אני אנצח בחיים האלו אני אנצח

נולדנו מובסים ולכן אני אנצח. לא מבחוץ אני אנצח לא בכך שאמנע את הכאב אלא דוקא כשאעמוד חשופה ואגיש לו את כל מה שתמיד מנעתי ממנו. אני אנצח בחיים האלו אני אנצח. לא בכך שאנצח אלא בכך שאפסיד. אני אנצח את עצמי את הרגליי הישנים דפוסי פחדי החרוצים בי בקו הדיו השחורה המתעגל סביב השדות שעליהם גדלתי.

אני אנצח  את החיים האלו אפילו שגזרו עלי בילדותי את מותי, את החלל המרוקן מעצמו שהייתי בתמונה הכוללת, אפילו שפחדי ותחושת הבגידה והנטישה שלי ממאות לילות ארוכים של בדידות כבר חיבלה בי. אני אנצח גם אם אין בכלל משמעות לכלום ואין את מי לנצח.

אני אנצח גם את אובדני וזיקנת הגוף המצמקת גם כשאהיה כולי כמו שזיף מיובש בשמש על ריצפת הכיתה הקרירה בבית הספר היסודי בו למדתי, עד שאעלם מעיני המבוגרים והמורים שאמרו לי שנועדתי להפסיד.

אני אנצח את האנושות כולה ואוכיח לה שהאושר ראוי לחיותו ושהלב האוהב הסולח ללא תנאי ראוי לבדו לחיות במקומי את חיי. אני מנצחת עכשיו, בכל רגע כשאני בוחרת בגן העדן הנמצא כבר כאן בין החלפת הסדינים לטיאטוא הבית, בין שטיפת כלים לשיחת טלפון אקראית.

זה לגמרי אפשרי שבני משפחתי יעמדו בחלל המטבח כמו גיבורי על, כמו אלים יווניים, מושאי סגידה ראויים יותר מכל חפצי קדושה עשויים בפיתוחי כסף, ספרים קדושים, מקומות קדושים, כנסיות, מסגדים ובתי כנסת. הקודש נמצא באדם הבוחר לקדש. שם כל זה מתקיים.

בביתי בטבור העולם, בו מונח שולחן האוכל שלנו, אוכל לסגוד בבדידות מוחלטת ללא כל תשואות מהאנושות, לדבר היחיד שלא המציאו עבורי אלא מצאתי לבד. אולי אוכל לסגוד לאושר השקט שאף טלויזיה לא תטרח להפוך לריאלטי, שאף סלב לא יתארח בו. לסגוד לאפשרות הכל כך שערוריתית שאפשר לנצח את כל המומנטום ששטפו בו את מוחי ושהאושר אינו בטווח נגיעה אלא כבר אני וכולנו טובעים בתוכו, מוצפים בו ובאורו ושאין אנו צריכים דבר על מנת להשיגו כי הוא הושג כבר מזמן.

מקום ששם אישה יודעת וממנו לא יוצאים לקרב

באחת בלילה, ללא שינה, ללא רצון לשינה, החושך מתמתח מנסה לכסות את קרעי האור המתרבים וכובשים את הכפר ממול. העדר האור זוחל אל המדרונות התלולים הרחוקים יותר, ללא מעצור בתנועה שאינה ניכרת לעין. פתאום פנס מסנוור מתממש, גוזל את קטיפת החלום שפרושה היתה על עלטת הלילות של צ'כוב וטולסטוי, על טיפאזה האלג'יראית של אלבר קאמי, על נשמת האנושות שהרפתה לתוכה באנחת רווחה עמוקה, רחם אפלה לגוף יגע לאחר יום עמל.

לילה. לא ישנה לא ישנה. מתהפכת בתוכי מחפשת בדיוק את המקום המסויים הזה הזמין לי אך אינו בנמצא כעת. יד על הלב מגששת אחריו, נר מהבהב, יתוש מתקרב מתרחק, צרור יריות מירכא מרעיד קצה בתוכי,כוס מים, נחירה קלה מהמיטה בחדר השני, דני מתהפך, לרגע שקט ושוב חוזר.

כבר לא ילדה, כבר לא טיפשה, כבר כאילו יודעת. מה את יודעת אישה, מה את כבר יודעת, מה כבר שווה לדעתו. מה כבר עמד בטלטלות וברעידות האדמה, בשיברונות הלב ובתיקונם, באהבה המכלה ובסופה, בידיעת האלוהים ובשכיחתו, מה נשאר?

לא מול קברך את עומדת אישה, אלא אל מול החיים כולם. אל מול החיים שחיית שנחיו בתוכך. שנשים משחר האנושות נגעו בהם ביד מקומטת מרפרפת על העור המדקיק והולך מעל עצמות החזה, מעל השדיים שהניקו והזינו וקמלו, שהעניקו עונג רגעי למישהו וגם הוא עצמו בשרו המתענג והרגע עצמו כבר אינם עוד.

מה אתן יודעות נשים, מה את יודעת בתוך הלילה הזה העמוס רחשים ולחות, שצליל נחרה של גבר עולה ויורד בתוכו, בעוד לבינו רועד באפלה, מחפש ישועה, מחפש לדעת, להתנפל על האהבה החומקת, על החיים שמרגע לרגע נוזלים להם הלאה מבלי מעצור.

והלילה הזה, ליל הארץ המסוימת הזו, על קוציה וחמסיניה האינסופיים השורפים את הברושים והאורנים חורכים את האדמה ללא גשם ללא הקלה, יום אחר יום הכל נקלף מחום. ובני האדם אם נתן לקרוא כך לפראות הזו הצמאה לדם, מה להם ולי, מה להם ולעולמי. מה לה ולנשים הללו אמהותיי העלומות, שילדו שוב ושוב את הבשר הזה הצמא לדם על מנת שיקח את הדם הזה וישפוך אותו לוהט וחם על מזבחות הכזב.

מה לך אישה, מה תרצי בלילה שכזה שכל התיקוות כבר ייבשו את לחלחיותו וכל דימיונות השווא כבר חזרו למקורן והתמוססו בחוסר תוחלת. מה אפשר כבר לרצות שאת  כבר יודעת שאלפי שנות קיום אנושי לא הועילו, שהתשוקה לדם רק לובשת צורות חדשות, רק בוחרת שמות חדשים לקורבנותיה, תופרת טלאים צהובים לאנשים בצבעים שונים, פעם לגזע אחד ופעם למשנהו.

את כבר יודעת שזה לא יפסק, לא יעצור. שכמו שאנשים רוצים סקס או אוכל או ללדת ילדים, הם רוצים לקחת את הדם, להקיז אותו מהאחר. את כבר יודעת שעד שהם לא ידעו זאת, יעמדו עירומים מול העובדה הפשוטה הזו, הם ימשיכו לרקום חלומות בלהה, אידיאולוגיות, אמונות דתיות ולאומיות. הכל רק לא לראות את הפשטות ההורגת הזו של תאוות הרצח המושרשת בנו משחר היותינו.

אהבת הדם החם, האלימות המשחררת של הבשר הנקרע, הנדקר, הנורה, הנבעט. אין לזה תווית מסוימת, זה לא קשור לתרבות כזו או אחרת, אף עם אינו משוחרר ממנה. יש קרבנות ויש מקרבנים ואחר כך יהיה להיפך וכן הלאה והלאה. אין קצה לדם.

רק את יכולה להפסיק אותו כרגע בתוכך. רק את באמצע הלילה טרוף השינה הזה יודעת שמשהו בך צריך למות כדי לאפשר זאת. בך כאחת שכבר חייתה אלפי שנים ומאסה בתוחלת המתחפשת לרעיונות הלובשים תיקוות בזמן. בך שיודעת שאת בעצמך רצחת את כולם אחד אחד, דור אחר דור ואת עדיין רוצחת אותם כל יום. את האישה, את האישה שהיא גם גבר, הרוצח הרוצחת והנרצח.

ורק בלילה מול מנורה זעירה ורועדת מול וואדי שכפר בטון הולך וכובש באכזריות תחתיו, את מסרבת להיכנס למיטה, להתמוסס לתודעה מעורפלת ובמקום זאת את בוחרת לשבת מול נר דולק עבור עצמך והאנושות כולה ולהכיר בדם שאת שופכת יום יום.

שעה אחת וחצי לאחר חצות, עדיין פנסי הלוגן בוהקים הופכים את חסדו של הלילה לתער המכאיב לעיניך. עדיין הלב מחפש גאולה. ולאט לאט שוקע השקט מול האלונים האפלים, מול תנועת הרוח הרכה בחוץ והיד שמצאה את הלב והעור והרעד מוצאת את הבית שתמיד תמיד נמצא שם, עור אחד תחתיה. מוצאת ונרגעת ונשבעת אמונים לדבר הזה החמקמק שאין לו מילים, ששם אישה יודעת וממנו לא יוצאים לקרב. כי אין על מה ואין עם מי, כי שם מתחת לכף היד שאינה צעירה עוד, אין אחר ומעולם לא היה.

אכן הייתי שם

הגוף שלי זוכר את התנועות של איסוף, טיאטוא, סיבון הכלים, ניקיון  החצרות והשבילים, איסוף הפרי החקלאי של העונה. הגוף זוכר דרך העור היבשושי הוורידים הציפורניים הרחבות, המחוספסות, הגוף הוא היחיד ששומר אולי על המשכיות מסוימת, הנמשים שנותרו במקומם על הזרוע, הברכיים המעוגלות שתמיד היו יפות במבנה העצמות שלהן,בדומה לרגל של סוס וסתרו חלקים אחרים גסים יותר.

התמונות והמראות עדיין שם חלקן על פני השטח ואחרות רובצות עמוק יותר וצריך לחפור אל החומר המופשט הנלוש האוורירי הרובץ באפלה אי שם בתוכי. אבל חסרה בי התחושה שההתחוללות הזו שהשפיע על מהלך חיי, אכן קרתה לי. לא במובן ההיסטורי של הדברים, אלא במובן שחוץ מהנמשים והברכיים ואולי מבנה האמה הדקה המובילה להתרחבות המפתיעה של כף היד עצמה, הכל כבר לגמרי אחר.

והגעגוע הזה שמעלה בי צלחת או ספל אמייל מעוגלים בלבן או תכלת ודלי פח או סיר אלומניום ואפילו  ההגיה של שמות החפצים הללו, מרמזת על משהו עלום ומלא אושר הנובע ישירות ממעמקי הסבל, היעיל יותר מהשמחה, לנעוץ בלב הזמן המשתנה את חוויית היותינו. נעוץ כתריז בבשר התחושה, בחריפות ובבדידות, שאז היתה בלתי ניתנת להכלה ועכשיו דווקא היא מעלה את הטעם המר מתוק, את ההוכחה הכמעט וודאית שאכן הייתי שם.

סוד הדרך הנסללת בתוכי

ימי אביב  מתנפלים בחומם על קצה זנבו של החורף. האדמה שלרגע נפתחה אל הגשמים והריחות נסגרת, נסדקת, שוכחת את החסד והנסים. הכל מתיבש מצהיב בן רגע, מתכופף מצטמצם.

חברים, חולפים במילים רכות וחכמות, בתלם שפתחתי בתוכי, בחיפוש אחר פתרונות לקושי שהופיע פתאום בחיי. אני מקשיבה ולומדת כיצד פתרו אחרים שאלות קשות ומורכבות. מה עשו, מה אמרו זה לזו. לרגע ההשראה זורמת משחררת אותי ממקומות שנתקעתי בהם, פותחת איזה סתימה עתיקת יומין, מאווררת את הדרך שבה נגשתי אל הדבר. אבל משהו לא נפתר, לא מוצא את המקום הנכון עבורי.

לוקח לי זמן להבין שאין משפט אחד, תובנה אחת, שנתן לישם בתוך עולמי שלי, מבלי לחטוא למרחב היחיד שיש בו ממש; מרחב ההקשבה לעצמי. כל כך רציתי שפתרונותיהם הנהדרים יחלחלו אל חיי, שמשפטיהם המנוסחים והברורים יצללו אל הכאוס שבתוכי, יארגנו אותו בהיגיון צרוף, יאירו בי את הנכון והצודק ויפרידו אותי לנצח מהטעות והבילבול.

כל התובנות הרוחניות שאספתי בחיי מתדפקות על ליבי ומכריזות על נחיצותן המיידית, על תפארתן ועליונותן. מושגים ורעיונות המדברים על חופש, הצורך לשחרר, לזרום, להכיר בארעיות, בחוסר השליטה ובמוות. הכל מתדפק על דלתותי מנסה לנכס אותי אליו, למצק אותי בתוכו, מזכיר לי את המסע שעשיתי דרך כאב וטעייה. בדם לבי חצבתי את ההבנות ההן, דרך רגשותיי, פחדיי, חשכתי וההצמדות אליה, לחמתי וניצחתי, ניסחתי וכתבתי. ועכשיו הן מתגלות במלוא מערומיהן, חיוורות וחסרות אונים  מתפוגגות אל מול העובדות הפשוטות.

כל כך חיפשתי ביטחון, ידיעה, החלטיות,אך מול המורכבות הזו מתבקשת נסיגה לאחור, ראייה כוללת מרחפת, רוקדת, מתפתלת, משתנה, גמישה ומכילה, אני והאחר ועולמינו הרגיש הפגיע, החיפוש העדין אחר אושר, האומץ המופיע לפתע בתוכי להפוך לפירדה עיקשת מול בחירה מבלבלת. לעמוד נטועה במקומי ולא לזוז, לא לוותר לעצמי, להשאר למרות המשיכה האדירה למקומות שנראים נכונים יותר, ראויים יותר, רוחניים יותר. להשאר נעוצה באותה נקודה בתוכי ולומר :"לא מתאים לי".

ושוב אני מוצאת את עצמי ברכבת מול שורת הברושים הדוהרת, מרחפת ללא קול, מעל שדות השלף המצהיבים. מחליקה ברכות מול הנוף, הזמן, ההתפכחות. לעולם לא תהיה תשובה שאוכל לאחוז בה. לעולם לא אוכל לומר לי או לאחרים שהדברים הם כך או אחרת. לעולם המרחב הפוגש את אתגרי החיים יתפורר ויאבד ממוצקותו, יאלץ למצוא ענווה חדשה ומרסקת, להתנפץ שוב אל תוך הסירוב המהפנט והמפתה כל כך לנקוט עמדה שכבר עבדה נהדר, בנוסחאות חייהם של אחרים. שוב ושוב אהיה כמשורר זן הנודד בדרכים לא סלולות, עירומה ונעזבת, ללא כסות, ללא ביטחון, ורק הלילה באפלתו יוליך אותי אל סוד הדרך הנסללת בתוכי. נסללת ומוחקת את עצמה, מותירה אותי ללא נתיב חזרה, ללא זיכרון שיוכל לומר לי מי אני ומה עלי לעשות. רק בהיעדר האור נתן לראות את האור. רק בהיעדר הידוע, הברור, המוכר, המוסכם, הלעוס, נסלל לו הנתיב, זוהר בערפלי הלא נודע. נפרש מרגע לרגע מתוך התוהו ובוהו של החיים עצמם.

קצוות חרוכים של מוות ותהילה

הגעגוע הזה כבר שנים תוקף אותי פתאום, מוצא אותי לא מוכנה לו, מתחפש לאוביקטים מתחלפים, התאהבויות מכלות שלא סיפרתי עליהן לאיש, חלומות בהקיץ, דימיונות, כמיהות, הכל שורף אותי מבפנים מבקש לו משהו שאינני יודעת מהו. רוצה אותי לעצמו לספוג אותי אל תוך האדמה שמחכה לי , כמו ריקוד פלאמנקו, שחור ואדום. קצוות חרוכים של עצבים חשופים.

במשך השנים האוביקטים התחלפו ורק הבעירה עצמה נשארה. אותו געגוע אותה כמיהה, אותם כנפיים זעירות או כבירות הנושאות את הנפש והדימיון מעל נופים שהעין לא ראתה ולא תראה. אותה נסיקה בוערת בלהבות, בכאב וגעגוע, שמעלים דמעות בעיני ברגעים הכי פחות מתאימים. כך ללא סיבה הלב מתפקע לו מול שמים שחורים, מול פריחה סגולה עדינה בעשב, מול דיוקן במוזיאון, ברגע של גשם ראשון (הסדינים הלבנים הולכים וומתכהים, סופגים לתוכם את הרטיבות).

היום בבוקר על הספה מול הנר, כוס הקפה והמדיטציה,זה היכה בי אחרת.  קרתה ראייה מפתיעה, מחרידה, מכאיבה ומרוממת נפש, שבניגוד לכל מה שבחרתי לדמיין לאורך חיי, הדבר הזה שכל כך התגעגעתי אליו, יושב גם הוא על הספה.

לא לידי, לא לצידי, לא מולי, לא בתוך גופי, לא מחוצה לגופי, אלא בפשטות במקומי. הרגש בכה תמרורים, התאבל, השתוקק לנגיעה המזדחלת כלפי הדבר ההוא המונח כתיקווה בזמן ומחכה לי. הדבר שדרך התנועה המתמדת כלפיו, למדתי לחיות.

נזכרתי במה שאמר יוג'י קרישנמורטי " אם הייתם יודעים מה זה, לא הייתם נוגעים בזה במקל". הלכתי לעץ החרוב ולא יודעת למה, הקאתי את הנשמה ליד שורשיו. חזרתי לספה, לכוס הקפה ולמדיטציה. העולם התרחק בשאונו הממכר, העצים נמוגו אל תוך הערפל הלבנבן שהתרומם בין האבנים שמול הבית לרכסים הרחוקים במזרח. נגעתי באפשרות למפגש אחר עם התכנים הממלאים את חיי, מלווים בתחושת בעייה, קונפליקט, צורך בפתרון. זה לא שהפתרונות צריכים להשתדרג, זה פשוט מעולם לא היה שלי. מעולם לא יכולתי לשנות שם דבר, להזיז אבן ממקום למקום. את העולם ההוא, הזה, אבדתי ליד שורשי העץ והעולם שפגשתי עוד לא היה כלום. לא היה עולם. ובאופן מוזר גם לא היה בו דבר הזקוק לפתרון. הוא ישב בתוך עצמו מוכה ערפל, סומא לרווחה, נחוש בשתיקתו, במרחביו. מעולם העולם לא היה העולם.

זר קוצים ומסמרים

פתאום עם הקפה המר מהמקינטה שסוזנה שלחה לי מלונדון, הצורך הזה בפרישות 
מהעולם מכה בי.  אני חושבת על התקשורת בימינו, על הפיסבוק ועל הווטסאפ ועל הדרך שאני מגיבה בהם. 
על עשרות האנשים שאני בדיאלוג אתם, קצר וחד, מרוכך רק על ידי סמיילי צהוב, החשוב כל כך מכוון שיש בהתחברות התנתקות הזו סוג נסתר של אלימות.

התגובה הריכוך, קבלת האמפטיה המידית ונתינתה, אינסוף אינטראקציות שמשאירות אותי ריקה. עכשיו אני שומעת את הקריאה כמו בכי תמרורים בתוכי, לעצור הכל. להשאר  עם האהבה הזו שיש בי מבלי לפזר אותה בכל פעם שמשהו מגרה את מערכת העצבים שלי ומבקש להתפרק במשפט חמוד. שוב ושוב לסרב לרצון הזה לחלוק נתחונים זעירים, אדוות ראשוניות של רגש שעולה ומיד מתפזר ברשת, מחפש לו נשאים חדשים בלבבות חברים ווירטואליים.

שוב אני בסירוב הזה, שמוציא אותי מהמעגל החמים של פנים מחייכות, הסירוב שבי, המעלה דמעות זעם בעיני, כאילו חבטו בי באגרוף שלוח לתוך הפרצוף. חבטות שאני נאלצת לחבוט בעצמי אחת לכל כמה חודשים או שנים ותמיד נדמה לי שזה הסוף שמכאן כבר אין לאן לסגת. שאני בגבי אל הגדר, צמודה אל דקירת התייל החותך בי מאחור, ואז שוב זה הולם בי ומכריח אותי לסגת עוד ועוד אל האפלה הדוקרנית הזו למסור את עצמי אל תוכה.

אחותי שאלה אותי בשבת: "אבל למה למה לא להאמין לסיפורים, הם כל כך יפים"? אחותי החכמה בנשים, שיופיה הפנימי מרגש אותי ברגע זה כל כך. "כי זה לא אמיתי" אמרתי. "אבל מה זה משנה?" שאלה. עכשיו אני עונה לה בכאב והתרגשות ואהבה והתרסה כלפי העולם: כי אין בזה אהבה.

לא לא יכולה להסביר את מה שאני אומרת כאן. רק ההולם הזה של הלב נוגע בדבר. בסיפור יש קצה, יש תנאי, יש כן ויש לא. יש אני ויש אחרים. בסירוב אין כלום. כלום.

על חוד התער החותך בי, עמוק יותר ויותר קורע אותי מבתר את חיי, את גופי, מפקיר אותי לרוחות העזות של חוסר המשמעות. עד שכל מניע נורה החוצה, מייתר עוד ועוד חלקים שנקשרתי אליהם, מניח להם לנשור אל כנות המכרסמת אותי בכל פה.

לשם אני הולכת, נגררת בחבל שלא זכרתי שקשרתי, פני באבק ובאבנים. שם אני מוצאת את שליבי חיפש תמיד את זר הקוצים והמסמרים.

אני הכי פשוטה

אני הכי פשוטה כשאני מקשיבה. במיוחד לאיזה ציוץ בחוץ. כמו לירגזי  הזה עכשיו שקורא שוב ושוב את אותה קריאה מסתלסלת. ההקשבה עצמה נעה אל הצליל ואתה בבת אחת מתבהר לי, מי מקשיב.

לא מתבהר ברמה שאפשר להסביר את זה למישהו. להיפך התודעה, סך כל המחשבות והרגשות, מתגלה כמכלול אחד שלם, הנמצא שם ומנסה תוך כדי ההתרחשות להסביר לי מה קורה, במונחים הלקוחים מתוך מוגבלויותו.

ואז נהיה ברור שההקשבה עצמה אינה קורת משם, אלא ממרחב הרבה יותר שקוף ושקט הנמצא מתחת לתנועה ולרעש של המחשבה.

בתוך החלל של ראשי מתגלה מרחב עם קירות רחוקים למדי זה מזה. בתוכו התודעה מתחילה למרוד בדממה כמו ילדה עקשנית. היא מתגייסת ל"עזור" לכאורה, ל"שמור" עבורי את המרחב, לספק לי הסברים שיעזרו לי למצק אותו, לקחת נתחים ממנו הביתה, להביא צייד לחברים.

כל מאמץ שהיא דוחפת אותי לעשות, הנו נפילה בפח. שוב נדרשת כאן הקשבה ממוקדת למאבק הנמצא על גבול הנסתר מהעין. התרחשותו קורית באלפיות שניה של תשומת הלב, וכולו מלא פיתויים שהפסיכולוגיה הנזקקת שלי, לא מפסיקה לייצר עבורי.

אבל הצליל הטהור של הירגזי ממשיך להציל אותי מעצמי. 

ממשיך לקרוא להקשבה, לדרוש מתשומת הלב שלי לא להתפתות, לשלוף אותי כמו בחכה מההרגל להיות אחת עם המחשבות והרגשות, כאילו אני זה הן. להפסיק להקשיב לרעש המחוספס והגס של תנועתן בתוך ראשי.

כל מה שאני יכולה זה לא לעשות, ובהמשך גם להמשיך לא לעשות. להרפות שוב ושוב מכל ניסיון לפעולה שלכאורה תעזור לי, להרפות אפילו מההרפיה עצמה.

זה כל כך שקוף וחסר משקל. כשהעינים הפנימיות שלי מחפשות אותי הן לא מוצאות דבר מלבד הצליל העולה ויורד, מצטרד לרגע ונסוג, מתרחק ומתקרב של שירת הירגזי.