשטת ביותר, מעגל שעסק בחווה עצמו ובצורך שלו להיעלם אל תוך החוויה ולתוך החיים ועל ידי כך למצוא שלווה נצחית ועילאית המכונה אננדה.

יש ריח עדין של לחות מהגשם שירד הבוקר, מעורבב בריח עשן רטוב משריפת קוצים בוואדי ממול. הקפה כבר התקרר, החתול הג'ינג'י השמן נרדם מכורבל בפינת המיטה.

אין בי כוח לחיות את המוות הזה, אבל איש אינו שואל אותי, כמו שמעולם לא שאלו אותי. המוות הוא כאן וזהו, וכמו ליוויתן כחול גדול הגוסס על החוף אני מגלה שכל מה שנשאר  אולי זה החיים ללא תקווה או חוסר תקווה, ללא עתיד וללא חוסר עתיד, וכל סיפור אחר שיסופר עליהם או עלי אין בו תוקף ואפילו המוות הוא הסבר קלוש ומצוץ המנסה בציפורניו לאחוז בקיר הגבוהה של המסתורין עצמו. והגוף והגוף נהיה רעב וצמא וצריך ללכת בדחיפות לשירותים.

מעבר לעננים האפורים של מצב התודעה

 
עכשיו עננים כהים עמוקים משאירים פס דק מסוגנן לקרן שמש ראשונה העולה במזרח. על הפלאפון של דני הודעה בת כמה הברות בלבד: יצאנו, הכל בסדר. נשלחה בשתיים בלילה. כמה הברות המבדילות בין הגיהנום שנמשך מאמצע שבוע שעבר, לפיסת שפיות זמנית.

החקירה הזו שהחלה להתנהל בתוכי בשנתיים האחרונות, פונה כנגד המוח עצמו, נאבקת במערכת התפיסה הנטועה בי, בנו, שואלת שאלות נוקבות כבר מהבוקר, כבר מאתמול אחר הצהרים. אחרי שלרגע פתאומי קרתה היווכחות;  שבעצם אנו כולנו, כל האנושות רוצה לכאורה שלום, אבל אין שלום בשום מקום לטווח רחוק, פשוט אין, נקודה. לא משנה כמה נטען- אין, כמה נתפלל- אין, ועכשיו גם בתוך הרגע הפתאומי הזה, מסתבר לי שאי אפשר.

ומתוך התודעה החוקרת באינטנסיביות את עצמה עלתה השאלה, האם התודעה שלנו כאנושות בכלל נמצאת בשלב שהיא יכולה לייצר שלום, לחיות שלום?

בדרך כלל אנחנו לא נותנים לעובדות לבלבל אותנו, יש לנו יכולת מדהימה לטעון טענה כלשהי, אידיאולוגית, תרבותית, דתית, ולא להתבלבל מכך שהמציאות מראה לנו באופן עקבי את ההפך. הפעם המוח המופתע שלי עוצר מול העובדה הפשוטה והמרעישה- שלא! המלחמה האינסופית המתנהלת על פני הכדור, המחליפה נשאים, כלי נשק, צורות, מקומות גאוגרפיים, סגנונות וסיבות (והכי חשוב הסיבות) נמשכת מאז ימי קין והבל, מאז ראשית האנושות מאז ומתמיד- זו עובדה.

אנו תמיד עוסקים בנסיבות של כל מלחמה, חוקרים את המניעים של הגרמנים, של היטלר, פסיכולוגיית המונים, כלכלה משובשת, לאומניות. אנו לומדים את ההיסטוריה של האנושות דרך מלחמותיה, לומדים לבגרות עובדות אינסופיות,  מי תקף את מי? כמה חיילים מתו בקרב אוסטראליץ? עוצרים מול האבסורד המטורף של מלחמת העולם הראשונה; מיליון חיילים בני אותה דת מתו בחפירות בשנה ועוד מיליון בשנה שלאחריה והכוחות לא זזו מטר. אחד מול השני, נוצרים, המתפללים לאותו ישו עצמו, ירו ונורו ארבע שנים תמימות ולא הבינו. אנו טובעים בעיסוק בפרטים, ברכילות, בסיפורים, לא מסוגלים להרים לרגע את הראש ממיליארדי הווריאציות של הנתונים המספריים המסחררים את מוחנו המהופנט הכלוא בתוך עצמו, חסר יכולת מינימלית להביט קצת קדימה מעבר לקצה אפו.

מה היה קורה אם היינו קודם כל מכירים בעובדה המכאיבה כל כך שהתודעה שלנו כאנושות עדיין לא פרצה  אל השלב האבולוציוני המאפשר לה להבין, לחוות, לחיות שלום?  ההבנה הזו, העובדה הפשוטה הזו קודם כל נותנת לאובססיביות של המוח הנע שוב ושוב על פני טקסטורות של הפרטים, מנסה בכל כוחו לפתור ולהבין, לגבש דעה כזו או אחרת- פשוט קודם כל לעצור, להפסיק.

אולי אז במקום לקלל את הימניים, השמאלניים , את החמאס או את הפלסטינים או את הדתיים, פשוט יכולה להתפנות המון אנרגיה ולנוע כלפי התודעה עצמה בשאלה הנוקבת את מרחבי ההיסטוריה הנפרשים לאחור ואת ההווה הנוכחי: מה יכול לגרום לתודעה עצמה להתפתח על מנת שהמלחמה הנטועה בגזע המוח האנושי, בקרביה המסוכסכים של הפסיכולוגיה הפרטית והכללית, מה יכול לעשות את הניתור הזה, הדילוג האבולוציוני לתודעה היכולה להכיל בתוכה הרמוניה כמציאות חיה המתקיימת ביום יום עצמו כעובדה ולא כדימוי, בתוכנו ומחוץ לנו?

תחשבו על כל המוחות הגדולים שאנחנו מכירים, על כל התקציבים המטורפים המופנים למחקר שמטרתו לפתח, נגיד, נשק וטכנולוגיות הריגה של בני אדם אחרים, כל המוחות הענקיים הללו, פונים למחקר אחד עצום על פני כל הפלנטה כולה, בשאלה הטריוויאלית כמעט: איך כאנושות אנחנו מגלים את הDNA  של התודעה הקונפליקטואלית, המסוכסכת, בעצם טבעה ומוצאים דרך לעבור לשלב אבולוציוני מתקדם יותר?

דווקא בתוך התופת, בתוך הזוועה המתרחשת כרגע הגורמת להרג והרס, למותם של חיילינו ולמותם של ילדים ואזרחים חפים מפשע, דווקא עכשיו, זה הזמן לשאול שאלות נוקבות שאינן אובדות ביער הפרטים אלא מנסות לפרוץ אל מעבר לעננים האפורים הכבדים של מצב התודעה המוכר והרפטטיבי. זה הזמן לעצור את האוטומטים ולחקור בכנות את המבנה של ההבנה שלנו, לחקור ולגלות איך אנו מסיקים מסקנות, מה גורם לנו לפתח תמונת עולם מסוימת, מה מייצר את תפיסת המציאות שלנו מרגע לרגע?

החדשות הטובות הן שאנו יכולים לעשות זאת מכוון שמנגנוני התודעה האנושית פועלים בתוכנו, מה שאומר שלכל אחד מאתנו יש מעבדת מחקר פרטית משוכללת להפליא. כל מה שנחוץ באמת זו גישה מדעית, הבודקת קודם כל את המניע שלנו עצמו. מכוון שאם נהפוך להיות מודעים לכך שכל מסקנה שגיבשנו אי פעם נובעת ממניע נסתר שאנו מושקעים בו פסיכולוגית והישרדותית, נוכל להתחיל לבתר את הקשר המסועף של ההכרה בחרב הבהירות והאמת.

דרך הבלבול האישי הקולות הפנימיים הסותרים הנשמעים באלימות ובכאב בתוכנו, אנו יכולים לפצח את המנגנון כולו. כל מה שדרוש למעבדת המחקר שלנו אינו ציוד מורכב הקשה להשגה, כל מה שדרוש הוא אזמל המנתחים הנקרא כנות פשוטה ומוכנות לראות.

חדוה